משנה חַלָּה · פרק ב מתוך ד

חַלָּה · פרק בפֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ

גבולות החיוב במקום, השיעור, וצירוף עיסות נפרדות

סימןגְּבוּל וְשִׁעוּר

שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. התורה נתנה את מצוות החלה לבאים אל ארץ ישראל, ולכן יש משמעות למקום שבו גדלה התבואה ולמקום שבו נעשתה העיסה. והחלה היא מאכל קדוש שהכהן רשאי לאכול רק אם נשמר בטהרה: אדם טמא מטמא את העיסה במגעו, וחלה טמאה אינה נאכלת אלא נשרפת. הפרק דן בתבואה שנכנסה לארץ או יצאה ממנה, במה יעשה מי שאינו יכול לשמור את עיסתו בטהרה, מתי עיסות קטנות מצטרפות, כמה קמח מחייב בחלה וכמה נותנים, והאם הפרשה אחת יכולה לפטור עיסה טהורה ועיסה טמאה יחד.

  1. ב:אתבואת חוץ לארץ שנכנסה לארץעיסה שנעשתה בארץ ישראל מתבואת חוץ לארץ חייבת בחלה; ובתבואת הארץ שיצאה לחוץ לארץ, רבי אליעזר מחייב ורבי עקיבא פוטר.סימןפרות חוצה לארץ שנכנסו
  2. ב:בעפר שהובא בספינה ועיסה במי פירותמה שגדל בעפר חוץ לארץ שבא לארץ בספינה חייב במעשרות ובשביעית, ועיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידיים מסואבות.סימןעפר חוצה לארץ
  3. ב:גהפרשת חלה בלא בגדים, ומחלוקת הקביםאישה יושבת רשאית להפריש חלה בלא בגדים ואיש אינו רשאי; ומי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבים, ורבי עקיבא אומר: יעשנה בטומאה.סימןיושבת וקוצה חלתה
  4. ב:דנגיעה, נשיכה, והסל שמצרףעיסות קטנות של קב שנגעו זו בזו נשארות פטורות עד שיישוכו, ורבי אליעזר מוסיף שהסל מצרף לחלה אפילו לחמים אפויים.סימןהעושה עסתו קבים
  5. ב:ההמפריש מן הקמח ולא מן העיסההמפריש חלה בעודה קמח — אין זו חלה, והיא גזל ביד הכהן; ולדברי רבי יהושע, קמח כזה שיש בו כשיעור אסור לזרים.סימןהמפריש חלתו קמח
  6. ב:וחמישה רבעים, ומה מצטרף אליהםחמישה רבעי קב קמח הם שיעור החיוב בחלה; השאור ושני סוגי הסובין מצטרפים אליו, אבל מורסן שניטל והוחזר אינו מצטרף.סימןחמשת רבעים קמח
  7. ב:זכמה נותנים, וקנסו של החוטאבעל הבית נותן אחד מעשרים וארבעה ונחתום המוכר בשוק אחד מארבעים ושמונה; ועיסה שנטמאה במזיד חוזרת לאחד מעשרים וארבעה, כדי שלא יהא חוטא נשכר.סימןשעור החלה
  8. ב:חגשר הפחות מכביצה, ואיסור חכמיםרבי אליעזר מתיר לחבר עיסה טהורה ועיסה טמאה בחתיכה פחותה מכביצה ולהפריש אחת על שתיהן, וחכמים אוסרים מחשש שמא ייגעו העיסות זו בזו.סימןפחות מכביצה באמצע

כל הפרק

ב:אתבואת חוץ לארץ שנכנסה לארץ

פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, חַיָּבִים בַּחַלָּה. יָצְאוּ מִכָּאן לְשָׁם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, וְרַבִּי עֲקִיבָא פּוֹטֵר:

פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ — תבואה שגדלה בחוץ לארץ — שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ חַיָּבִים בַּחַלָּה — החיוב תלוי במקום שבו נעשית העיסה, ולא במקום שבו גדלה התבואה. יָצְאוּ מִכָּאן לְשָׁם — מארץ ישראל אל חוץ לארץ — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, כי עדיין הם "לחם הארץ" (במדבר טו, יט), וְרַבִּי עֲקִיבָא פּוֹטֵר, כי נאמר "שמה", בארץ (במדבר טו, יח).

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ב:בעפר שהובא בספינה ועיסה במי פירות

עֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בִסְפִינָה לָאָרֶץ, חַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גוֹשֶׁשֶׁת. עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְמֵי פֵרוֹת, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְנֶאֱכֶלֶת בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת:

עֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בִסְפִינָה לָאָרֶץ — מה שזורעים בו יונק מאדמת הארץ שמתחת לספינה — חַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גוֹשֶׁשֶׁת — נוגעת בקרקע שמתחת למים; אם היא צפה חופשית, הדין אינו חל. עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְמֵי פֵרוֹת — בלי מים כלל — חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְנֶאֱכֶלֶת בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת — בידיים שלא נטלו, כי מי פירות אינם מן המשקים שמאפשרים לאוכל להיטמא.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ב:גהפרשת חלה בלא בגדים, ומחלוקת הקבים

הָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וְקוֹצָה חַלָּתָהּ עֲרֻמָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְכַסּוֹת עַצְמָהּ, אֲבָל לֹא הָאִישׁ. מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עִסָּתוֹ בְטָהֳרָה, יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין, וְאַל יַעֲשֶׂנָּה בְטֻמְאָה. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יַעֲשֶׂנָּה בְטֻמְאָה וְאַל יַעֲשֶׂנָּה קַבִּים, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵא לַטְּהוֹרָה, כָּךְ הוּא קוֹרֵא לַטְּמֵאָה, לְזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַשֵּׁם וּלְזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַשֵּׁם, אֲבָל קַבִּים אֵין לָהֶם חֵלֶק בַּשֵּׁם:

הָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וְקוֹצָה חַלָּתָהּ עֲרֻמָּה ואף מברכת על ההפרשה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְכַסּוֹת עַצְמָהּ שכן עצם הישיבה מכסה אותה, ופניה כלפי הקרקע — אֲבָל לֹא הָאִישׁ מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עִסָּתוֹ בְטָהֳרָה — למשל, הוא טמא ואין לו מקווה לטבול בו — יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין — עיסות קטנות, שכל אחת מהן פחותה משיעור החלה — וְאַל יַעֲשֶׂנָּה בְטֻמְאָה וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יַעֲשֶׂנָּה בְטֻמְאָה וְאַל יַעֲשֶׂנָּה קַבִּים, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵא לַטְּהוֹרָה, כָּךְ הוּא קוֹרֵא לַטְּמֵאָה: לְזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַשֵּׁם וּלְזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַשֵּׁם — גם חלה טמאה מתקדשת, אלא שהיא נשרפת ואינה נאכלת — אֲבָל קַבִּים אֵין לָהֶם חֵלֶק בַּשֵּׁם. מוטב חלה טמאה מאשר שלא תהיה חלה כלל.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ב:דנגיעה, נשיכה, והסל שמצרף

הָעוֹשֶׂה עִסָּתוֹ קַבִּים וְנָגְעוּ זֶה בָזֶה, פְּטוּרִים מִן הַחַלָּה עַד שֶׁיִּשּׁוֹכוּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָרוֹדֶה וְנוֹתֵן לַסַּל, הַסַּל מְצָרְפָן לַחַלָּה:

הָעוֹשֶׂה עִסָּתוֹ קַבִּים וְנָגְעוּ זֶה בָזֶה — כל אחד קטן מכדי להתחייב בחלה — פְּטוּרִים מִן הַחַלָּה עַד שֶׁיִּשּׁוֹכוּ — נדבקים זה לזה, כך שבהפרדתם ייתלש בצק מזה ויישאר בזה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָרוֹדֶה וְנוֹתֵן לַסַּל — מוציא מן התנור לחמים שנאפו מעיסות קב שלא נדבקו זו לזו — הַסַּל מְצָרְפָן לַחַלָּה

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ב:ההמפריש מן הקמח ולא מן העיסה

הַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ קֶמַח, אֵינָהּ חַלָּה, וְגָזֵל בְּיַד כֹּהֵן. הָעִסָּה עַצְמָהּ, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה. וְהַקֶּמַח, אִם יֶשׁ בּוֹ כַשִּׁעוּר, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וַאֲסוּרָה לְזָרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה וּקְפָשָׁהּ זָקֵן זָר. אָמַר לָהֶם, אַף הוּא קִלְקֵל לְעַצְמוֹ וְתִקֵּן לַאֲחֵרִים:

הַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ קֶמַח, אֵינָהּ חַלָּה — שהרי נאמר "ראשית עריסותיכם", עיסה ולא קמח (במדבר טו, כ) — וְגָזֵל בְּיַד כֹּהֵן — הקמח עדיין של הבעלים, ועל הכהן להחזירו. הָעִסָּה עַצְמָהּ חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, כי הפרשת הקמח לא הועילה כלום. וְהַקֶּמַח, אִם יֶשׁ בּוֹ כַשִּׁעוּר — חמישה רבעי קב — חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וַאֲסוּרָה לְזָרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. האיסור הוא חומרה בלבד, כי הרואים ראו את הקמח מגיע לכהן כחלה. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה וּקְפָשָׁהּ זָקֵן זָר — חטף את הקמח שניתן לכהן ואכל אותו כקמח רגיל, אף שאינו כהן. אָמַר לָהֶם, אַף הוּא קִלְקֵל לְעַצְמוֹ וְתִקֵּן לַאֲחֵרִים — הוא חטא, אבל אחרים, שראו אותו אוכל, רשאים מעתה להקל בקמח כזה.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ב:וחמישה רבעים, ומה מצטרף אליהם

חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח, חַיָּבִים בַּחַלָּה. הֵם וּשְׂאֹרָן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן חֲמֵשֶׁת רְבָעִים, חַיָּבִין. נִטַּל מֻרְסָנָן מִתּוֹכָן וְחָזַר לְתוֹכָן, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין:

חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח — חמישה לוגים, כמנת המן היומית של כל אדם במדבר — חַיָּבִים בַּחַלָּה הֵם וּשְׂאֹרָן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן — הקמח עם השאור והסובין, אם יחד הם — חֲמֵשֶׁת רְבָעִים, חַיָּבִין, שהרי העני אוכל את פתו עם הסובין. נִטַּל מֻרְסָנָן מִתּוֹכָן וְחָזַר לְתוֹכָן, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין — מורסן שהוחזר אינו נמנה בשיעור, כי אין עושים עיסה כך.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ב:זכמה נותנים, וקנסו של החוטא

שִׁעוּר הַחַלָּה, אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְעַצְמוֹ, וְהָעוֹשֶׂה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ, אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה. נִטְמֵאת עִסָּתָהּ שׁוֹגֶגֶת אוֹ אֲנוּסָה, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה. נִטְמֵאת מְזִידָה, אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר:

שִׁעוּר הַחַלָּה אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מן העיסה, כי עיסת בית קטנה, ופחות מזה לא ייחשב מתנה של ממש. הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְעַצְמוֹ, וְהָעוֹשֶׂה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ — עיסה גדולה לחתונה, אבל עדיין של בית — אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק — עיסה למכירה גדולה בדרך כלל, ולכן גם חלק קטן ממנה הוא מתנה של ממש — אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה נִטְמֵאת עִסָּתָהּ שׁוֹגֶגֶת אוֹ אֲנוּסָה — שהרי חלה טמאה נשרפת ואינה נאכלת — אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה נִטְמֵאת מְזִידָה, אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה — ולא השיעור הקטן, אחד מארבעים ושמונה — כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ב:חגשר הפחות מכביצה, ואיסור חכמים

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא. כֵּיצַד, עִסָּה טְהוֹרָה וְעִסָּה טְמֵאָה, נוֹטֵל כְּדֵי חַלָּה מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרָם חַלָּתָהּ, וְנוֹתֵן פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה בָּאֶמְצַע, כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל מִן הַמֻּקָּף. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא — אינו חושש שמא ייגעו העיסות זו בזו ותיטמא הטהורה. כֵּיצַד, עִסָּה טְהוֹרָה וְעִסָּה טְמֵאָה: נוֹטֵל כְּדֵי חַלָּה מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרָם חַלָּתָהּ — מן העיסה הטהורה — וְנוֹתֵן פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה בָּאֶמְצַע — חתיכה קטנה מכדי להעביר טומאה, שמחברת בין שתיהן — כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל מִן הַמֻּקָּף — סמוך לעיסה שעליה הוא מפריש. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין — הם חוששים שמא ייגעו העיסות זו בזו ותיטמא הטהורה, ולכן יש להפריש חלה מכל עיסה בפני עצמה.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים