משנה שְׁבוּעוֹת · פרק ג מתוך ח

שְׁבוּעוֹת · פרק גשְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע

שבועת ביטוי ושבועת שווא

סימןבִּטּוּי וְשָׁוְא

כאן מגיעה המסכת אל נושאה שלה. שבועת ביטוי היא שבועה שאדם נשבע על עצמו: "שאוכל" או "שלא אוכל", ועל העבר — "שאכלתי" או "שלא אכלתי". העובר עליה במזיד לוקה, והעובר עליה בשוגג, ששכח את שבועתו, מביא קרבן עולה ויורד. שבועת שווא — שבועה הסותרת את הידוע לכול, או על דבר שאי אפשר — מביאה מלקות, ולעולם לא קרבן. הפרק בוחן מתי שבועה אחת נחשבת לרבות, אילו שבועות אינן מביאות קרבן, כגון שבועה לבטל מצווה, ומי מחויב בהן — אפילו בעניית "אמן".

  1. ג:אשבועת ביטוי, ואכילה כל שהואשבועת ביטוי באה בארבע צורות — שאוכל ושלא אוכל, שאכלתי ושלא אכלתי — ורבי עקיבא מחייב את הנשבע שלא יאכל אף על אכילת כל שהוא.סימןאכל כל שהוא
  2. ג:בשבועה אחת או רבות — ככרות לחםהנשבע "שלא אוכל" ואכל פת חיטים, פת שעורים ופת כוסמין חייב אחת; אבל אם פירט כל מין בשמו, חייב על כל אחד.סימןפת חטין ופת שערין
  3. ג:גשבועה אחת או רבות — מיני משקההנשבע "שלא אשתה" ושתה משקים הרבה חייב אחת; אבל אם פירט יין, שמן ודבש, כל אחד שבועה בפני עצמה.סימןיין ושמן ודבש
  4. ג:דמתי השבועה חלה — ומתי אינה יכולה לחולשבועה שלא לאכול חלה על מאכל של ממש, ואף על נבלות וטרפות, ולא על מה שאינו ראוי לאכילה; ונדר קונם חל אף במקום שהשבועה אינה חלה.סימןשאינן ראויין / נבלות וטרפות
  5. ג:העל עצמו ועל אחרים, בדבר שיש בו ממש ושאין בו ממששבועת ביטוי חלה על כל נושא — יתן ולא יתן, יישן ולא יישן — ורבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקים אם חייבים גם על שבועה על העבר.סימןשאזרק צרור לים
  6. ג:ונשבע לבטל מצווה או לקיימההנשבע לבטל מצווה או לקיימה פטור מקרבן, שאין המצווה דבר הרשות; וחכמים דוחים את הקל וחומר של רבי יהודה בן בתירא.סימןנשבע לבטל את המצוה
  7. ג:זככר אחת, שלוש שבועות — והעונשיםהנשבע שלוש פעמים על ככר אחת אינו חייב אלא אחת; ושבועת ביטוי — מלקות על זדונה, וקרבן עולה ויורד על שגגתה.סימןשלא אכל ככר זו
  8. ג:חהגדרת שבועת השוואשבועת שווא היא הכחשת הידוע לכול, שבועה על דבר שאי אפשר, שבועה שלא להעיד ושבועה לבטל מצווה — וכולן מביאות מלקות במזיד.סימןגמל שפורח באויר
  9. ג:טתחילה שבועת ביטוי, ואחר כך שבועת שוואנשבע לאכול ככר ואחר כך נשבע שלא לאכלה — הראשונה שבועת ביטוי והשנייה שבועת שווא; לא אכל — חייב על שתיהן.סימןהראשונה שבועת בטוי
  10. ג:ישבועת ביטוי נוהגת בכל אדםשלא כשבועת העדות, שבועת ביטוי נוהגת בכל אדם — אנשים ונשים, קרובים ופסולים, בבית דין ושלא בבית דין — מלקות במזיד וקרבן בשוגג.סימןשבועת בטוי נוהגת
  11. ג:יאשבועת שווא — ועניית "אמן"אף שבועת שווא נוהגת בכל אדם, אלא שאין בה קרבן בשוגג; ושתיהן חלות גם כשאחר משביע את האדם והוא עונה "אמן".סימןשבועת שוא נוהגת

כל הפרק

ג:אשבועת ביטוי, ואכילה כל שהוא

שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל וְשֶׁלֹּא אֹכַל, שֶׁאָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּב, שֶׁזֶּה חַיָּב. אָמַר לָהֶן רַבִּי עֲקִיבָא, וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן, שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל וְשָׁתָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְאָכַל וְשָׁתָה, חַיָּב שְׁתָּיִם:

שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, אלו שבועות הביטוי, שאדם מוציא בשפתיו. התורה כתבה שתיים, על העתיד: שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל וְשֶׁלֹּא אֹכַל, וחכמים הוסיפו שתיים, על העבר: שֶׁאָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא — אפילו פחות מכזית, נפח של זית — חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּב — והרי בכל שאר איסורי המאכלות אין חיוב אלא בכזית — שֶׁזֶּה חַיָּב? אָמַר לָהֶן רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן, שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן? דיבורו אסר עליו כל שיעור, ולכן כל שיעור מפר אותו. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל וְשָׁתָה — שבועה שלא לאכול כוללת כבר את השתייה — אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְאָכַל וְשָׁתָה, — משהזכיר את השתייה בפני עצמה, גילה ששבועתו הראשונה לא נאמרה אלא על אכילה בלבד — חַיָּב שְׁתָּיִם:

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:בשבועה אחת או רבות — ככרות לחם

שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעֹרִין וּפַת כֻּסְּמִין, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעֹרִין וּפַת כֻּסְּמִין, וְאָכַל, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:

שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעֹרִין וּפַת כֻּסְּמִין — שבועה סתמית אחת שלא לאכול כוללת את כולם יחד — אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעֹרִין וּפַת כֻּסְּמִין, וְאָכַל — באמרו "פת" לכל מין, עשה כל אחד שבועה בפני עצמה — חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:גשבועה אחת או רבות — מיני משקה

שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְשָׁתָה מַשְׁקִין הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ וְשָׁתָה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:

שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְשָׁתָה מַשְׁקִין הַרְבֵּה — שבועה סתמית אחת שלא לשתות כוללת את כולם — אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ וְשָׁתָה — כשפירט כל משקה בשמו, עשה כל אחד מהם שבועה בפני עצמה — חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:דמתי השבועה חלה — ומתי אינה יכולה לחול

שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל אֳכָלִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה, פָּטוּר. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, חַיָּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. אָמַר, קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיּוֹם, וְהוּא אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה:

שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל אֳכָלִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה — אין אלה מה שבני אדם קוראים "אוכל" ו"משקה" — פָּטוּר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים — אלה מאכל של ממש, אף שהתורה אסרה אותם — חַיָּב רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. אדם כבר מושבע מהר סיני שלא לאכול בשר אסור, ולכן שבועה חדשה אינה חלה עליו. אָמַר, קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיּוֹם — "קונם" היא מילת נדר — וְהוּא אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, וגם זו אכילה, ולכן הנדר חל: הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. אף רבי שמעון מודה כאן, שהנדר חל על הנאתה ממנו ולא על הבשר האסור.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:העל עצמו ועל אחרים, בדבר שיש בו ממש ושאין בו ממש

אֶחָד דְּבָרִים שֶׁל עַצְמוֹ, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁל אֲחֵרִים, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. כֵּיצַד. אָמַר, שְׁבוּעָה שֶׁאֶתֵּן לְאִישׁ פְּלוֹנִי וְשֶׁלֹּא אֶתֵּן, שֶׁנָּתַתִּי וְשֶׁלֹּא נָתַתִּי, שֶׁאִישַׁן וְשֶׁלֹּא אִישַׁן, שֶׁיָּשַׁנְתִּי וְשֶׁלֹּא יָשַׁנְתִּי, שֶׁאֶזְרֹק צְרוֹר לַיָּם וְשֶׁלֹּא אֶזְרֹק, שֶׁזָּרַקְתִּי וְשֶׁלֹּא זָרַקְתִּי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה) לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן אֵין לִי אֶלָּא דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה, דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן. אָמַר לוֹ, מֵרִבּוּי הַכָּתוּב. אָמַר לוֹ, אִם רִבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ, רִבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ:

אֶחָד דְּבָרִים שֶׁל עַצְמוֹ, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁל אֲחֵרִים — כגון "שאתן לפלוני" — וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ — כגון שינה, או זריקת צרור לים — כולם שווים בשבועת ביטוי. כֵּיצַד? אָמַר, שְׁבוּעָה שֶׁאֶתֵּן לְאִישׁ פְּלוֹנִי וְשֶׁלֹּא אֶתֵּן, שֶׁנָּתַתִּי וְשֶׁלֹּא נָתַתִּי — דברים של אחרים; שֶׁאִישַׁן וְשֶׁלֹּא אִישַׁן, שֶׁיָּשַׁנְתִּי וְשֶׁלֹּא יָשַׁנְתִּי — דברים שאין בהם ממש; שֶׁאֶזְרֹק צְרוֹר לַיָּם וְשֶׁלֹּא אֶזְרֹק, שֶׁזָּרַקְתִּי וְשֶׁלֹּא זָרַקְתִּי — מעשה שאינו מועיל לאיש. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה) לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב — לשון שאינה הולמת אלא מעשה שעדיין עתיד להיעשות. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן: אֵין לִי אֶלָּא דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה; דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן. כמו "שאזרוק צרור לים", שאינו מרע ואינו מטיב לאיש. אָמַר לוֹ, מֵרִבּוּי הַכָּתוּב. המילים "לכל אשר יבטא האדם בשבועה" (ויקרא ה, ד) מרחיבות אותו. אָמַר לוֹ, אִם רִבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ — לשבועות שאין בהן לא הרעה ולא הטבה — רִבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ — כלומר גם לשבועות על העבר.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:ונשבע לבטל מצווה או לקיימה

נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר. לְקַיֵּם וְלֹא קִיֵּם, פָּטוּר. שֶׁהָיָה בַדִּין, שֶׁיְּהֵא חַיָּב, כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, מָה אִם הָרְשׁוּת שֶׁאֵינוֹ מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, הֲרֵי הוּא חַיָּב עָלֶיהָ, מִצְוָה שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב עָלֶיהָ. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִשְׁבוּעַת הָרְשׁוּת, שֶׁכֵּן עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת מִצְוָה שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, שֶׁאִם נִשְׁבַּע לְבַטֵּל וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר:

נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִטֵּל — כלומר, נשבע שלא לקיים מצווה, ובכל זאת קיים אותה — פָּטוּר מקרבן: אין זו אלא שבועת שווא. לְקַיֵּם וְלֹא קִיֵּם — נשבע לקיים מצווה ולא קיים — פָּטוּר. הפסוק "להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד) עוסק רק בדבר שבידו לעשות או שלא לעשות. שֶׁהָיָה בַדִּין, שֶׁיְּהֵא חַיָּב כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: מָה אִם הָרְשׁוּת שֶׁאֵינוֹ מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, הֲרֵי הוּא חַיָּב עָלֶיהָ — כגון שבועה לאכול או שלא לאכול — מִצְוָה שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי — אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב עָלֶיהָ? קל וחומר, הוא טוען: שבועת סיני צריכה לחזק את השבועה, לא לבטל אותה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא. אִם אָמַרְתָּ בִשְׁבוּעַת הָרְשׁוּת, שֶׁכֵּן עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן — שם חייב בין שנשבע לעשות ובין שנשבע שלא לעשות — תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת מִצְוָה שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, שֶׁאִם נִשְׁבַּע לְבַטֵּל וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר?

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:זככר אחת, שלוש שבועות — והעונשים

שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכֲלֶנָּה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכֲלֶנָּה, וַאֲכָלָהּ, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. זוֹ הִיא שְׁבוּעַת בִּטּוּי, שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. שְׁבוּעַת שָׁוְא, חַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר:

שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכֲלֶנָּה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכֲלֶנָּה, וַאֲכָלָהּ: אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שבועה אינה חלה על מה שכבר אסור עליו בשבועה. זוֹ הִיא שְׁבוּעַת בִּטּוּי — "אוכל" או "לא אוכל" — שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד — בהמה, שני עופות או מנחת סולת, לפי יכולתו. שְׁבוּעַת שָׁוְא — נשבע נגד מה שכולם יודעים, או על דבר שאי אפשר — חַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר — שלא כשבועת ביטוי, אין כאן קרבן.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:חהגדרת שבועת השווא

אֵיזוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא, נִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לָאָדָם, אָמַר עַל הָעַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב, וְעַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה, וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהִיא אִישׁ. נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר, אִם לֹא רָאִיתִי גָמָל שֶׁפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, וְאִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד. אָמַר לְעֵדִים בֹּאוּ וַהֲעִידוּנִי, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא נְעִידֶךָ. נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת סֻכָּה, וְשֶׁלֹּא לִטֹּל לוּלָב, וְשֶׁלֹּא לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר:

אֵיזוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא? נִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לָאָדָם: אָמַר עַל הָעַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב, וְעַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה, וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהִיא אִישׁ. כולם רואים שזה שקר, ולכן השבועה ריקה. נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר — כגון שאמר "כל הפירות אסורים עליי בשבועה" — אִם לֹא רָאִיתִי גָמָל שֶׁפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, וְאִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד — כלומר שצורתו כצורת הקורה, ואין נחש כזה. אָמַר לְעֵדִים בֹּאוּ וַהֲעִידוּנִי — והם השיבו: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא נְעִידֶךָ. זו שבועת שווא, שהרי התורה מחייבת עד להעיד (ויקרא ה, א). נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה: שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת סֻכָּה, וְשֶׁלֹּא לִטֹּל לוּלָב, וְשֶׁלֹּא לְהָנִיחַ תְּפִלִּין — כולן חובות המוטלות עליו מסיני — זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:טתחילה שבועת ביטוי, ואחר כך שבועת שווא

שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכֲלֶנָּה, הָרִאשׁוֹנָה שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְהַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא. אֲכָלָהּ, עָבַר עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא. לֹא אֲכָלָהּ, עָבַר עַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי:

שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכֲלֶנָּה: הָרִאשׁוֹנָה שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְהַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא. הראשונה חייבה אותו לאכול, ולכן בשנייה נשבע נגד חובה. אֲכָלָהּ, עָבַר עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא. החטא היה עצם השבועה; באכילה קיים את הראשונה. לֹא אֲכָלָהּ, עָבַר עַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי — וגם על שבועת השווא.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:ישבועת ביטוי נוהגת בכל אדם

שְׁבוּעַת בִּטּוּי נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִים וּבִפְסוּלִין, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד:

שְׁבוּעַת בִּטּוּי נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים — בין שנשבע על קרובו ובין על זר — בִּכְשֵׁרִים וּבִפְסוּלִין — להיות עדים — בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, כשנשבע מִפִּי עַצְמוֹ. שבועת העדות, לעומתה, חלה רק על אנשים הכשרים להעיד. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד — בהמה, שני עופות או מנחת סולת, לפי יכולתו.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:יאשבועת שווא — ועניית "אמן"

שְׁבוּעַת שָׁוְא נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִים וּבִפְסוּלִים, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, וּמִפִּי עַצְמוֹ. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר. אַחַת זוֹ, וְאַחַת זוֹ, הַמֻּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים, חַיָּב. כֵּיצַד. אָמַר, לֹא אָכַלְתִּי הַיּוֹם וְלֹא הֵנָחְתִּי תְפִלִּין הַיּוֹם, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב:

שְׁבוּעַת שָׁוְא נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים — כגון שנשבע על איש, קרוב או זר, שהוא אישה — בִּכְשֵׁרִים וּבִפְסוּלִים — להיות עדים — בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, וּמִפִּי עַצְמוֹ. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר — שלא כשבועת ביטוי, אין בה קרבן. אַחַת זוֹ, וְאַחַת זוֹ — אחת שבועת הביטוי ואחת שבועת השווא — הַמֻּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים, חַיָּב, אם ענה "אמן". כֵּיצַד? אָמַר, לֹא אָכַלְתִּי הַיּוֹם וְלֹא הֵנָחְתִּי תְפִלִּין הַיּוֹם — ואמר לו אחר: מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי שאמת דבריך, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. ה"אמן" שלו כמוהו כשבועה מפיו.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים