סדר נְזִיקִין · 62 משניות

שְׁבוּעוֹת

שבועות נפתחת במקדש. פרקיה הראשונים שואלים כיצד מתכפר מי שנכנס למקדש או אכל מקודשיו בטומאה: כשידע ושכח, השעיר הנעשה בפנים ביום הכיפורים, השעירים הנעשים בחוץ ויום הכיפורים עצמו מכפרים כל אחד על מקרה אחר, וכשנודע לו הוא מביא קרבן עולה ויורד. שאר המסכת עוסקת בשבועות. שבועת ביטוי היא שבועה שאדם נשבע על מה שיעשה או לא יעשה; שבועת שווא היא שבועה שקרה או ריקה על פניה. בשבועת העדות התובע משביע עדים, והם נשבעים שאינם יודעים לו עדות. שבועת הפיקדון נשבע מי שכופר בפיקדון שהופקד אצלו. בית הדין משביע את המודה במקצת הטענה, ובמקרים מסוימים מתיר לתובע להישבע וליטול. המסכת נחתמת בארבעה שומרים, שומר חינם, השואל, נושא שכר והשוכר, ובשבועות שמכריעות מה כל אחד מהם משלם.

טֻמְאַת מִקְדָּשׁ

פרק אשְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם

כפרה על טומאת מקדש וקודשיו

סימןכַּפָּרָה

המסכת קרויה על שם השבועות, אבל היא פותחת בעבירה אחרת, שגם עליה מביאים קרבן עולה ויורד — קרבן שמחירו לפי יכולתו של האדם. טמא אסור לו להיכנס למקדש ולאכול קודשים. ידע שנטמא, שכח, נכנס או אכל, ואחר כך נודע לו — מביא את הקרבן הזה. לא ידע מעולם, או שעדיין לא נודע לו — אין בידו להביאו, ושעירי החטאת של יום הכיפורים, של הרגלים ושל ראשי חודשים מכפרים עליו או תולים את עונשו. אחרי ארבע רשימות של "שתיים שהן ארבע", הפרק ממיין איזה שעיר מכפר על איזה מקרה, ונחתם בשעיר המשתלח ובפר שמכפר על הכהנים.

  1. א:אפתיחת המסכת — ארבעה זוגות שנכפליםשבועות, ידיעות הטומאה, יציאות השבת ומראות נגעים — בכל אחד מהם שתיים כתובות בתורה, ועוד שתיים שלמדו חכמים, הרי ארבע.סימןשבועות שתים שהן ארבע
  2. א:במתי מכפר קרבן עולה ויורדידע בתחילה ובסוף ונעלמה ממנו הטומאה באמצע — מביא קרבן עולה ויורד; ידע בתחילה בלבד — השעיר הפנימי ויום הכיפורים תולים את העונש עד שייוודע לו.סימןידיעה בתחלה וידיעה בסוף
  3. א:גהשעיר החיצון — כשהידיעה באה בסוףלא ידע בתחילה ונודע לו בסוף — השעיר החיצון של יום הכיפורים והיום מכפרים, שהכתוב קושר אותו אל השעיר הפנימי.סימןשעיר הנעשה בחוץ
  4. א:דהמחלוקת — שעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשיםאין ידיעה לא בתחילה ולא בסוף — רבי יהודה, רבי שמעון ורבי מאיר נחלקים איזה שעיר מכפר על איזה מקרה של טומאת מקדש וקודשיו.סימןשעירי הרגלים / ראשי חדשים
  5. א:הכל שעיר מוסיף על שלפניורבי שמעון בן יהודה מוסר את שיטת רבי שמעון כסולם: כל שעיר מכפר על כל מה שמכפר השעיר שלפניו, ועל עוד מקרה אחד.סימןמוסיף עליהם
  6. א:והשעיר הפנימי והשעיר המשתלחעל טומאת מקדש וקודשיו במזיד מכפר השעיר הפנימי, ועל כל שאר העברות שבתורה, קלות וחמורות, מכפר השעיר המשתלח.סימןשעיר המשתלח
  7. א:זהפר המכפר על הכהניםישראלים, כהנים וכהן גדול מתכפרים בשעיר המשתלח בשווה, אבל על טומאת מקדש מתכפרים הכהנים בפרו של הכהן הגדול ולא בשעירי העם.סימןדם הפר

פרק ביְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה

ידע לפני המעשה ונודע לו שוב אחריו — מתי מביאים קרבן עולה ויורד

סימןעוֹלֶה וְיוֹרֵד

הפרק הקודם שאל מה מכפר כשאי אפשר להביא קרבן עולה ויורד; פרק זה חוזר אל הקרבן עצמו. אדם חייב בו רק אם ידע שנטמא, שכח, נכנס למקדש או אכל קודשים, ואחר כך נודע לו. הפרק מונה מה עלול להישכח ממנו: הטומאה, הקודש או המקדש. הוא שואל עד היכן מגיעה קדושת המקדש — שטח שנוסף מתקדש רק בטקס שלם — ומה יעשה מי שנטמא כשהוא כבר בעזרה. ונחתם במחלוקת שלושה חכמים: על איזו שכחה מביאים את הקרבן.

  1. ב:אידיעה בתחילה ובסוףידע שהוא טמא, נעלמה ממנו הטומאה ואכל קודש או נכנס למקדש, ואחר כך נודע לו — מביא קרבן עולה ויורד.סימןידיעות הטמאה
  2. ב:בתוספת על העיר ועל העזרהאין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך, בנביא, באורים ותומים, בסנהדרין, בשתי תודות ובשיר — ותוספת שלא נתקדשה כך אין לה קדושה.סימןתוספת העזרה
  3. ב:גנטמא בתוך העזרהנטמא בעזרה ושכח — אם השתחווה, שהה או יצא בדרך הארוכה חייב, ואם יצא מיד בדרך הקצרה פטור.סימןנטמא בעזרה
  4. ב:דמצוות עשה שבנידהאישה שנעשתה נידה באמצע התשמיש — אם פירש בעלה מיד חייב, שיציאתו הנאה לו כביאתו, ועליו להמתין עד שיכלה קישויו.סימןמצות עשה שבנדה
  5. ב:האיזו שכחה מחייבת קרבן?רבי אליעזר ורבי עקיבא מחייבים רק על העלם הטומאה, ורבי ישמעאל מחייב גם על העלם המקדש, שהכתוב אמר "ונעלם" פעמיים.סימןהעלם טמאה / העלם מקדש

קָרְבַּן שְׁבוּעָה

פרק גשְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע

שבועת ביטוי ושבועת שווא

סימןבִּטּוּי וְשָׁוְא

כאן מגיעה המסכת אל נושאה שלה. שבועת ביטוי היא שבועה שאדם נשבע על עצמו: "שאוכל" או "שלא אוכל", ועל העבר — "שאכלתי" או "שלא אכלתי". העובר עליה במזיד לוקה, והעובר עליה בשוגג, ששכח את שבועתו, מביא קרבן עולה ויורד. שבועת שווא — שבועה הסותרת את הידוע לכול, או על דבר שאי אפשר — מביאה מלקות, ולעולם לא קרבן. הפרק בוחן מתי שבועה אחת נחשבת לרבות, אילו שבועות אינן מביאות קרבן, כגון שבועה לבטל מצווה, ומי מחויב בהן — אפילו בעניית "אמן".

  1. ג:אשבועת ביטוי, ואכילה כל שהואשבועת ביטוי באה בארבע צורות — שאוכל ושלא אוכל, שאכלתי ושלא אכלתי — ורבי עקיבא מחייב את הנשבע שלא יאכל אף על אכילת כל שהוא.סימןאכל כל שהוא
  2. ג:בשבועה אחת או רבות — ככרות לחםהנשבע "שלא אוכל" ואכל פת חיטים, פת שעורים ופת כוסמין חייב אחת; אבל אם פירט כל מין בשמו, חייב על כל אחד.סימןפת חטין ופת שערין
  3. ג:גשבועה אחת או רבות — מיני משקההנשבע "שלא אשתה" ושתה משקים הרבה חייב אחת; אבל אם פירט יין, שמן ודבש, כל אחד שבועה בפני עצמה.סימןיין ושמן ודבש
  4. ג:דמתי השבועה חלה — ומתי אינה יכולה לחולשבועה שלא לאכול חלה על מאכל של ממש, ואף על נבלות וטרפות, ולא על מה שאינו ראוי לאכילה; ונדר קונם חל אף במקום שהשבועה אינה חלה.סימןשאינן ראויין / נבלות וטרפות
  5. ג:העל עצמו ועל אחרים, בדבר שיש בו ממש ושאין בו ממששבועת ביטוי חלה על כל נושא — יתן ולא יתן, יישן ולא יישן — ורבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקים אם חייבים גם על שבועה על העבר.סימןשאזרק צרור לים
  6. ג:ונשבע לבטל מצווה או לקיימההנשבע לבטל מצווה או לקיימה פטור מקרבן, שאין המצווה דבר הרשות; וחכמים דוחים את הקל וחומר של רבי יהודה בן בתירא.סימןנשבע לבטל את המצוה
  7. ג:זככר אחת, שלוש שבועות — והעונשיםהנשבע שלוש פעמים על ככר אחת אינו חייב אלא אחת; ושבועת ביטוי — מלקות על זדונה, וקרבן עולה ויורד על שגגתה.סימןשלא אכל ככר זו
  8. ג:חהגדרת שבועת השוואשבועת שווא היא הכחשת הידוע לכול, שבועה על דבר שאי אפשר, שבועה שלא להעיד ושבועה לבטל מצווה — וכולן מביאות מלקות במזיד.סימןגמל שפורח באויר
  9. ג:טתחילה שבועת ביטוי, ואחר כך שבועת שוואנשבע לאכול ככר ואחר כך נשבע שלא לאכלה — הראשונה שבועת ביטוי והשנייה שבועת שווא; לא אכל — חייב על שתיהן.סימןהראשונה שבועת בטוי
  10. ג:ישבועת ביטוי נוהגת בכל אדםשלא כשבועת העדות, שבועת ביטוי נוהגת בכל אדם — אנשים ונשים, קרובים ופסולים, בבית דין ושלא בבית דין — מלקות במזיד וקרבן בשוגג.סימןשבועת בטוי נוהגת
  11. ג:יאשבועת שווא — ועניית "אמן"אף שבועת שווא נוהגת בכל אדם, אלא שאין בה קרבן בשוגג; ושתיהן חלות גם כשאחר משביע את האדם והוא עונה "אמן".סימןשבועת שוא נוהגת

פרק דשְׁבוּעַת הָעֵדוּת

מי חייב בשבועת העדות, ובאיזה נוסח

סימןכְּפִירַת עֵדוּת

שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. בתביעת ממון אדם צריך לפעמים עדים כדי להוכיח את טענתו. הוא יכול להשביע אותם שיבואו ויעידו לו, ואם נשבעו לשקר שאינם יודעים דבר — התורה מחייבת אותם להביא קרבן (ויקרא ה, א); זו שבועת העדות. ועוד: הדין נפסק על פי שני עדים כשרים, ולכן עד נחשב רק כשדבריו היו יכולים לעזור. הפרק שואל מי נקשר בשבועה זו, היכן צריכה ההכחשה להיאמר, כיצד נמנות שבועות חוזרות ועדים רבים, אילו תביעות נחשבות (רק תביעות ממון), ואיזה נוסח עושה שבועה.

  1. ד:אבמי נוהגת שבועת העדותשבועת העדות נוהגת רק במי שראוי להעיד — לא בנשים, לא בקרובים ולא בפסולים — וחכמים מצריכים שתהיה ההכחשה בבית דין.סימןשבועת העדות נוהגת
  2. ד:במזיד, שוגג, והקרבןעדים שידעו שיש בידם עדות והכחישו חייבים קרבן עולה ויורד, בין שהזידו בשבועה ובין ששגגו בה; ואם שגגו בעדות עצמה — פטורים.סימןזדון השבועה
  3. ד:גהמעשה ומניין השבועותשניים שהכחישו את עדותם: השבועות שמחוץ לבית הדין נמנות כל אחת אם הכחישו אחר כך בבית הדין, ושבועות שבתוך בית הדין אינן אלא אחת.סימןהשביע עליהן חמשה פעמים
  4. ד:דכששני עדים מכחישיםהכחישו שני העדים כאחת — שניהם חייבים; בזה אחר זה — הראשון חייב; ושתי כיתות שהכחישו — שתיהן חייבות, שהעדות יכלה להתקיים בכל אחת.סימןכפרו שניהן כאחת
  5. ד:הלשון ההכחשה מרבה חיוביםהכחשה כוללת — "אין אנו יודעים לך עדות" — חיוב אחד, אבל עדים שפירטו כל תביעה או כל מין תבואה חייבים על כל אחד.סימןפקדון ותשומת יד
  6. ד:ותביעות שעניינן ממוןנזק, כפל, תשלומי ארבעה וחמישה, אונס ופיתוי, חבלה ואף הדלקת גדיש ביום הכיפורים — כולן מסתיימות בתשלום ממון, ולכן העדים חייבים.סימןנזק וחצי נזק
  7. ד:זתביעות שאין בהן ממוןיוחסין — אם פלוני כהן או לוי, בן גרושה או בן חלוצה — ודיני נפשות אינם תביעת ממון, ולכן העדים שהכחישו בהם פטורים.סימןשאני כהן
  8. ד:חמתנה שהובטחה אינה חובעדות שפלוני הבטיח לתת מאתיים זוז ולא נתן אינה תביעת ממון, שאין ההבטחה מחייבת בדין — ולכן העדים שהכחישו פטורים.סימןלתן לי מאתים זוז
  9. ד:טהשבועה צריכה לבוא אחרי הידיעההמשביע עדים "כשתדעו לי עדות, בואו והעידו" — השבועה קדמה לידיעה, והם פטורים, שהתורה מצריכה שתהיה העדות בידם תחילה.סימןכשתדעון לי עדות
  10. ד:יהכרזה כללית אינה קושרת אישהעומד בבית הכנסת ומשביע "כל מי שיודע לי עדות" אינו קושר איש, שהדרישה צריכה להיות מכוונת לעדים מסוימים.סימןעמד בבית הכנסת
  11. ד:יאעדות שממילא אין בה ממשאף השבעה כהלכה אינה מחייבת אם ידעו העדים רק מפי השמועה, או שאחד מהם קרוב או פסול — שעדותם לא הייתה מועילה ממילא.סימןעד מפי עד
  12. ד:יבהדרישה מפי התובע עצמושלח התובע את ההשבעה ביד עבדו, או שהנתבע הוא שהשביע — העדים פטורים עד שישמעו את הדרישה מפי התובע עצמו.סימןשלח ביד עבדו
  13. ד:יגלשון ההשבעהאף "מצווה אני עליכם" ושמות וכינויים של הקדוש ברוך הוא עושים שבועה, אבל לא "בשמים ובארץ"; ובקללות נחלקים רבי מאיר וחכמים.סימןבשדי בצבאות

פרק השְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן

המכחיש ממון שבידו ונשבע לשקר

סימןכְּפִירַת מָמוֹן

השבועה שבפרק הקודם חלה על עדים; השבועה שבפרק הזה חלה על מי שממון חברו בידו. התורה מדברת במי שיש בידו פיקדון של חברו, הלוואה, גזל או אבדה, ונשבע לשקר שאין בידו דבר; כשהוא מודה, הוא משיב את הממון ומוסיף עליו חומש, ומביא קרבן אשם — איל (ויקרא ה, כ–כו). אבל יש תשלומים שהתורה קבעה כקנס, ובית דין גובה אותם רק על פי עדים, ולעולם לא על פי הודאת האדם עצמו. הפרק עוסק במי נקשר בשבועה זו, בכמה קרבנות מביאה הכחשה אחת או כמה הכחשות, ומדוע הכחשת קנס אינה מחייבת קרבן.

  1. ה:אשבועת הפיקדון — מי חייב בהשבועת הפיקדון נוהגת בכל אדם, בבית דין ושלא בבית דין; והכופר בממון חברו ונשבע לשקר מביא קרבן אשם בשווי שתי סלעים.סימןשבועת הפקדון נוהגת
  2. ה:בכיצד נראית שבועת הפיקדון במעשההתובע אומר "תן לי פיקדוני" והנתבע נשבע "אין לך בידי"; השביעו חמש פעמים והכחיש — חייב על כל אחת, שיכול היה להודות בינתיים.סימןתן לי פקדוני
  3. ה:גתובעים רבים, תביעות רבות — כמה קרבנותהכחשה כוללת לחמישה תובעים, או לתביעות מסוגים שונים, אינה אלא שבועה אחת; אבל פירט כל תובע או כל תביעה — חייב על כל אחת.סימןחמשה תובעין
  4. ה:דקו הגבול — קנס מול ממון שחייב בואב שטען "אנסת ופיתית את בתי" והאיש נשבע לשקר — רבי שמעון פוטר, שקנס אינו משתלם על פי עצמו, וחכמים מחייבים משום הבושת והפגם.סימןאנסת ופתית
  5. ה:הממון שחייב בו מחייב; קנס אינו מחייבהכחיש גנבה, נזק של שור או חבלה — חייב, שהם ממון; הכחיש תשלומי טביחה ומכירה, שור שהמית עבד או הפלת שן עבדו — פטור, שהם קנס.סימןגנבת את שורי

דִּינֵי מָמוֹנוֹת

פרק ושְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין

השבועה שבית הדין מטיל על המודה במקצת

סימןטַעֲנָה וְהוֹדָאָה

שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. בדיני ממונות, מי שתובע דבר מחברו צריך בדרך כלל להביא ראיה, ובלעדיה הנתבע פטור. אבל לפעמים התורה מחייבת אותו שבועה, ובעיקר כשהוא מודה בחלק מן התביעה ומכחיש את השאר: אז הוא נשבע בבית הדין על מה שהכחיש. זו שבועת הדיינים, ובה עוסק הפרק. הוא קובע מהם השיעורים הקטנים ביותר של התביעה ושל ההודאה המביאים לידי שבועה, שואל מתי ההודאה נחשבת ממין הטענה, ומונה דברים שאין נשבעים עליהם: עבדים, שטרות, קרקעות והקדשות. הוא נחתם במלווה שהמשכון שבידו אבד.

  1. ו:אשבועת הדיינים — טענה, הודאה ושיעוריםשבועת הדיינים חלה רק כשטענה בשווי שתי מעות כסף פוגשת הודאה ממין הטענה בשווה פרוטה לפחות.סימןשבועת הדינין
  2. ו:ב"כבר פרעתי לך" — ומקומם של העדיםלווה שהודה בחוב בפני עדים וטוען "פרעתי" נאמן, אלא אם כפר בחוב מעיקרו, או שהמלווה התנה שיפרע לו בפני עדים.סימןבפני עדים / נתתיו לך
  3. ו:גממין הטענה או לא — מטבעות, פירות ומחלוקותהודאה מחייבת שבועה רק כשהיא ממין הטענה, ונחלקו בחיטים ושעורים ובכדי שמן; ועל קרקע אין נשבעים, אלא אם נתגלגלה השבועה עליה אגב מיטלטלין.סימןליטרא זהב
  4. ו:דאין נשבעים על טענת מי שאינו בר דעת; אבל נשבעים לקטן ולהקדשטענת חרש, שוטה וקטן אינה מחייבת שבועה, אבל הבא לגבות מנכסי קטן או מן ההקדש צריך להישבע תחילה.סימןטענת חרש שוטה וקטן
  5. ו:העבדים, שטרות, קרקעות והקדשות — מחוץ לשבועהעל עבדים, שטרות, קרקעות והקדשות אין נשבעים, ואין בהם כפל ותשלומי ארבעה וחמישה; ורבי שמעון מחייב שבועה בקודשים שחייב באחריותם.סימןשאין נשבעין עליהן
  6. ו:וכקרקע או לא — ואין נשבעים אלא על תביעה קצובהחכמים אומרים שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ורבי מאיר חולק; ואין נשבעים אלא על טענה שבמידה, במשקל או במניין.סימןעשר גפנים טעונות
  7. ו:זהמלווה, המשכון שאבד, ושבועת המודה במקצתארבע מחלוקות על שווי משכון שאבד: כופר הכל פטור, ומודה במקצת נשבע; והמלווה, שהמשכון היה בידו, הוא הנשבע.סימןאבד המשכון

פרק זכָּל הַנִּשְׁבָּעִין

תקנות שבהן התובע נשבע ונוטל

סימןנִשְׁבָּע וְנוֹטֵל

מן התורה השבועה היא של הנתבע: הוא נשבע שאינו חייב, ונפטר. התובע לעולם אינו נשבע כדי לגבות. אבל חכמים ראו מקרים שבהם התובע קרוב יותר לומר אמת, ושם תיקנו שהתובע יישבע ויגבה. הפרק מונה את המקרים האלה: שכיר התובע את שכרו, הנגזל, הנחבל, מי שבעל דינו חשוד על השבועה, והחנווני. הוא נחתם באנשים שעוסקים בנכסים של אחרים, שאפשר להשביע אותם אפילו על חשד בלבד.

  1. ז:אהנשבעין ונוטלין — הרשימה, והשכירמן התורה אין נשבע אלא הנתבע כדי להיפטר, וחכמים תיקנו חמישה תובעים הנשבעים ונוטלים — ובראשם השכיר התובע את שכרו.סימןנשבעין ונוטלין
  2. ז:בהנגזל — כשעדים ראו את הפריצהעדים ראו אדם נכנס לבית חברו למשכנו שלא ברשות — הנגזל נשבע ונוטל.סימןהנגזל / שנכנס לביתו
  3. ז:גהנחבל — כשעדים ראו אותו נכנס שלםעדים ראו אדם נכנס לרשות חברו שלם ויצא פצוע — הנחבל נשבע ונוטל.סימןהנחבל / יצא חבול
  4. ז:דמי שבעל דינו חשוד על השבועהנתבע שהוא חשוד על השבועה — כמשחק בקוביה או מלווה בריבית — אינו נשבע, והתובע נשבע ונוטל; ושניהם חשודים — נחלקו רבי יוסי ורבי מאיר.סימןשכנגדו חשוד
  5. ז:ההחנווני על פנקסולקוח שאמר לחנווני לתת לפועליו — החנווני והפועלים נשבעים, וכל אחד נוטל מן הלקוח; ובן ננס אומר שיטלו בלא שבועה.סימןהחנוני על פנקסו
  6. ז:והחנווני, השולחני והדינר השנוי במחלוקתבמחלוקת על דינר אחד נשבע מי שאומר "כבר נתתי", ורבי יהודה אומר שכל שהפירות בידו ידו על העליונה, וכן בשולחני.סימןבדינר פרות
  7. ז:זכשם שאמרו — השבועות המקבילות כדי לגבותאישה הגובה כתובתה מנכסים משועבדים, מיתומים או שלא בפני בעלה, ויתומים הגובים את חוב אביהם — כולם נשבעים קודם שיגבו.סימןהפוגמת כתבתה
  8. ז:חהנשבעים שלא בטענה — שותפים וממוניםשותפים, אריסים, אפוטרופסים ובן הבית נשבעים אף בלא טענה ודאית; חלקו — פטורים, ושביעית משמטת את השבועה עם החוב.סימןנשבעים שלא בטענה

פרק חאַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין

מי נשבע ומי משלם — וטענות השקר של השומרים

סימןחִיּוּבֵי שׁוֹמְרִים

מי שמפקיד בהמה או חפץ אצל חברו — עד כמה אחראי השומר אם אבדו או ניזוקו? המשנה מונה ארבעה שומרים, מן השומר בחינם ועד השואל לצורכו, וככל שהשומר נהנה יותר מן ההסדר, כך אחריותו גדולה יותר. הפרק מבאר מה כל אחד מהם משלם ועל מה הוא נשבע. אחר כך הוא עוסק בשומרים שמשקרים במה שקרה ונשבעים על השקר: שבועת שקר מחייבת קרבן אשם רק כשאילו אמר אמת, היה צריך לשלם. בכלל הזה נחתמת המסכת.

  1. ח:אארבעת השומרים — מי נשבע ומי משלםשומר חינם נשבע על הכול, השואל משלם את הכול, ונושא שכר והשוכר נשבעים על האונסים ומשלמים על האבדה ועל הגנבה.סימןארבעה שומרין הן
  2. ח:בכששומר חינם משקר, ואינו חייב כלום בין כך ובין כךשומר חינם שטען שהשור מת, ובאמת נשבר, נשבה, נגנב או אבד, ונשבע — פטור, שבכולם הוא פטור ושקרו לא כפר בממון.סימןלשומר חנם
  3. ח:גטענות שקר שעולות לשומר החינם בממוןשומר חינם שנשבע שהשור אבד, ועדים מעידים שאכלו — משלם קרן; נשבע שנגנב ועדים מעידים שגנבו — משלם כפל; ואם הודה מעצמו — קרן, חומש ואשם.סימןמעידין אותו שאכלו
  4. ח:דהגנב שבשוק ותשלומי ארבעה וחמישהגנב גמור משלם כפל על פי עדים, וארבעה וחמישה אם טבח או מכר; ואם הודה כשראה עדים קרבים ובאים, אינו משלם אלא את הקרן.סימןלאחד בשוק
  5. ח:הכשהשואל משקר, וחייב בין כך ובין כךהשואל חייב כמעט בכול, ולכן כשהוא מחליף טענת חיוב אחת בחברתה ונשבע, פטור מקרבן — ששקרו לא כפר בממון.סימןאמר לשואל
  6. ח:ומחובה לפטור — הכלל החותם את מסכת שבועותנושא שכר שטען לאונס, ובאמת נגנב או אבד, ונשבע — חייב; והכלל: כל המשנה מחובה לפטור חייב, וכל שאר השינויים פטורים.סימןנושא שכר והשוכר