סדר קָדָשִׁים · 74 משניות
חֻלִּין
חולין נמצאת בסדר קודשים, אבל עניינה בהמות שלא הוקדשו מעולם: הבשר שאוכלים בבית. היא נפתחת בשחיטה: מי שוחט ובמה, היכן בצוואר צריכה הסכין לעבור, והטעויות הפוסלות אותה, כגון דרסה ושהייה. בהמה שמתה בדרך אחרת היא נבלה, ואסורה באכילה. הפרק השלישי מונה את הפגמים שעושים את הבהמה טריפה, שאין שחיטה מתירה אותה, ואת סימני העוף, החגבים והדגים הטהורים. אחריו באים העובר, שהותר בשחיטת אמו, והאיסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד. הפרקים האמצעיים עוסקים בכיסוי הדם של חיה ועוף, בגיד הנשה, בבשר בחלב, ובחלקי הבהמה המצטרפים לשיעור טומאה. המסכת נחתמת במתנות הכהן מבהמות חולין, הזרוע, הלחיים והקיבה וראשית הגז, ובשילוח הקן.
שְׁחִיטָה וּטְרֵפָה
פרק אהַכֹּל שׁוֹחֲטִין
מי שוחט, ובמה
סימןשׁוֹחֵט וְסַכִּין
חולין הם בהמות ועופות של יום־יום, שאינם מוקדשים לקרבן. בשרם מותר באכילה רק אם נשחטו כראוי — בחיתוך על פני הצוואר, דרך הקנה והוושט; בהמה שמתה בכל דרך אחרת היא נבלה, ואסורה באכילה. הפרק שואל מי רשאי לשחוט, ובמה: בכל דבר שחותך, אבל לא בלהב שקורע. הוא מראה היכן בצוואר צריך החיתוך ליפול, מעמיד אותו מול המליקה — הדרך שבה הכהן המית קרבן עוף בציפורנו — ונחתם בזוגות ובשלבים שבהם מה שכשר בדבר אחד פסול בחברו.
- א:אהכל שוחטין — מי כשר לשחוטכל היודע הלכות שחיטה שוחט ושחיטתו כשרה — חוץ מחרש, שוטה וקטן — ואפילו בלילה, בידי סומא או בשבת; ושחיטת נכרי עושה את הבהמה נבלה.סימןהכל שוחטין
- א:בבכל דבר שחותךשוחטים בכל עת ובכל כלי שחותך — אפילו בצור ובקנה — חוץ ממגל קציר, מגירה, שיניים וציפורן, שאינם חותכים אלא חונקים.סימןבמגל יד בצור ובקנה
- א:גשחיטה בתוך הטבעתהשוחט בתוך הטבעת הגדולה שבראש הקנה ושייר ממנה מלוא החוט על פני כולה — שחיטתו כשרה, ורבי יוסי בר יהודה מסתפק במלוא החוט על פני רובה.סימןמתוך הטבעת
- א:דעורף וצוואר — שחיטה ומליקההשחיטה כשרה מן הצוואר ומן הצדדים ופסולה מן העורף, והמליקה — חיתוך עורפו של קרבן העוף בציפורן הכהן — כשרה מן העורף בלבד.סימןמן הערף
- א:הכשר בתורים, פסול בבני יונהתורים כשרים לקרבן רק כשהם גדולים ובני יונה רק כשהם קטנים, ובתחילת הציהוב העוף פסול בשני המינים.סימןכשר בתורין
- א:וחמישה זוגות הפוכיםפרה אדומה ועגלה ערופה, כהנים ולוויים, כלי חרס ושאר כלים, כלי עץ וכלי מתכות, שקדים מרים ומתוקים — בכל זוג, מה שכשר או טהור או חייב באחד, פסול או טמא או פטור בחברו.סימןכשר בפרה
- א:זדבר שדינו מתהפךתמד לפני שהחמיץ ואחריו, אחים שותפים בקלבון ובמעשר בהמה, מכר וקנס, מיאון וחליצה, תקיעה והבדלה — בכל אחד מהם, כשחל דין אחד, הדין שכנגדו אינו חל.סימןהתמד
פרק בהַשּׁוֹחֵט
מלאכת השחיטה הכשרה
סימןפְּסוּלֵי שְׁחִיטָה
שחיטה כשרה תלויה לא רק במקום החיתוך, אלא גם בדרך עשייתו. מוליכים את הסכין על פני הצוואר עד שנחתך רוב הקנה ורוב הוושט — ובעוף די ברובו של אחד מהם. לחיצת הסכין כלפי מטה, הפסקה באמצע, החדרת הלהב מתחת לסימן או עקירת הסימנים ממקומם — כל אלה פוסלים את השחיטה, והבהמה אסורה באכילה. הפרק עובר על הטעויות האלה, אחר כך על בהמה מסוכנת ועל הסימנים שעדיין הייתה חיה, ונחתם בשחיטה שנראית כעבודה זרה או כהקרבת קרבן מחוץ למקדש.
- ב:אסימן אחד בעוף, שניים בבהמההשוחט סימן אחד בעוף ושני סימנים בבהמה — שחיטתו כשרה, ורובו של כל סימן כמוהו; אבל חצי סימן אינו מועיל.סימןאחד בעוף ושנים בבהמה
- ב:בשני ראשים כאחד, שניים בסכין אחתהשוחט שני ראשים כאחד — שחיטתו כשרה; וכן שניים האוחזים בסכין אחת ושוחטים בהמה אחת, אפילו האחד אוחז למעלה והאחר למטה.סימןשני ראשין כאחד
- ב:גדרסה, סכין שנפלה ושהייההמתיז את הראש בבת אחת בלי להוליך ולהביא, סכין שנפלה מעצמה ושחטה, והמפסיק באמצע השחיטה כדי שחיטה אחרת — כולם פוסלים את השחיטה.סימןהתיז את הראש
- ב:דשחיטה משובשת: נבלה או טריפה?ארבע דרכים שבהן שחיטת הסימנים משתבשת — רבי ישבב אומר נבלה ורבי עקיבא טריפה — והכלל שהוסכם: נפסלה בשחיטתה, נבלה; נשחטה כראוי ודבר אחר פסלה, טריפה.סימןשחט את הושט
- ב:הכשלא יצא דםהשוחט ולא יצא דם — השחיטה כשרה, והבשר נאכל אף בידיים שלא נטלו, שלא הוכשר לקבל טומאה; ורבי שמעון אומר שהשחיטה עצמה הכשירה אותו.סימןלא יצא מהן דם
- ב:והמסוכנת וסימני החייםבהמה מסוכנת שחיטתה כשרה רק אם נראה בה סימן חיים — פרכוס ביד או ברגל, כשכוש בזנב, או לדעת רבי אליעזר זינוק הדם — ובהמה שבחזקת בריאה כשרה אף בלי סימן.סימןהמסכנת
- ב:זמחשבת מי קובעת בשחיטהישראל השוחט בשביל נכרי — שחיטתו כשרה; רבי אליעזר פוסל משום מחשבת הנכרי, ורבי יוסי מוכיח בקל וחומר שאין הולכים אלא אחר מחשבת השוחט.סימןהשוחט לנכרי
- ב:חשחיטה לשם כוחות הטבעהשוחט לשם הרים, גבעות, ימים, נהרות או מדבריות — שחיטתו פסולה; וכן שניים ששחטו יחד ואחד מהם כיוון לאחד מאלה.סימןלשם הרים
- ב:טלא לתוך ימים, כלים או גומאאין שוחטים לתוך ימים, נהרות או כלים, ולא לתוך גומא, שלא ייראה כעבודה זרה; אבל שוחטים לתוך עוגה של מים, על גבי כלים בספינה, וליד גומא שבתוך הבית.סימןלתוך ימים
- ב:ינדר ונדבה מול חובההשוחט חולין לשם קרבן הבא בנדר ובנדבה — שחיטתו פסולה משום מראית העין; לשם קרבן שאינו בא אלא חובה — שחיטתו כשרה.סימןלשם עולה
פרק גאֵלּוּ טְרֵפוֹת
הפגמים הממיתים וסימני המינים הטהורים
סימןטְרֵפוֹת וְסִימָנִים
גם שחיטה מושלמת אינה מתירה כל בהמה. בהמה שיש בה פגם שימיתנה — פציעה או מום שלא הייתה יכולה לחיות עמם, כגון ריאה נקובה או חוט שדרה שנפסק — היא טריפה, ובשרה אסור, כשרה ככל שתהיה שחיטתה. הפרק מונה את הטריפות שבבהמה, אחר כך פגיעות באותם איברים שנראות קשות אבל הבהמה חיה עמן, ועושה כן גם בעוף; אחר כך הוא דן בבהמה שאינה אלא חולה. בסופו הוא עובר לשאלה אחרת: אילו מיני עופות, חגבים ודגים מותרים באכילה בכלל, ובאילו סימנים מכירים אותם.
- ג:אאלו טריפות — הפגמים הממיתיםרשימת הטריפות שבבהמה — נקבים בוושט, בקרום המוח, בלב, בריאה ובקיבות, גרגרת שנפסקה, שדרה שנשברה, נפילה ודרוסה — והכלל: כל שאין כמוה חיה, טריפה.סימןאלו טרפות בבהמה
- ג:בואלו כשרות — פגיעות שאינן ממיתותהרשימה ההפוכה: אותם איברים שנפגעו פגיעה שהבהמה חיה עמה — וכן טחול, כליות, לחי תחתון ורחם שניטלו — כשרים; והמשנה נחתמת במחלוקת רבי מאיר וחכמים בגלודה.סימןאלו כשרות בבהמה
- ג:גואלו טריפות בעוףטריפות העוף: ושט שניקב, גרגרת שנפסקה, חולדה שהכתה על ראשו, קורקבן או מעיים שניקבו ובני מעיים שנחמרו באש — ועוף שנדרס או שנחבט ומפרכס, שאינו כשר אלא אם נשאר בחיים מעת לעת.סימןאלו טרפות בעוף
- ג:דואלו כשרות בעוףהרשימה הכשרה של העוף: גרגרת שניקבה, הכאת חולדה שלא במקום מסוכן, זפק שניקב, בני מעיים שיצאו ולא ניקבו, וכנפיים או רגליים שנשברו — ורבי מכשיר אף זפק שניטל, ורבי יהודה פוסל עוף שניטלה נוצתו.סימןאלו כשרות בעוף
- ג:הבהמה חולה — כשרה אף בסכנהבהמה חולה, או שאכלה או שתתה דבר מזיק, אינה טריפה וכשרה; אבל אכלה סם המוות או שהכישה נחש — מותרת משום טריפה, ואסורה משום סכנת נפשות.סימןאחוזת הדם
- ג:וסימני העוףהתורה מנתה את העופות האסורים בשמם ולא נתנה בהם סימנים, וחכמים קבעו: כל עוף הדורס — אסור, ועוף שיש לו אצבע יתרה, זפק וקורקבן שנקלף — מותר.סימןסימני העוף
- ג:זחגבים ודגים — סימני ההיתרסימני החגב המותר — ארבע רגליים, ארבע כנפיים, קרסוליים וכנפיים החופות את רוב גופו, ולדעת רבי יוסי גם ששמו חגב — וסימני הדג, המפורשים בתורה: סנפיר וקשקשת.סימןחגבים / דגים
פרק דבְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה
העובר, הלידה ובן פקועה
סימןעֻבָּר וְלֵדָה
שני רעיונות יעזרו לפני שמתחילים. עובר שבמעי בהמה נחשב חלק מאמו, ולכן כשהיא נשחטת כהלכה, העובר שבתוכה מותר באכילה בלי שחיטה משלו. ומשיצא ראשו או רובו — הוא נחשב ילוד, ומעתה הוא בהמה בפני עצמה. הפרק עובר על מה שנובע מכך: יד שיצאה וחזרה, בכור שנתקע בלידה קשה, עובר מת שנגעו בו בתוך אמו, עובר שנמצא חי בבהמה שנשחטה, רגל אחורית שנחתכה או נשברה, והשליא.
- ד:אכששחיטת האם מתירה את העוברעובר של בהמה המקשה לילד שהוציא את ידו והחזירה — מותר בשחיטת אמו; הוציא את ראשו — הרי הוא כילוד; וחתיכה מן העובר שבמעיה מותרת, אבל מן הטחול והכליות של האם — אסורה.סימןהוציא את ראשו
- ד:באיבר איבר — עד שיצא רובובכור של מבכרת המקשה לילד — מחתכים אותו איבר איבר ומשליכים לכלבים, שעדיין אינו קדוש; יצא רובו — נולד וקדש, טעון קבורה, ואמו נפטרה מן הבכורה.סימןהמבכרת המקשה
- ד:גהרועה טהור, המיילדת טמאהרועה שנגע בעובר מת בתוך מעי הבהמה — טהור, ורבי יוסי הגלילי מטמא בבהמה ממין אסור; אבל מיילדת שנגעה בוולד מת במעי האישה — טמאה טומאת שבעה, והאישה טהורה עד שיצא הוולד.סימןהושיט הרועה את ידו
- ד:דהאיבר שיצא — האם שחיטת אמו מטהרת אותו?עובר שהוציא את ידו ונחתכה לאחר שחיטת אמו: לרבי מאיר האיבר מטמא טומאת נבלה, ולחכמים — כטריפה שחוטה; והמשנה מבררת מדוע שחיטה מטהרת טריפה ואינה מטהרת בהמה ממין אסור.סימןאחר כך חתכה
- ד:הבן פקועה — חי, ובכל זאת מותרעובר שנמצא בבהמה שנשחטה ניתר בשחיטת אמו; בבן תשעה חי רבי מאיר מצריך שחיטה וחכמים פוטרים, ורבי שמעון שזורי מתיר אף כשגדל וחורש; ואם קרע את האם בלא שחיטה — טעון שחיטה.סימןבן תשעה חי
- ד:והארכובה, צומת הגידין והעצם השבורהבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה — כשרה, ולמעלה — טריפה, וכן אם ניטל צומת הגידין; ובשבר בעצם — אם רוב הבשר קיים, השחיטה מתירה את האיבר, ואם לאו — אינה מתירה.סימןמן הארכבה
- ד:זהשליא — סימן ולדשליא שנמצאה בבהמה שנשחטה — נפש היפה תאכלנה, ואינה מטמאה; יצא מקצתה — אסורה; ושליא של מבכרת מושלכת לכלבים, ושל מוקדשין נקברת — אבל לא בפרשת דרכים ולא באילן.סימןמצא בה שליא
דִּינֵי בָּשָׂר
פרק האוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ
האיסור לשחוט בהמה ואת ולדה ביום אחד
סימןבְּיוֹם אֶחָד
שני רעיונות יעזרו לפני שמתחילים. התורה אוסרת לשחוט בהמה ואת ולדה ביום אחד (ויקרא כב, כח), והשוחט לוקה. וקרבנות נשחטים בעזרת המקדש: השוחט קרבן מחוץ לעזרה חייב כרת, ואילו בהמת חולין אסור לשחוט בפנים. הפרק מעמיד את הדינים האלה זה מול זה, מקרה אחר מקרה, ואחר כך שואל אילו שחיטות נחשבות, כיצד מצטרפות המלקות כשנשחטות כמה בהמות קרובות, מתי המוכר צריך להודיע לקונה, ומהו "יום אחד".
- ה:אאותו ואת בנו — הכלל וארבעה מקריםהאיסור לשחוט בהמה ואת ולדה ביום אחד נוהג בכל מקום ובכל זמן, בחולין ובמוקדשין, וארבעה מקרים מראים מתי הבשר כשר, מתי יש כרת ומתי מלקות.סימןאותו ואת בנו
- ה:בצירופי חולין וקודשים, חוץ ופניםשמונה מקרים נוספים מצליבים בהמת חולין ובהמה מוקדשת עם שחיטה בחוץ ובפנים, ובכל אחד מהם המשנה קובעת אם הבשר כשר, אם יש כרת ואם השחיטה השנייה מחייבת מלקות.סימןחלין וקדשים
- ה:גמתי האיסור חל — וימי ההודעהשחיטה שאינה מתירה את הבשר, מניין המלקות כשנשחטות כמה בהמות קרובות, וארבעה ערבי חגים שבהם המוכר צריך להודיע לקונה שכבר מכר את אמה או את בתה של הבהמה לשחיטה.סימןצריך להודיעו
- ה:דכופים את הטבח לשחוטבארבעת ערבי החגים כופים את הטבח לשחוט אפילו שור של אלף דינרים בשביל קונה ששילם דינר אחד, ולכן שור שמת — מת לקונה; ובשאר ימות השנה — מת למוכר.סימןבארבעה פרקים
- ה:היום אחד — היום הולך אחר הלילהבן זומא לומד בגזרה שווה ממעשה בראשית ש"יום אחד" של אותו ואת בנו הוא יום רגיל: הלילה תחילה, ואחריו היום.סימןיום אחד
פרק וכִּסּוּי הַדָּם
כיסוי דמם של חיה ועוף שנשחטו
סימןדָּם וְעָפָר
רעיון אחד יעזור לפני שמתחילים. השוחט חיה, כגון צבי, או עוף, מצווה לכסות את דמו בעפר (ויקרא יז, יג); ואילו דם בהמה, כגון פרה או כבש, אינו טעון כיסוי. הפרק שואל היכן ומתי המצווה נוהגת ובאילו בעלי חיים — ואף בכוי, שלא הוכרע אם חיה הוא או בהמה; אחר כך, אם שחיטה שהבשר נשאר אחריה אסור, או שחיטת חרש, שוטה וקטן, טעונה כיסוי; ולבסוף — דם שנתערב, שניתז או שנתגלה שוב, ובמה מכסים.
- ו:אכיסוי הדם — היקף המצווהכיסוי הדם נוהג בכל מקום ובכל זמן, בחולין ולא במוקדשין, בחיה ובעוף ולא בבהמה, ואף בכוי מפני הספק — ולכן אין שוחטים כוי ביום טוב.סימןכסוי הדם
- ו:בשחיטה שאינה מתירהבחמישה מקרים שבהם הבשר אסור רבי מאיר מחייב לכסות את הדם וחכמים פוטרים, ובשחיטה שנתנבלה, בנחירה ובעיקור הכול מודים שאין כיסוי.סימןהשוחט ונמצא טרפה
- ו:גחרש, שוטה וקטןחרש, שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואים אותם — חייבים לכסות, ואסור לשחוט את הבהמה השנייה אחריהם; שחטו בינם לבין עצמם — פטורים מלכסות, ורבי מאיר מתיר לשחוט אחריהם וחכמים אוסרים.סימןחרש שוטה וקטן
- ו:דכיסוי אחד לכולןכיסוי אחד מספיק לחיות ולעופות רבים שנשחטו במקום אחד, ורבי יהודה מצריך לכסות את דם החיה לפני שחיטת העוף; הרואה דם שלא כוסה חייב לכסות, דם שכוסה ונתגלה פטור, ואם כיסתה אותו הרוח — חייב לכסות.סימןכסוי אחד לכלן
- ו:הדם בתערובתדם שנתערב במים טעון כיסוי כל זמן שיש בו מראית דם; ביין ובדם שאינו טעון כיסוי רואים אותם כאילו היו מים, ורבי יהודה אומר שאין דם מבטל דם.סימןדם שנתערב במים
- ו:והדם הניתז ושעל הסכיןדם שניתז ודם שעל הסכין טעונים כיסוי, ורבי יהודה מבאר שזה רק כשאין שם דם אחר מן השחיטה; יש שם דם אחר — פטור מלכסותם.סימןדם הנתז
- ו:זבמה מכסיםמכסים בעפר ובדבר הדומה לעפר — זבל דק, חול דק, סיד, חרסית, ולבנה או מגופה שנכתשו — ולא בגס שלא נכתש ולא בכפיית כלי; וכללו של רבן שמעון בן גמליאל: כל דבר שמגדל צמחים.סימןבמה מכסין
פרק זגִּיד הַנָּשֶׁה
הגיד שבירך הבהמה, שאסרה התורה
סימןכַּף הַיָּרֵךְ
שני רעיונות יעזרו לפני שמתחילים. כשנאבק יעקב עם המלאך, נגע המלאך בכף ירכו, ולכן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה — הגיד העובר בירך הבהמה (בראשית לב, לג). ועל אכילת מאכל אסור לוקים בדרך כלל רק מכזית, ואילו מאכל אסור שנתבשל עם מאכל אחר יכול לאסור אותו בטעמו. הפרק מבאר היכן האיסור נוהג, כיצד נוטלים את הגיד, את המלקות על אכילתו, מה דינו כשנתבשל עם בשר אחר, ואם הוא נוהג אף בבהמה טמאה.
- ז:אגיד הנשה — הגיד האסוראיסור גיד הנשה נוהג בכל מקום ובכל זמן, בחולין ובמוקדשים, בבהמה ובחיה ובשתי הירכיים — אבל לא בעוף; ונחלקו בשליל ובנאמנות הטבחים.סימןגיד הנשה נוהג
- ז:במקומו ניכרמותר לשלוח לנכרי ירך שלמה שגיד הנשה בתוכה, שמקומו ניכר; והנוטל את הגיד צריך ליטול את כולו, ורבי יהודה אומר שדי בכדי לקיים מצוות נטילה.סימןירך לנכרי
- ז:גכזית, או גיד שלםהאוכל כזית מגיד הנשה לוקה ארבעים, והאוכל גיד שלם שאין בו כזית חייב, שבריה הוא; אכל כזית מזה וכזית מזה — לוקה שמונים, ולרבי יהודה ארבעים בלבד.סימןהאוכל מגיד הנשה
- ז:דכבשר בלפתירך שנתבשל בה גיד הנשה אסורה אם יש בה בנותן טעם, ומשערים כאילו הגיד בשר והירך לפת.סימןירך שנתבשל
- ז:הניכר ונוטלו — או שכולם אסוריםגיד הנשה או חתיכת נבלה שנתבשלו בין גידים או חתיכות של היתר — אם ניכרים, נוטלים אותם ומשערים בנותן טעם; ואם לא, כולם אסורים, שבריה וחתיכה חשובה אינן בטלות ברוב.סימןשנתבשל עם הגידים
- ז:ובסיני נאמר, ונכתב במקומואיסור גיד הנשה נוהג בבהמה טהורה ולא בטמאה; רבי יהודה אומר שאף בטמאה, שהרי נאסר לבני יעקב, וחכמים משיבים שבסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו.סימןבסיני נאמר
פרק חכָּל הַבָּשָׂר
בשר שנתבשל או נאכל בחלב
סימןבָּשָׂר בְּחָלָב
מאחורי הפרק הזה עומד פסוק אחד: "לא תבשל גדי בחלב אמו". חכמים הבינו ממנו שאסור לבשל בשר בחלב, אסור לאכול אותם יחד ואסור אפילו ליהנות מתערובת כזאת, והוסיפו גדרים משלהם, כגון שלא להעלות בשר וגבינה על שולחן אחד. הפרק שואל על אילו מיני בשר חל האיסור — בהמה, חיה, עוף ודגים — מה קורה כשטיפת חלב נופלת לקדרה של בשר, ומה דינה של גבינה שהועמדה בקיבת בהמה. הוא נחתם בהשוואה בין שני איסורים אחרים: החלב, השומן האסור של הבהמה, והדם.
- ח:אכל הבשר — בשר בחלבכל בשר אסור לבשל בחלב, ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן שאוכלים עליו — חוץ מדגים וחגבים; ובעוף נחלקו בית שמאי ובית הלל.סימןכל הבשר
- ח:בצורר אדם — צרורים ואינם נוגעיםמותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא ייגעו זה בזה; ורבן שמעון בן גמליאל מתיר לשני אכסנאים שאינם מכירים זה את זה לאכול על שולחן אחד, זה בשר וזה גבינה.סימןצורר אדם
- ח:גטיפת חלב על החתיכהטיפת חלב אוסרת את החתיכה שנפלה עליה אם יש בה כדי לתת בה טעם, ואם ניער את הקדרה משערים כנגד כל הקדרה; את הכחל ואת הלב קורעים להוציא את החלב ואת הדם; והמעלה עוף עם גבינה על השולחן אינו עובר על איסור תורה.סימןטפת חלב
- ח:דבשר טהורה בחלב טהורהרק בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור מן התורה, ואף בהנאה; ורבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי נחלקו בחיה ובעוף.סימןבשר בהמה טהורה
- ח:הקיבת נכרי — הקיבה והעמדת הגבינהקיבת נבלה — כגון של בהמה שנשחטה בידי נכרי — אסורה; המעמיד חלב בעור קיבה של בהמה כשרה אוסר רק אם יש בו נותן טעם; והחלב הקרוש שבקיבה הולך אחר הבהמה שממנה ינק, ולא אחר זו שבמעיה הוא כנוס.סימןקבת נכרי
- ח:וחומר בחלב האסור ובדםהחלב האסור חמור מן הדם בכך שמועלים בו וחייבים עליו משום פיגול, נותר וטמא; והדם חמור ממנו בכך שהוא נוהג בכל בעלי החיים, טמאים וטהורים, ואילו החלב האסור אינו נוהג אלא בבהמה טהורה.סימןחמר בחלב מבדם
פרק טהָעוֹר וְהָרֹטֶב
מה מצטרף לבשר לעניין טומאה
סימןצֵרוּף לְטֻמְאָה
שני סוגי טומאה עוברים לאורך הפרק. בהמה שמתה בלי שחיטה כשרה היא נבלה, וכזית מבשרה מטמא את האדם הנוגע בו או הנושא אותו. גם אוכל יכול להיטמא, אחרי שבא במים, וכשיש בו כביצה הוא מטמא אוכל אחר. הפרק שואל אילו חלקים נמנים, ומתי: העור, העצמות והרוטב שעל הבשר; עורות רכים כל כך שהם נחשבים בשר; עור שהופשט למחצה; עצמות וביצים סתומות ונקובות; ואבר התלוי ומדולדל בבהמה או באדם.
- ט:אהעור והרוטב — העור, הרוטב ושאר הנלוויםשמונה חלקים שאינם אוכל, המחוברים לבשר, מצטרפים עמו לכביצה לטומאת אוכלין, אבל לא לכזית לטומאת נבלות.סימןהעור והרטב
- ט:באלו שעורותיהן כבשרן — כשהעור נחשב בשרעורות רכים — של אדם, של חזיר ועוד — מטמאים כבשר, ועיבודם מטהר את כולם, חוץ מעור האדם.סימןשעורותיהן כבשרן
- ט:גהמפשיט — עד היכן העור המופשט מחובר לבשרבשעת ההפשטה העור נחשב חיבור לבשר לעניין טומאה: לשטיח — כדי אחיזה, ולחמת — עד שיפשיט את החזה.סימןהמפשיט בבהמה
- ט:דעור שיש עליו כזית בשרהנוגע בציב או בשערה שבעור נבלה שיש עליו כזית בשר — טמא; ובשני חצאי זיתים נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא, הסובר שהעור מבטלם.סימןעור שיש עליו כזית
- ט:הקולית המת — עצם שיש בה מוח, סתומה או נקובהקולית המת וקולית המוקדשים מטמאות בין סתומות בין נקובות; קולית נבלה וקולית שרץ — רק משניקבו, שאז אפשר להגיע אל המוח.סימןקולית המת
- ט:וביצת השרץ — הביצה המרוקמת והעכבר שמן האדמהביצת שרץ מרוקמת טהורה כל זמן שהיא סתומה, וטמאה משניקבה; והנוגע בחצי הבשר של עכבר הנוצר מן האדמה — טמא, ובחצי האדמה — טהור.סימןביצת השרץ
- ט:זהאבר והבשר המדולדלין — אבר מדולדל בבהמהאבר המדולדל בבהמה חיה מטמא טומאת אוכלין; ומשמתה הבהמה הוא מטמא רק משום אבר מן החי.סימןהמדלדלין בבהמה
- ט:חהמדולדלין באדם — אבר מדולדל באדםאבר המדולדל באדם חי טהור; ומשמת האדם הוא מטמא רק משום אבר מן החי, ולא משום אבר מן המת.סימןהמדלדלין באדם
מַתָּנוֹת וְקֵן
פרק יהַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם
מתנות הכהונה: הזרוע, הלחיים והקיבה
סימןמַתְּנוֹת כְּהֻנָּה
לכהנים לא הייתה נחלה בארץ, ולכן נתנה להם התורה מתנות משאר העם. חלקן באו מן הקרבנות שבמקדש, וחלקן מחיי היום יום. ישראל השוחט שור, כבש או עז לאכילה נותן לכהן שלושה חלקים ממנו: הזרוע, הלחיים והקיבה (דברים יח, ג). הפרק שואל היכן ומתי נוהגות המתנות, אילו בהמות חייבות בהן, מי נותן אותן כשהבהמה נמכרה או כשיש ספק בדינה, והיכן בדיוק מתחיל ונגמר כל אחד משלושת החלקים.
- י:אמתנות כהונה — שלוש המתנותהזרוע, הלחיים והקיבה ניתנות לכהן מכל בהמת חולין, בכל מקום ובכל זמן — אבל לא מן המוקדשין.סימןהזרוע והלחיים והקבה
- י:במום שקדם להקדשמום קבוע שקדם להקדש משאיר בבהמה קדושת דמים בלבד, ולכן משנפדתה היא חוזרת לחולין; ומום שבא אחר ההקדש משאיר אותה בחומרות הקדושה.סימןשקדם מום קבוע
- י:גספק ובעלותבכור שנתערב במאה, בהמה של כהן או של נכרי, ומכירות מסוימות — פוטרים מן המתנות או מעבירים את החובה לאחר.סימןבכור שנתערב במאה
- י:דפרת הגר וגבולות המתנותחיוב המתנות חל בשעת השחיטה, ולכן גר שיש ספק מתי נשחטה פרתו פטור; ואחר כך מגדירה המשנה את גבולותיהם המדויקים של הזרוע, השוק והלחי.סימןגר שנתגיר
פרק יארֵאשִׁית הַגֵּז
הצמר הראשון של הגיזה, הניתן לכהן
סימןצֶמֶר לַכֹּהֵן
הכהן קיבל מתנה גם מן הצאן בעודן חיות. בכל פעם שגזז אדם את צאנו, נתן לכהן את ראשית הגז, הצמר הראשון (דברים יח, ד), כדי שיוכל לעשות ממנו בגד קטן. הפרק הקצר הזה משווה את המתנה הזאת לשלוש המתנות שנותנים מבהמה שנשחטה, הנוהגות בבעלי חיים רבים יותר, ואחר כך שואל כמה כבשים הן עדר שחייב במתנה, כמה צמר נותנים, ומה הדין כשהצמר נצבע לפני שניתן, כשנמכר, או כשנקנה מנכרי.
- יא:אראשית הגז — מתנת הצמר לכהןהצמר הראשון שגוזזים מן הצאן ניתן לכהן בארץ ובחוץ לארץ, ורק מבהמות חולין; והזרוע, הלחיים והקיבה נוהגים ביותר מקרים — בבקר ובצאן, ואפילו בבהמה אחת.סימןראשית הגז
- יא:בכמה הוא "מרובה", וכמה נותניםלבית הלל חמש רחלות הן "מרובה", ונותנים לכהן צמר במשקל חמש סלעים — כדי בגד קטן; הצובע את הצמר קודם שנתנו פטור, וגז צאנו של נכרי פטור.סימןכמה הוא מרבה
פרק יבשִׁלּוּחַ הַקֵּן
שילוח האם מעל הקן
סימןהָאֵם וְהַבָּנִים
התורה מצווה שמי שנקרה לפניו קן ציפור, והאם רובצת על הביצים או על האפרוחים, ישלח את האם לפני שייקח את הבנים, ומבטיחה על כך שכר של אריכות ימים (דברים כב, ו–ז). הפרק האחרון של מסכת חולין שואל על אילו עופות וקינים חלה המצווה: טהורים או טמאים, עופות בר או עופות בית, אם המעופפת מעל הקן, ביצה אחת, אפרוחים שכבר יכולים לעוף. הוא שואל מה דינו של מי שלקח את האם בכל זאת, ונחתם בשאלה מה מלמד שכר גדול כל כך על מצווה קלה כל כך לגבי כל שאר המצוות.
- יב:אתחום מצוות שילוח הקןשילוח הקן נוהג בכל מקום ובכל דור, אבל רק בעוף חולין שאינו מזומן — שלא ככיסוי הדם, הנוהג אף בחיה ואף במזומן.סימןשלוח הקן
- יב:באילו עופות פטורים מן השילוחעוף טמא פטור מן השילוח, וכן קן שהאם או הביצים שבו ממין טמא; ובקורא זכר, הרובץ על הביצים, רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרים.סימןעוף טמא
- יב:גדקדוקי השילוחהאם המעופפת וכנפיה נוגעות בקן, קן שאין בו אלא אפרוח אחד או ביצה אחת, והאם החוזרת שוב ושוב — חייב לשלח; אבל אפרוחים מפריחים, ביצים מוזרות, ובנים שנטלם והחזירם לקן — פטור.סימןהיתה מעופפת
- יב:דהנוטל אם על הבניםהנוטל את האם עם הבנים: לרבי יהודה לוקה ואינו משלח, ולחכמים משלח ואינו לוקה — שכל לאו שיש בו קום עשה אין לוקים עליו.סימןהנוטל אם
- יב:המצווה קלה, שכר גדולאין נוטלים את האם עם הבנים אפילו לטהר את המצורע; ואם על מצווה קלה כזו הבטיחה התורה אריכות ימים — קל וחומר למצוות החמורות שבתורה.סימןמצוה קלה