משנה שְׁבוּעוֹת · פרק ד מתוך ח
שְׁבוּעוֹת · פרק דשְׁבוּעַת הָעֵדוּת
מי חייב בשבועת העדות, ובאיזה נוסח
סימןכְּפִירַת עֵדוּת
שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. בתביעת ממון אדם צריך לפעמים עדים כדי להוכיח את טענתו. הוא יכול להשביע אותם שיבואו ויעידו לו, ואם נשבעו לשקר שאינם יודעים דבר — התורה מחייבת אותם להביא קרבן (ויקרא ה, א); זו שבועת העדות. ועוד: הדין נפסק על פי שני עדים כשרים, ולכן עד נחשב רק כשדבריו היו יכולים לעזור. הפרק שואל מי נקשר בשבועה זו, היכן צריכה ההכחשה להיאמר, כיצד נמנות שבועות חוזרות ועדים רבים, אילו תביעות נחשבות (רק תביעות ממון), ואיזה נוסח עושה שבועה.
- ד:אבמי נוהגת שבועת העדותשבועת העדות נוהגת רק במי שראוי להעיד — לא בנשים, לא בקרובים ולא בפסולים — וחכמים מצריכים שתהיה ההכחשה בבית דין.סימןשבועת העדות נוהגת
- ד:במזיד, שוגג, והקרבןעדים שידעו שיש בידם עדות והכחישו חייבים קרבן עולה ויורד, בין שהזידו בשבועה ובין ששגגו בה; ואם שגגו בעדות עצמה — פטורים.סימןזדון השבועה
- ד:גהמעשה ומניין השבועותשניים שהכחישו את עדותם: השבועות שמחוץ לבית הדין נמנות כל אחת אם הכחישו אחר כך בבית הדין, ושבועות שבתוך בית הדין אינן אלא אחת.סימןהשביע עליהן חמשה פעמים
- ד:דכששני עדים מכחישיםהכחישו שני העדים כאחת — שניהם חייבים; בזה אחר זה — הראשון חייב; ושתי כיתות שהכחישו — שתיהן חייבות, שהעדות יכלה להתקיים בכל אחת.סימןכפרו שניהן כאחת
- ד:הלשון ההכחשה מרבה חיוביםהכחשה כוללת — "אין אנו יודעים לך עדות" — חיוב אחד, אבל עדים שפירטו כל תביעה או כל מין תבואה חייבים על כל אחד.סימןפקדון ותשומת יד
- ד:ותביעות שעניינן ממוןנזק, כפל, תשלומי ארבעה וחמישה, אונס ופיתוי, חבלה ואף הדלקת גדיש ביום הכיפורים — כולן מסתיימות בתשלום ממון, ולכן העדים חייבים.סימןנזק וחצי נזק
- ד:זתביעות שאין בהן ממוןיוחסין — אם פלוני כהן או לוי, בן גרושה או בן חלוצה — ודיני נפשות אינם תביעת ממון, ולכן העדים שהכחישו בהם פטורים.סימןשאני כהן
- ד:חמתנה שהובטחה אינה חובעדות שפלוני הבטיח לתת מאתיים זוז ולא נתן אינה תביעת ממון, שאין ההבטחה מחייבת בדין — ולכן העדים שהכחישו פטורים.סימןלתן לי מאתים זוז
- ד:טהשבועה צריכה לבוא אחרי הידיעההמשביע עדים "כשתדעו לי עדות, בואו והעידו" — השבועה קדמה לידיעה, והם פטורים, שהתורה מצריכה שתהיה העדות בידם תחילה.סימןכשתדעון לי עדות
- ד:יהכרזה כללית אינה קושרת אישהעומד בבית הכנסת ומשביע "כל מי שיודע לי עדות" אינו קושר איש, שהדרישה צריכה להיות מכוונת לעדים מסוימים.סימןעמד בבית הכנסת
- ד:יאעדות שממילא אין בה ממשאף השבעה כהלכה אינה מחייבת אם ידעו העדים רק מפי השמועה, או שאחד מהם קרוב או פסול — שעדותם לא הייתה מועילה ממילא.סימןעד מפי עד
- ד:יבהדרישה מפי התובע עצמושלח התובע את ההשבעה ביד עבדו, או שהנתבע הוא שהשביע — העדים פטורים עד שישמעו את הדרישה מפי התובע עצמו.סימןשלח ביד עבדו
- ד:יגלשון ההשבעהאף "מצווה אני עליכם" ושמות וכינויים של הקדוש ברוך הוא עושים שבועה, אבל לא "בשמים ובארץ"; ובקללות נחלקים רבי מאיר וחכמים.סימןבשדי בצבאות
כל הפרק
ד:אבמי נוהגת שבועת העדות
שְׁבוּעַת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וְלֹא בְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִין וְלֹא בִקְרוֹבִין, בִּכְשֵׁרִים וְלֹא בִפְסוּלִין. וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָרְאוּיִין לְהָעִיד, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ, וּמִפִּי אֲחֵרִים, אֵין חַיָּבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָהֶן בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ וּבֵין מִפִּי אֲחֵרִים, אֵינָן חַיָּבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָהֶן בְּבֵית דִּין.
שְׁבוּעַת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וְלֹא בְנָשִׁים, — שבועת עדים שנקראו להעיד ונשבעו לשקר שאינם יודעים דבר; ונשים אינן כשרות לעדות — בִּרְחוֹקִין וְלֹא בִקְרוֹבִין, — שקרובים פסולים להעיד — בִּכְשֵׁרִים וְלֹא בִפְסוּלִין. פסול הוא למשל גנב, שהתורה פסלה רשע לעדות. וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָרְאוּיִין לְהָעִיד, — לא מלך, שאינו מעיד, ולא משחק בקוביה, שחכמים פסלוהו — בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, כשהשבועה יוצאת מִפִּי עַצְמוֹ; וּמִפִּי אֲחֵרִים, — כשבעל הדין משביע את העדים, והם מכחישים בלי לענות אמן — אֵין חַיָּבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָהֶן בְּבֵית דִּין, — רק שם עדותם הייתה מועילה — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ וּבֵין מִפִּי אֲחֵרִים, אֵינָן חַיָּבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָהֶן בְּבֵית דִּין. מחוץ לבית הדין אין להכחשה תוקף בדין.
ד:במזיד, שוגג, והקרבן
וְחַיָּבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת, וְאֵינָן חַיָּבִין עַל שִׁגְגָתָהּ. וּמַה הֵן חַיָּבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.
וְחַיָּבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, — קרבן אפילו על שקר ביודעין, ואילו רוב הקרבנות באים רק על שגגה — וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת, — ידעו מה ראו, אבל לא ידעו שהשבועה מחייבת קרבן — וְאֵינָן חַיָּבִין עַל שִׁגְגָתָהּ. למשל, כשסברו באמת שאינם יודעים דבר ונזכרו רק אחר כך. וּמַה הֵן חַיָּבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. כבשה או שעירה, שתי ציפורים או סולת — כל אחד לפי יכולתו.
ד:גהמעשה ומניין השבועות
שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד. אָמַר לִשְׁנַיִם בֹּאוּ וַהֲעִידוּנִי. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ אָמֵן, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְהוֹדוּ, פְּטוּרִים. כָּפְרוּ, חַיָּבִים עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְעָמִים בִּפְנֵי בֵית דִּין וְכָפְרוּ, אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טַּעַם, הוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִין לַחֲזֹר וּלְהוֹדוֹת.
שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד. אָמַר לִשְׁנַיִם בֹּאוּ וַהֲעִידוּנִי. התובע סבור שהם ראו את מה שהוא תובע. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, — השיבו העדים — אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, והוא אמר: מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ אָמֵן, — העונה אמן כמוהו כנשבע — הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. והוא שבאמת ידעו לו עדות. הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְהוֹדוּ, פְּטוּרִים. הכחשתם מחוץ לבית הדין אינה נחשבת. כָּפְרוּ, — אם הכחישו גם בבית הדין — חַיָּבִים עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. כל שבועה מחוץ לבית הדין חייבה אותם מחדש לבוא ולהעיד. הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְעָמִים בִּפְנֵי בֵית דִּין וְכָפְרוּ, אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טַּעַם, הוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִין לַחֲזֹר וּלְהוֹדוֹת. משהכחישו פעם אחת בבית הדין, לשבועות שאחריה לא נשאר על מה לחול.
ד:דכששני עדים מכחישים
כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת, שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין. בָּזֶה אַחַר זֶה, הָרִאשׁוֹן חַיָּב וְהַשֵּׁנִי פָטוּר. כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד, הַכּוֹפֵר חַיָּב. הָיוּ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה, שְׁתֵּיהֶם חַיָּבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בִּשְׁתֵּיהֶן.
כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת, — בהפרש של רגע זה מזה — שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין. בָּזֶה אַחַר זֶה, הָרִאשׁוֹן חַיָּב וְהַשֵּׁנִי פָטוּר. משהכחיש הראשון, נשאר השני עד יחיד, ועד אחד אינו מכריע את הדין. כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד, הַכּוֹפֵר חַיָּב. בלעדיו אין זוג עדים. הָיוּ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים, — שני זוגות עדים נפרדים שראו את אותו הדבר — כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה, שְׁתֵּיהֶם חַיָּבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בִּשְׁתֵּיהֶן.
ד:הלשון ההכחשה מרבה חיובים
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, אֵין חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה, חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיַד פְּלוֹנִי פִּקְדוֹן חִטִּין וּשְׂעֹרִין וְכֻסְּמִין. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, אֵין חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְיַד פְּלוֹנִי חִטִּין וּשְׂעֹרִין וְכֻסְּמִין, חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת.
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה. "תשומת יד" היא הלוואה; אלה ארבע תביעות נפרדות. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, — שבועה אחת על כל ארבע התביעות — אֵין חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה, — פירטו כל תביעה, כאילו נשבעו ארבע שבועות — חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיַד פְּלוֹנִי פִּקְדוֹן חִטִּין וּשְׂעֹרִין וְכֻסְּמִין. תביעה אחת, פיקדון, אבל של שלושה מיני תבואה. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, — שבועה אחת על שלושת מיני התבואה — אֵין חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְיַד פְּלוֹנִי חִטִּין וּשְׂעֹרִין וְכֻסְּמִין — פירטו כל מין, אף שכולם פיקדון אחד — חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת.
ד:ותביעות שעניינן ממון
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיַד פְּלוֹנִי נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְשֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתִּי, וּפִתָּה אֶת בִּתִּי, וְשֶׁהִכַּנִי בְנִי, וְשֶׁחָבַל בִּי חֲבֵרִי, וְשֶׁהִדְלִיק אֶת גְּדִישִׁי בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיַד פְּלוֹנִי נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, — שמשלם גנב — תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, — על שה או שור שגנב וטבח או מכר — וְשֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתִּי, וּפִתָּה אֶת בִּתִּי, — שחייב לאביה על בושתה ועל ירידת ערכה — וְשֶׁהִכַּנִי בְנִי, וְשֶׁחָבַל בִּי חֲבֵרִי, — הבן הכה בלי לפצוע, ולכן אין בזה חיוב מיתה — וְשֶׁהִדְלִיק אֶת גְּדִישִׁי בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, — חטא שעונשו כרת, בידי שמיים, ובכל זאת הוא משלם — הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. כל אלה תביעות ממון.
ד:זתביעות שאין בהן ממון
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁאֲנִי כֹהֵן, שֶׁאֲנִי לֵוִי, שֶׁאֵינִי בֶן גְּרוּשָׁה, שֶׁאֵינִי בֶן חֲלוּצָה, שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי כֹהֵן, שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי לֵוִי, שֶׁאֵינוֹ בֶן גְּרוּשָׁה, שֶׁאֵינוֹ בֶן חֲלוּצָה, שֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתּוֹ, וּפִתָּה אֶת בִּתּוֹ, וְשֶׁחָבַל בִּי בְנִי, וְשֶׁחָבַל בִּי חֲבֵרִי, וְשֶׁהִדְלִיק גְּדִישִׁי בְשַׁבָּת, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין.
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁאֲנִי כֹהֵן, שֶׁאֲנִי לֵוִי, שֶׁאֵינִי בֶן גְּרוּשָׁה, שֶׁאֵינִי בֶן חֲלוּצָה, — חלוצה היא אלמנה שהשתחררה מייבום בטקס החליצה; בן של כהן ממנה או מגרושה פסול לכהונה — שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי כֹהֵן, שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי לֵוִי, שֶׁאֵינוֹ בֶן גְּרוּשָׁה, שֶׁאֵינוֹ בֶן חֲלוּצָה, — ענייני ייחוס, שאין בהם ממון — שֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתּוֹ, וּפִתָּה אֶת בִּתּוֹ, — בתו של אדם אחר, כך שהממון אינו מגיע למבקש — וְשֶׁחָבַל בִּי בְנִי, וְשֶׁחָבַל בִּי חֲבֵרִי, וְשֶׁהִדְלִיק גְּדִישִׁי בְשַׁבָּת, — על כל אחד מהם חייבים מיתה, השניים האחרונים מפני שנעשו בשבת, ולכן אין בהם ממון — הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין.
ד:חמתנה שהובטחה אינה חוב
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, אִם לֹא תָבֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי לִתֶּן לִי מָאתַיִם זוּז וְלֹא נָתַן לִי, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִים, שֶׁאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל תְּבִיעַת מָמוֹן כְּפִקָּדוֹן.
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, אִם לֹא תָבֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי לִתֶּן לִי מָאתַיִם זוּז וְלֹא נָתַן לִי, — הבטחה בלבד, שאינה מחייבת כלום — הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִים, שֶׁאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל תְּבִיעַת מָמוֹן כְּפִקָּדוֹן.
ד:טהשבועה צריכה לבוא אחרי הידיעה
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, כְּשֶׁתֵּדְעוּן לִי עֵדוּת שֶׁתָּבֹאוּ וּתְעִידוּנִי, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁקָּדְמָה שְׁבוּעָה לָעֵדוּת.
