משנה שְׁבוּעוֹת · פרק ב מתוך ח

שְׁבוּעוֹת · פרק ביְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה

ידע לפני המעשה ונודע לו שוב אחריו — מתי מביאים קרבן עולה ויורד

סימןעוֹלֶה וְיוֹרֵד

הפרק הקודם שאל מה מכפר כשאי אפשר להביא קרבן עולה ויורד; פרק זה חוזר אל הקרבן עצמו. אדם חייב בו רק אם ידע שנטמא, שכח, נכנס למקדש או אכל קודשים, ואחר כך נודע לו. הפרק מונה מה עלול להישכח ממנו: הטומאה, הקודש או המקדש. הוא שואל עד היכן מגיעה קדושת המקדש — שטח שנוסף מתקדש רק בטקס שלם — ומה יעשה מי שנטמא כשהוא כבר בעזרה. ונחתם במחלוקת שלושה חכמים: על איזו שכחה מביאים את הקרבן.

  1. ב:אידיעה בתחילה ובסוףידע שהוא טמא, נעלמה ממנו הטומאה ואכל קודש או נכנס למקדש, ואחר כך נודע לו — מביא קרבן עולה ויורד.סימןידיעות הטמאה
  2. ב:בתוספת על העיר ועל העזרהאין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך, בנביא, באורים ותומים, בסנהדרין, בשתי תודות ובשיר — ותוספת שלא נתקדשה כך אין לה קדושה.סימןתוספת העזרה
  3. ב:גנטמא בתוך העזרהנטמא בעזרה ושכח — אם השתחווה, שהה או יצא בדרך הארוכה חייב, ואם יצא מיד בדרך הקצרה פטור.סימןנטמא בעזרה
  4. ב:דמצוות עשה שבנידהאישה שנעשתה נידה באמצע התשמיש — אם פירש בעלה מיד חייב, שיציאתו הנאה לו כביאתו, ועליו להמתין עד שיכלה קישויו.סימןמצות עשה שבנדה
  5. ב:האיזו שכחה מחייבת קרבן?רבי אליעזר ורבי עקיבא מחייבים רק על העלם הטומאה, ורבי ישמעאל מחייב גם על העלם המקדש, שהכתוב אמר "ונעלם" פעמיים.סימןהעלם טמאה / העלם מקדש

כל הפרק

ב:אידיעה בתחילה ובסוף

יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. נִטְמָא וְיָדַע וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ הַטֻּמְאָה וְזָכוּר אֶת הַקֹּדֶשׁ, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ הַקֹּדֶשׁ וְזָכוּר אֶת הַטֻּמְאָה, נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה וְאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ וְלֹא יָדַע, וּמִשֶּׁאָכַל יָדַע, הֲרֵי זֶה בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד. נִטְמָא וְיָדַע וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טֻמְאָה וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ מִקְדָּשׁ וְזָכוּר אֶת הַטֻּמְאָה, נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְלֹא יָדַע, וּמִשֶּׁיָּצָא יָדַע, הֲרֵי זֶה בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד:

יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה — ידע שהוא טמא, שכח, ונכנס למקדש או אכל מקודשיו — שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. שתיים כתובות בתורה, וחכמים הוסיפו שתיים. נִטְמָא וְיָדַע וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ הַטֻּמְאָה וְזָכוּר אֶת הַקֹּדֶשׁ — "הקודש" הוא בשר הקרבנות; זה המקרה הכתוב בתורה — או נֶעְלַם מִמֶּנּוּ הַקֹּדֶשׁ וְזָכוּר אֶת הַטֻּמְאָה — מקרה שהוסיפו חכמים — או נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה וְאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ וְלֹא יָדַע, וּמִשֶּׁאָכַל יָדַע: הֲרֵי זֶה בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד — קרבן לפי יכולתו: בהמה, שני עופות או מנחת סולת. נִטְמָא וְיָדַע וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טֻמְאָה וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ — המקרה הכתוב בתורה — או נֶעְלַם מִמֶּנּוּ מִקְדָּשׁ וְזָכוּר אֶת הַטֻּמְאָה — מקרה שהוסיפו חכמים — או נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְלֹא יָדַע, וּמִשֶּׁיָּצָא יָדַע: הֲרֵי זֶה בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ב:בתוספת על העיר ועל העזרה

אֶחָד הַנִּכְנָס לָעֲזָרָה וְאֶחָד הַנִּכְנָס לְתוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה, שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא בְמֶלֶךְ וְנָבִיא וְאוּרִים וְתֻמִּים וּבְסַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד וּבִשְׁתֵּי תוֹדוֹת וּבְשִׁיר. וּבֵית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם. הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת וְהַחִיצוֹנָה נִשְׂרָפֶת. וְכֹל שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בְכָל אֵלּוּ, הַנִּכְנָס לְשָׁם אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:

אֶחָד הַנִּכְנָס לָעֲזָרָה וְאֶחָד הַנִּכְנָס לְתוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה — העזרה היא חצר המקדש, והתוספת שטח שצורף אליה אחר כך; טמא הנכנס לכל אחת מהן חייב — שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא בְמֶלֶךְ וְנָבִיא וְאוּרִים וְתֻמִּים — שבחושן הכהן הגדול, ובהם שאלו את ה' — וּבְסַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד וּבִשְׁתֵּי תוֹדוֹת וּבְשִׁיר. את לחמי שתי התודות נשאו סביב השטח הנוסף, ושרו "ארוממך ה'" (תהילים ל). וּבֵית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶם — סביב השטח הנוסף — וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם. משתי התודות, הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת וְהַחִיצוֹנָה נִשְׂרָפֶת — כשמגיעים לסוף השטח הנוסף, על פי הנביא. וְכֹל שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בְכָל אֵלּוּ — כל תוספת שחסר בה אחד מאלה — הַנִּכְנָס לְשָׁם אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ, אף בטומאה, שהרי מעולם לא נעשתה קרקע קדושה.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ב:גנטמא בתוך העזרה

נִטְמָא בָעֲזָרָה וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טֻמְאָה וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ מִקְדָּשׁ וְזָכוּר לַטֻּמְאָה, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה, וְהִשְׁתַּחֲוָה אוֹ שֶׁשָּׁהָה בִכְדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה, בָּא לוֹ בָאֲרֻכָּה, חַיָּב. בַּקְּצָרָה, פָּטוּר. זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:

נִטְמָא בָעֲזָרָה וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טֻמְאָה וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ — כלומר נטמא כשכבר היה בתוך חצר המקדש; או נֶעְלַם מִמֶּנּוּ מִקְדָּשׁ וְזָכוּר לַטֻּמְאָה; או נֶעְלַם מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה; וְהִשְׁתַּחֲוָה אוֹ שֶׁשָּׁהָה בִכְדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה — כזמן אמירת פסוק אחד (דברי הימים ב ז, ג) — או אם בָּא לוֹ בָאֲרֻכָּה, חַיָּב. עליו לצאת מיד, בדרך הקצרה. אבל אם יצא בַּקְּצָרָה, פָּטוּר — שהרי לצאת מיד זו בדיוק חובתו. זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ — לשלח את הטמא מן המקדש (במדבר ה, ב) — שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ. כלומר, בית דין שהורו בה בטעות אינם מביאים פר על טעותם.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ב:דמצוות עשה שבנידה

וְאֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ, הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ נִטְמֵאתִי, וּפֵרַשׁ מִיָּד, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ:

וְאֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ? כאן, שלא כבמקדש, בית דין שהורו בטעות מביאים פר. הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ נִטְמֵאתִי — הרגישה בדם וסת באמצע התשמיש, ונעשתה נידה — וּפֵרַשׁ מִיָּד, חַיָּב — שלא המתין עד שיוכל לפרוש בלא הנאה — מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ב:האיזו שכחה מחייבת קרבן?

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַשֶּׁרֶץ וְגוֹ' וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, עַל הֶעְלֵם שֶׁרֶץ חַיָּב, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא, עַל הֶעְלֵם טֻמְאָה חַיָּב, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, וְנֶעְלַם וְנֶעְלַם שְׁתֵּי פְעָמִים, לְחַיֵּב עַל הֶעְלֵם טֻמְאָה וְעַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר — הראשונה משלוש דעות בשאלה איזו שכחה מחייבת את הקרבן. הַשֶּׁרֶץ וְגוֹ' וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, — מן הפסוק (ויקרא ה, ב) — עַל הֶעְלֵם שֶׁרֶץ חַיָּב — צריך שידע תחילה במה נטמא, ואחר כך שכח — וְאֵינוֹ חַיָּב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא — מהמשכו של הפסוק (ויקרא ה, ב) — עַל הֶעְלֵם טֻמְאָה חַיָּב — אפילו לא ידע מעולם במה נטמא — וְאֵינוֹ חַיָּב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וְנֶעְלַם וְנֶעְלַם שְׁתֵּי פְעָמִים, — הלשון "ונעלם ממנו" כתובה גם בפסוק ב וגם בפסוק ג שבויקרא ה — לְחַיֵּב עַל הֶעְלֵם טֻמְאָה וְעַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ:

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים