משנה שְׁבוּעוֹת · פרק ה מתוך ח
שְׁבוּעוֹת · פרק השְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן
המכחיש ממון שבידו ונשבע לשקר
סימןכְּפִירַת מָמוֹן
השבועה שבפרק הקודם חלה על עדים; השבועה שבפרק הזה חלה על מי שממון חברו בידו. התורה מדברת במי שיש בידו פיקדון של חברו, הלוואה, גזל או אבדה, ונשבע לשקר שאין בידו דבר; כשהוא מודה, הוא משיב את הממון ומוסיף עליו חומש, ומביא קרבן אשם — איל (ויקרא ה, כ–כו). אבל יש תשלומים שהתורה קבעה כקנס, ובית דין גובה אותם רק על פי עדים, ולעולם לא על פי הודאת האדם עצמו. הפרק עוסק במי נקשר בשבועה זו, בכמה קרבנות מביאה הכחשה אחת או כמה הכחשות, ומדוע הכחשת קנס אינה מחייבת קרבן.
- ה:אשבועת הפיקדון — מי חייב בהשבועת הפיקדון נוהגת בכל אדם, בבית דין ושלא בבית דין; והכופר בממון חברו ונשבע לשקר מביא קרבן אשם בשווי שתי סלעים.סימןשבועת הפקדון נוהגת
- ה:בכיצד נראית שבועת הפיקדון במעשההתובע אומר "תן לי פיקדוני" והנתבע נשבע "אין לך בידי"; השביעו חמש פעמים והכחיש — חייב על כל אחת, שיכול היה להודות בינתיים.סימןתן לי פקדוני
- ה:גתובעים רבים, תביעות רבות — כמה קרבנותהכחשה כוללת לחמישה תובעים, או לתביעות מסוגים שונים, אינה אלא שבועה אחת; אבל פירט כל תובע או כל תביעה — חייב על כל אחת.סימןחמשה תובעין
- ה:דקו הגבול — קנס מול ממון שחייב בואב שטען "אנסת ופיתית את בתי" והאיש נשבע לשקר — רבי שמעון פוטר, שקנס אינו משתלם על פי עצמו, וחכמים מחייבים משום הבושת והפגם.סימןאנסת ופתית
- ה:הממון שחייב בו מחייב; קנס אינו מחייבהכחיש גנבה, נזק של שור או חבלה — חייב, שהם ממון; הכחיש תשלומי טביחה ומכירה, שור שהמית עבד או הפלת שן עבדו — פטור, שהם קנס.סימןגנבת את שורי
כל הפרק
ה:אשבועת הפיקדון — מי חייב בה
שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִים וּבִפְסוּלִים, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ. וּמִפִּי אֲחֵרִים, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְפֹּר בּוֹ בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים, כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ, חַיָּב. וְחַיָּב עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הַפִּקָּדוֹן, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל שִׁגְגָתָהּ. וּמַה חַיָּב עַל זְדוֹנָהּ, אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים:
שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, — שבועת שקר של המכחיש פיקדון של חברו; ושלא כשבועת העדות, היא חלה על כל אדם — בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, — אפילו בעל הפיקדון והמחזיק בו קרובים — בִּכְשֵׁרִים וּבִפְסוּלִים, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, כשהשבועה יוצאת מִפִּי עַצְמוֹ. הוא נשבע בעצמו, או ענה "אמן" על שבועה שהשביעו אותו. וּמִפִּי אֲחֵרִים — כשבעל הפיקדון משביע אותו, והוא אינו עונה "אמן" — אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְפֹּר בּוֹ בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים, כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ, חַיָּב — אפילו מחוץ לבית הדין. וְחַיָּב עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה — קרבן אפילו על שקר ביודעין, ואילו רוב הקרבנות באים רק על שגגה — וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הַפִּקָּדוֹן — ידע שהפיקדון בידו, אבל לא ידע ששבועת שקר מחייבת קרבן — וְאֵינוֹ חַיָּב עַל שִׁגְגָתָהּ, כגון שסבר באמת שאין בידו כלום. וּמַה חַיָּב עַל זְדוֹנָהּ, על שבועה שנשבע במזיד? אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים: איל ששווה לפחות שני שקלים.
ה:בכיצד נראית שבועת הפיקדון במעשה
שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד. אָמַר לוֹ, תֶּן לִי פִקְדוֹנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אֵין לְךָ בְיָדִי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, הֲרֵי זֶה חַיָּב. הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְעָמִים, בֵּין בִּפְנֵי בֵית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, וְכָפַר, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר וּלְהוֹדוֹת:
שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד. אָמַר לוֹ — בעל הפיקדון, למי שהפיקדון אצלו — תֶּן לִי פִקְדוֹנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, והלה השיב: שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי; אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אֵין לְךָ בְיָדִי, ובעל הפיקדון אמר: מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן — העונה אמן כמוהו כנשבע — הֲרֵי זֶה חַיָּב — בקרבן אשם, אם שיקר. הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְעָמִים, בֵּין בִּפְנֵי בֵית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, וְכָפַר, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת — חמישה קרבנות אשם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַה טַּעַם שחמש שבועות על פיקדון אחד נחשבות לחמש? מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר וּלְהוֹדוֹת — מאחר שהמחזיק יכול היה להודות על האמת בין שבועה לשבועה, כל סירוב נוסף הוא הכחשה חדשה של הממון.
ה:גתובעים רבים, תביעות רבות — כמה קרבנות
הָיוּ חֲמִשָּׁה תוֹבְעִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֶּן לָנוּ פִקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה בָאַחֲרוֹנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. תֶּן לִי פִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גָּזֵל וַאֲבֵדָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי פִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. תֶּן לִי חִטִּין וּשְׂעֹרִין וְכֻסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי חִטִּין וּשְׂעֹרִין וְכֻסְּמִים, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָמַר חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְכֻסֶּמֶת, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:
הָיוּ חֲמִשָּׁה תוֹבְעִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֶּן לָנוּ פִקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְיָדֶךָ, והוא השיב: שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי — שבועה אחת לכל החמישה — אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ — כשהמחזיק פונה אל כל תובע בתורו — חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אינו חייב על כל אחת עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה בָאַחֲרוֹנָה — "אין לך בידי, ולא לך, ולא לך, בשבועה" — וכך חלה השבועה על כל הכחשה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אינו חייב על כל אחת עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד תֶּן לִי פִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גָּזֵל וַאֲבֵדָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ — "תשומת יד" היא הלוואה — והלה השיב: שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי — שבועה אחת על ארבעתם — אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי פִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה — המחזיק מכחיש כל סוג בשמו — חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת תֶּן לִי חִטִּין וּשְׂעֹרִין וְכֻסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, והמחזיק משיב: שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי — הכחשה אחת על כל התבואה — אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי חִטִּין וּשְׂעֹרִין וְכֻסְּמִים — כל מין נזכר בהכחשה בשמו — חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אָמַר חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְכֻסֶּמֶת — בלשון יחיד, כאילו גרגר אחד מכל מין; לדעתו הכוונה למין כולו (שמות ט, לב) — חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת
ה:דקו הגבול — קנס מול ממון שחייב בו
אָנַסְתָּ וּפִתִּיתָ אֶת בִּתִּי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִתִּיתִי. מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם בּשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ:
אָנַסְתָּ וּפִתִּיתָ אֶת בִּתִּי — טוען אב כלפי אדם — וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִתִּיתִי מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן — חַיָּב, שעל בושת הבת ועל ירידת ערכה היה משלם גם על פי הודאתו. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר מקרבן, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ — חמישים שקלי הכסף שקצבה התורה — ונמצא שהכחשתו לא מנעה ממון שהיה משלם. אָמְרוּ לוֹ — חכמים לרבי שמעון — אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם בּשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ — על בושת הבת ועל ירידת ערכה; אלה תשלומים רגילים, ולכן הכחשתו מנעה ממון.
ה:הממון שחייב בו מחייב; קנס אינו מחייב
גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָנַבְתִּי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. גָּנַבְתִּי אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכָרְתִּי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת שׁוֹרִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. אָמַר לוֹ, חָבַלְתָּ בִי וְעָשִׂיתָ בִּי חַבּוּרָה, וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי בְךָ חַבּוּרָה, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. אָמַר לוֹ עַבְדּוֹ, הִפַּלְתָּ אֶת שִׁנִּי וְסִמִּיתָ אֶת עֵינִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הִפַּלְתִּי וְלֹא סִמִּיתִי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, חַיָּב. וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, פָּטוּר:
גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָנַבְתִּי; מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן — חַיָּב, שגנב משלם את שווי השור גם על פי הודאתו. גָּנַבְתִּי אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכָרְתִּי; מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן — פָּטוּר, שתשלום פי ארבעה או חמישה על טביחה ומכירה הוא קנס, שאינו משתלם על פי הודאה. הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת שׁוֹרִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית; מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן — חַיָּב, שהתשלום על השור המת הוא חוב ממון רגיל. הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית; מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן — פָּטוּר, ששלושים שקלי הכסף שקצבה התורה, המשתלמים גם על עבד ששווה דינר, הם קנס. אָמַר לוֹ, חָבַלְתָּ בִי וְעָשִׂיתָ בִּי חַבּוּרָה, וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי בְךָ חַבּוּרָה; מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן — חַיָּב, שתשלום על חבלה הוא חוב ממון רגיל. אָמַר לוֹ עַבְדּוֹ, הִפַּלְתָּ אֶת שִׁנִּי וְסִמִּיתָ אֶת עֵינִי — ועל כך חייב האדון לשחררו — וְהוּא אוֹמֵר לֹא הִפַּלְתִּי וְלֹא סִמִּיתִי; מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן — פָּטוּר, שהחובה לשחררו היא קנס, ואינה חלה על פי הודאתו. זֶה הַכְּלָל: כָּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, חַיָּב, שאז שבועת השקר מנעה ממון של ממש. וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, פָּטוּר, שזה קנס, הנגבה רק על פי עדים.