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, כְּשֶׁתֵּדְעוּן לִי עֵדוּת שֶׁתָּבֹאוּ וּתְעִידוּנִי, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁקָּדְמָה שְׁבוּעָה לָעֵדוּת. ואילו התורה מדברת במי שכבר ראה או ידע כששמע את השבועה (ויקרא ה, א).
ד:יהכרזה כללית אינה קושרת איש
עָמַד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאָמַר, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִים לִי עֵדוּת שֶׁתָּבֹאוּ וּתְעִידוּנִי, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין, עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּן לָהֶם.
עָמַד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאָמַר, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִים לִי עֵדוּת שֶׁתָּבֹאוּ וּתְעִידוּנִי, — לכל הנוכחים — הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין, עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּן לָהֶם.
ד:יאעדות שממילא אין בה ממש
אָמַר לִשְׁנַיִם, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לִי עֵדוּת שֶׁתָּבֹאוּ וּתְעִידוּנִי, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, וְהֵם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת עֵד מִפִּי עֵד אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין.
אָמַר לִשְׁנַיִם, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לִי עֵדוּת שֶׁתָּבֹאוּ וּתְעִידוּנִי, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, וְהֵם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת עֵד מִפִּי עֵד — רק מה ששמעו מעד אחר — אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין. עדות כזו לא הייתה שווה לו כלום.
ד:יבהדרישה מפי התובע עצמו
שִׁלַּח בְּיַד עַבְדּוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן הַנִּתְבָּע מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת שֶׁתָּבֹאוּ וּתְעִידוּהוּ, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי הַתּוֹבֵעַ.
שִׁלַּח בְּיַד עַבְדּוֹ, — את ההשבעה לעדים — אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן הַנִּתְבָּע מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת שֶׁתָּבֹאוּ וּתְעִידוּהוּ, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי הַתּוֹבֵעַ. הפסוק "אם לוא יגיד" (ויקרא ה, א) נדרש "אם לו יגיד" — לתובע עצמו.
ד:יגלשון ההשבעה
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, מְצַוֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם, אוֹסֶרְכֶם אָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין. בְּאל"ף דל"ת, בְּיו"ד ה"א, בְּשַׁדַּי, בִּצְבָאוֹת, בְּחַנּוּן וְרַחוּם, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וּבְכָל הַכִּנּוּיִין, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. הַמְקַלֵּל בְּכֻלָּן, חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ בְּכֻלָּן, חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ וַחֲבֵרוֹ בְּכֻלָּן, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. יַכְּכָה אֱלֹהִים, וְכֵן יַכְּכָה אֱלֹהִים, זוֹ הִיא אָלָה הַכְּתוּבָה בַתּוֹרָה. אַל יַכְּךָ, וִיבָרֶכְךָ, וְיֵיטִיב לְךָ, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, או מְצַוֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם, או אוֹסֶרְכֶם אָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, — אם השביעם כך, בבריאה ולא בבורא — הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין. בְּאל"ף דל"ת, בְּיו"ד ה"א — שני שמות ה', אדנות והשם בן ארבע האותיות, הנקראים כאן באותיותיהם הראשונות — בְּשַׁדַּי, בִּצְבָאוֹת — שני שמות נוספים שלו — בְּחַנּוּן וְרַחוּם, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וּבְכָל הַכִּנּוּיִין — אפילו בתואר בלבד, בלי שם קדוש — הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. הַמְקַלֵּל בְּכֻלָּן, חַיָּב, — המקלל את הקדוש ברוך הוא באחד משמותיו או מתאריו, חייב סקילה — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. לדעתם חיוב מיתה הוא רק על קללה בשם המפורש. הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ בְּכֻלָּן, חַיָּב — סקילה, כשקילל באחד משמות ה' — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. לדעתם צריך לקלל בשם המפורש. הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ וַחֲבֵרוֹ בְּכֻלָּן, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. על עצמו נאמר "השמר לך" (דברים ד, ט), ועל חברו "לא תקלל חרש" (ויקרא יט, יד). יַכְּכָה אֱלֹהִים, וְכֵן יַכְּכָה אֱלֹהִים, — אם לא תבואו ותעידו — זוֹ הִיא אָלָה הַכְּתוּבָה בַתּוֹרָה. בפסוק של שבועת העדות נאמר "ושמעה קול אלה" (ויקרא ה, א), ולכן היא מחייבת. אַל יַכְּךָ, וִיבָרֶכְךָ, וְיֵיטִיב לְךָ — אם תעידו — רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. רבי מאיר שומע בברכה קללה למי שיסרב; חכמים מצריכים קללה מפורשת.