משנה חֻלִּין · פרק ו מתוך יב
חֻלִּין · פרק וכִּסּוּי הַדָּם
כיסוי דמם של חיה ועוף שנשחטו
סימןדָּם וְעָפָר
רעיון אחד יעזור לפני שמתחילים. השוחט חיה, כגון צבי, או עוף, מצווה לכסות את דמו בעפר (ויקרא יז, יג); ואילו דם בהמה, כגון פרה או כבש, אינו טעון כיסוי. הפרק שואל היכן ומתי המצווה נוהגת ובאילו בעלי חיים — ואף בכוי, שלא הוכרע אם חיה הוא או בהמה; אחר כך, אם שחיטה שהבשר נשאר אחריה אסור, או שחיטת חרש, שוטה וקטן, טעונה כיסוי; ולבסוף — דם שנתערב, שניתז או שנתגלה שוב, ובמה מכסים.
- ו:אכיסוי הדם — היקף המצווהכיסוי הדם נוהג בכל מקום ובכל זמן, בחולין ולא במוקדשין, בחיה ובעוף ולא בבהמה, ואף בכוי מפני הספק — ולכן אין שוחטים כוי ביום טוב.סימןכסוי הדם
- ו:בשחיטה שאינה מתירהבחמישה מקרים שבהם הבשר אסור רבי מאיר מחייב לכסות את הדם וחכמים פוטרים, ובשחיטה שנתנבלה, בנחירה ובעיקור הכול מודים שאין כיסוי.סימןהשוחט ונמצא טרפה
- ו:גחרש, שוטה וקטןחרש, שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואים אותם — חייבים לכסות, ואסור לשחוט את הבהמה השנייה אחריהם; שחטו בינם לבין עצמם — פטורים מלכסות, ורבי מאיר מתיר לשחוט אחריהם וחכמים אוסרים.סימןחרש שוטה וקטן
- ו:דכיסוי אחד לכולןכיסוי אחד מספיק לחיות ולעופות רבים שנשחטו במקום אחד, ורבי יהודה מצריך לכסות את דם החיה לפני שחיטת העוף; הרואה דם שלא כוסה חייב לכסות, דם שכוסה ונתגלה פטור, ואם כיסתה אותו הרוח — חייב לכסות.סימןכסוי אחד לכלן
- ו:הדם בתערובתדם שנתערב במים טעון כיסוי כל זמן שיש בו מראית דם; ביין ובדם שאינו טעון כיסוי רואים אותם כאילו היו מים, ורבי יהודה אומר שאין דם מבטל דם.סימןדם שנתערב במים
- ו:והדם הניתז ושעל הסכיןדם שניתז ודם שעל הסכין טעונים כיסוי, ורבי יהודה מבאר שזה רק כשאין שם דם אחר מן השחיטה; יש שם דם אחר — פטור מלכסותם.סימןדם הנתז
- ו:זבמה מכסיםמכסים בעפר ובדבר הדומה לעפר — זבל דק, חול דק, סיד, חרסית, ולבנה או מגופה שנכתשו — ולא בגס שלא נכתש ולא בכפיית כלי; וכללו של רבן שמעון בן גמליאל: כל דבר שמגדל צמחים.סימןבמה מכסין
כל הפרק
ו:אכיסוי הדם — היקף המצווה
כִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁים. וְנוֹהֵג בְּחַיָּה וּבְעוֹף, בִּמְזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. וְנוֹהֵג בְּכוֹי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְיוֹם טוֹב. וְאִם שְׁחָטוֹ, אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ.
כִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, — עפר שמכסים בו את דם החיה או העוף שנשחטו (ויקרא יז, יג) — בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, — כשבית המקדש קיים וכשאינו — בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁים. מוקדשים הם למשל עופות שהובאו לקרבן. וְנוֹהֵג בְּחַיָּה וּבְעוֹף, ולא בבהמת בית; ונוהג בִּמְזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. כלומר בין שגדל בבית ובין שניצוד. וְנוֹהֵג בְּכוֹי — בעל חיים שחכמים לא הכריעו אם הוא חיה או בהמה — מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְיוֹם טוֹב. כלומר את הכוי, שאולי דמו אינו טעון כיסוי, ואין דוחים יום טוב מספק. וְאִם שְׁחָטוֹ — את הכוי, ביום טוב — אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ. שמא יחשבו הרואים שהוא חיה, ששומנה מותר.
ו:בשחיטה שאינה מתירה
הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, וְהַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, חַיָּה וָעוֹף הַנִּסְקָלִים, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. הַשׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ, הַנּוֹחֵר, וְהַמְעַקֵּר, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.
הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה — בעל חיים שיש בו פגם שימיתנו — וְהַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בִּפְנִים — בעזרה — וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, וכן חַיָּה וָעוֹף הַנִּסְקָלִים — שהמיתו אדם — רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין — בכיסוי הדם: בעיני רבי מאיר זו שחיטה, ובעיני חכמים אינה שחיטה. הַשׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ — שחיטתו התקלקלה — הַנּוֹחֵר, וְהַמְעַקֵּר — התוחב סכין בנחיריים, והעוקר את הקנה והוושט במקום לחתוך — פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת — שאף אחד מאלה אינו שחיטה.
ו:גחרש, שוטה וקטן
חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, חַיָּב לְכַסּוֹת. בֵּינָן לְבֵין עַצְמָם, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. וְכֵן לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, אָסוּר לִשְׁחֹט אַחֲרֵיהֶם. בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן, רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר לִשְׁחֹט אַחֲרֵיהֶן, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ — "שוטה" הוא מי שאין בו דעת — וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, — ולכן השחיטה כשרה — הרואה חַיָּב לְכַסּוֹת. בֵּינָן לְבֵין עַצְמָם — חרש, שוטה וקטן ששחטו ואין איש רואה אותם — פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת — שרוב מעשיהם מקולקלים. וְכֵן לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ — האיסור לשחוט בהמה ואת ולדה ביום אחד — חרש, שוטה וקטן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן — שחיטתם כשרה, ולכן אָסוּר לִשְׁחֹט אַחֲרֵיהֶם את האם או את הוולד. בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן — חרש, שוטה וקטן ששחטו בלי השגחה — רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר לִשְׁחֹט אַחֲרֵיהֶן את הבהמה השנייה, שבעיניו לא הייתה כאן שחיטה; וַחֲכָמִים אוֹסְרִים — שמא הייתה זו שחיטה כשרה. וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט את הבהמה השנייה אחרי שחיטת חרש, שוטה או קטן בלי השגחה, שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים — שאין כאן אלא ספק.
ו:דכיסוי אחד לכולן
שָׁחַט מֵאָה חַיּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. מֵאָה עוֹפוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. חַיָּה וָעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שָׁחַט חַיָּה, יְכַסֶּנָּה, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחֹט אֶת הָעוֹף. שָׁחַט וְלֹא כִסָּה וְרָאָהוּ אַחֵר, חַיָּב לְכַסּוֹת. כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. כִּסָּהוּ הָרוּחַ, חַיָּב לְכַסּוֹת.
שָׁחַט מֵאָה חַיּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, כך שכל דמן נקווה יחד — כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן מֵאָה עוֹפוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד — שנשחטו אף הם במקום שדמם נקווה יחד — כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן חַיָּה וָעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד — אף ששני מינים שונים הם — כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁחַט חַיָּה, יְכַסֶּנָּה, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחֹט אֶת הָעוֹף — שהפסוק "חיה או עוף" נותן לכל אחד כיסוי משלו. שָׁחַט וְלֹא כִסָּה וְרָאָהוּ אַחֵר — את הדם הגלוי — הרואה חַיָּב לְכַסּוֹת — שהמצווה מוטלת על כל ישראל. כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה — שכבר קיים את המצווה פעם אחת — פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת כִּסָּהוּ הָרוּחַ — כלומר עפר שהרוח העיפה כיסה את הדם — השוחט חַיָּב לְכַסּוֹת
ו:הדם בתערובת
דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם, חַיָּב לְכַסּוֹת. נִתְעָרֵב בְּיַיִן, רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מָיִם. נִתְעָרֵב בְּדַם הַבְּהֵמָה אוֹ בְדַם הַחַיָּה, רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם.
דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם: אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם, חַיָּב לְכַסּוֹת נִתְעָרֵב בְּיַיִן, רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מָיִם. היין אדום ומסתיר את הדם, ולכן שואלים אם הדם היה ניכר בכמות כזו של מים. נִתְעָרֵב בְּדַם הַבְּהֵמָה — שאינו טעון כיסוי — אוֹ בְדַם הַחַיָּה — שהוקז ממנה — רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מָיִם רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מכסים גם כשדם השחיטה כבר אינו ניכר, שהרי אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם
ו:והדם הניתז ושעל הסכין
דָּם הַנִּתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין, חַיָּב לְכַסּוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא. אֲבָל יֵשׁ שָׁם דָּם שֶׁלֹּא הוּא, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.
דָּם הַנִּתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין — דם שניתז למקום אחר, כגון על הכותל, או שנדבק ללהב — חַיָּב לְכַסּוֹת אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא — רבי יהודה מפרש כאן את הדין, ואינו חולק עליו. אֲבָל יֵשׁ שָׁם דָּם שֶׁלֹּא הוּא — מאותה שחיטה — פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת את זה, שדי בכיסוי שאר הדם.
ו:זבמה מכסים
בַּמֶּה מְכַסִּין, וּבַמָּה אֵין מְכַסִּין. מְכַסִּין בְּזֶבֶל הַדַּק, וּבְחֹל הַדַּק, בְּסִיד, וּבְחַרְסִית, וּבִלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁן. אֲבָל אֵין מְכַסִּין לֹא בְזֶבֶל הַגַּס, וְלֹא בְחוֹל הַגַּס, וְלֹא בִלְבֵנָה וּמְגוּפָה שֶׁלֹא כְתָשָׁן, וְלֹא יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכֶּלִי. כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דָּבָר שֶׁמְּגַדֵּל בּוֹ צְמָחִין, מְכַסִּין בּוֹ. וְשֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל צְמָחִין, אֵין מְכַסִּין בּוֹ.
בַּמֶּה מְכַסִּין, וּבַמָּה אֵין מְכַסִּין? הפסוק אומר לכסות את הדם בעפר (ויקרא יז, יג). מְכַסִּין בְּזֶבֶל הַדַּק, וּבְחֹל הַדַּק — דשן דק, וחול שהיוצר אינו צריך לכתוש עוד — בְּסִיד, וּבְחַרְסִית — חרסים שחוקים — וּבִלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁן — מגופה היא פקק החרס של החבית. אֲבָל אֵין מְכַסִּין לֹא בְזֶבֶל הַגַּס וְלֹא בְחוֹל הַגַּס — גסים מכדי להיחשב עפר — וְלֹא בִלְבֵנָה וּמְגוּפָה שֶׁלֹא כְתָשָׁן, וְלֹא יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכֶּלִי — שהכלי מסתיר את הדם, אבל אינו עפר. כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, — למה שנחשב עפר: דָּבָר שֶׁמְּגַדֵּל בּוֹ צְמָחִין, מְכַסִּין בּוֹ וְשֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל צְמָחִין, אֵין מְכַסִּין בּוֹ.