משנה חַלָּה · פרק א מתוך ד

חַלָּה · פרק אחֲמִשָּׁה דְבָרִים

חמשת המינים החייבים בחלה, וגבולות החיוב

סימןחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים

שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. התורה מצווה את מי שלש עיסת לחם להפריש ממנה חתיכה, הנקראת חלה, ולתת אותה לכהן. והחלה היא אחת מכמה מתנות: התרומה והמעשרות ניטלים מן היבול לאחר הקציר, ואילו החלה ניטלת מן העיסה לאחר שנילושה — ולכן מאכל יכול להתחייב באחת ולהיפטר מן האחרת. הפרק מונה את חמשת מיני הדגן החייבים בחלה, ממיין מאכלים החייבים בחלה ופטורים מן המעשרות ולהפך, שואל מתי עיסה שבושלה או חולקה עדיין נחשבת לחם, ונחתם בדינים שהחלה שווה בהם לתרומה.

  1. א:אחמשת מיני הדגן החייבים בחלהרק חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון חייבים בחלה, שרק הם מחמיצים; והם גם מצטרפים זה עם זה ואסורים בחדש ובקצירה לפני העומר.סימןחמשה דברים חיבים בחלה
  2. א:בחמשת המינים בפסחהאוכל מהם כזית מצה בפסח יוצא ידי חובתו, והאוכל כזית חמץ חייב כרת; ועוד נחלקו רבי מאיר וחכמים בנודר מן הפת, מן התבואה ומן הדגן.סימןכזית מצה בפסח
  3. א:גחלה כן, מעשרות לאלקט, שכחה, פאה, הפקר וכמה סוגי תבואה נוספים חייבים בחלה ופטורים מן המעשרות; ורבי אליעזר פוטר מן החלה גם תבואה שלא הביאה שליש.סימןפטורים מן המעשרות
  4. א:דמעשרות כן, חלה לאמאכלים שאינם מחמשת המינים, עיסה פחותה מחמישה רבעים, מאפים ספוגיים או מטוגנים והמדומע — כולם חייבים במעשרות ופטורים מן החלה.סימןחיבין במעשרות
  5. א:העיסה שמשנה את צורתהאם בתחילת התהליך או בסופו הייתה זו עיסה ממש, היא חייבת בחלה — ואפילו לחם שנטחן מחדש ונעשה מאכל לילדים.סימןעסה שתחלתה ספגנין
  6. א:ומעיסה, חליטה ולחמי קרבןבית שמאי ובית הלל נחלקו במעיסה ובחליטה, וחלות תודה ורקיקי נזיר חייבים בחלה רק כשנעשו כדי למכור בשוק.סימןהמעסה / החליטה / חלות תודה
  7. א:זעיסה שנועדה להתחלקעיסה שהנחתום עשה כדי לחלקה נשארת חייבת, שמא יאפה את כולה כאחת; אבל חלקי קמח של נשים שונות אינם מצטרפים לשיעור.סימןנחתום שעשה שאר
  8. א:חעיסת הכלביםאם גם הרועים אוכלים ממנה, עיסת הכלבים נחשבת לחם לעניין חלה ושורת דינים נוספים; ואם לאו — אף אחד מהם אינו חל, ובכל מקרה היא מקבלת טומאת אוכלין.סימןעסת הכלבים
  9. א:טבמה החלה והתרומה שוותחלה ותרומה שוות בעונש, במעמד, בביטול באחד ומאה ובדרך ההפרשה, ובשתיהן המקדיש את הכול לא אמר כלום עד שישייר מקצת.סימןהחלה והתרומה

כל הפרק

א:אחמשת מיני הדגן החייבים בחלה

חֲמִשָּׁה דְבָרִים חַיָּבִים בַּחַלָּה, הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן. הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִין בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר. וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם לָעֹמֶר, הָעֹמֶר מַתִּירָן. וְאִם לָאו, אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבֹא הָעֹמֶר הַבָּא.

חֲמִשָּׁה דְבָרִים חַיָּבִים בַּחַלָּה, כלומר בחלק מן העיסה שנותנים לכהן: הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן — הדגנים היחידים שיכולים להיעשות חמץ. הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה — עיסותיהם מצטרפות יחד כדי להגיע לשיעור שחייב בחלה — וַאֲסוּרִין בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח — אין אוכלים מן היבול החדש עד שמקריבים בפסח את העומר, קרבן של שעורים — וּמִלִּקְצֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר, שהעומר צריך להיקצר ראשון לכול. וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם לָעֹמֶר, הָעֹמֶר מַתִּירָן — ומעתה מותר לקצור אותם ולאכול מהם. וְאִם לָאו — אם השרישו רק לאחר שנקצר העומר — אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבֹא הָעֹמֶר הַבָּא

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

א:בחמשת המינים בפסח

הָאוֹכֵל מֵהֶם כַּזַּיִת מַצָּה בְּפֶסַח, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. כַּזַּיִת חָמֵץ, חַיָּב בְּהִכָּרֵת. נִתְעָרֵב אֶחָד מֵהֶם בְּכָל הַמִּינִים, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּפֶסַח. הַנּוֹדֵר מִן הַפַּת וּמִן הַתְּבוּאָה, אָסוּר בָּהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵהֶן. וְחַיָּבִין בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת.

הָאוֹכֵל מֵהֶם כַּזַּיִת מַצָּה בְּפֶסַח, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ — שהרי מצה כשרה נעשית רק מדגן שיכול להחמיץ. כַּזַּיִת חָמֵץ מן המינים האלה, שאכל בפסח, חַיָּב בְּהִכָּרֵת — עונש חמור שהתורה קובעת לעבירות החמורות ביותר, כשנעשו במזיד. נִתְעָרֵב אֶחָד מֵהֶם בְּכָל הַמִּינִים — כשהוא חמץ, כמו פירורי לחם מעופש בתוך מטבל בבלי — הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּפֶסַח אם השאיר את התערובת ברשותו. הַנּוֹדֵר מִן הַפַּת וּמִן הַתְּבוּאָה אָסוּר בָּהֶם — בחמשת מיני הדגן בלבד, שכן זו משמעות המילים בלשון בני אדם — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן — "דגן", שרבי מאיר מפרש ככל דבר הנצבר בערמה, גם קטניות וזרעים — אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵהֶן, שלדעתם "דגן" ו"תבואה" הם אותו דבר. וְחַיָּבִין בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת — זה המקרה הרגיל; המשניות הבאות ימנו מאכלים שחייבים רק באחד מן השניים.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

א:גחלה כן, מעשרות לא

אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה וּפְטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. הַלֶּקֶט, וְהַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה, וְהַהֶפְקֵר, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּתְבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה.

אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה וּפְטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת — חיוב החלה תלוי בעיסה, וחיוב המעשרות ביבול שנקצר. הַלֶּקֶט, וְהַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה, וְהַהֶפְקֵר — מתנות העניים שבשדה, ותבואה מופקרת; ללוי, מקבל המעשר, יש בהם זכות כמו לבעלים — וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ — העשירית שניתנת ללוי, לאחר שהופרש ממנה חלק הכהן — וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ — קדושתם עברה אל הכסף — וּמוֹתַר הָעֹמֶר — השעורים שנותרו מן העומר: אחר כך נפדו, אבל כשנגמרה מלאכתן היו עדיין של המקדש — וּתְבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ — בוסר כל כך שאם תיזרע לא תצמח, והמעשר חל רק על זרע שצומח. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה — התורה משווה את החלה לתרומה, חלק הכהן מן היבול, ומתבואה בוסר כזאת אין מפרישים תרומה.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

א:דמעשרות כן, חלה לא

אֵלּוּ חַיָּבִין בַּמַּעַשְׂרוֹת וּפְטוּרִים מִן הַחַלָּה, הָאֹרֶז, וְהַדֹּחַן, וְהַפְּרָגִים, וְהַשֻּׁמְשְׁמִין, וְהַקִּטְנִיּוֹת, וּפָחוֹת מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים בַּתְּבוּאָה. הַסֻּפְגָּנִין, וְהַדֻּבְשָׁנִין, וְהָאִסְקְרִיטִין, וְחַלַּת הַמַּשְׂרֵת, וְהַמְדֻמָּע, פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה.

אֵלּוּ חַיָּבִין בַּמַּעַשְׂרוֹת וּפְטוּרִים מִן הַחַלָּה הָאֹרֶז, וְהַדֹּחַן, וְהַפְּרָגִים, וְהַשֻּׁמְשְׁמִין, וְהַקִּטְנִיּוֹת — אף אחד מהם אינו נמנה עם חמשת מיני הדגן — וּפָחוֹת מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים בַּתְּבוּאָה — עיסה שיש בה פחות מחמישה רבעי קב קמח אינה מגיעה לשיעור החייב בחלה. הַסֻּפְגָּנִין, וְהַדֻּבְשָׁנִין, וְהָאִסְקְרִיטִין, וְחַלַּת הַמַּשְׂרֵת — בלילות רכות, מטוגנות או מבושלות במחבת, ולא אפויות כלחם — וְהַמְדֻמָּע — תבואה רגילה שהתערב בה חלק הכהן, בכמות גדולה מכדי שיתבטל — פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

א:העיסה שמשנה את צורתה

עִסָּה שֶׁתְּחִלָּתָהּ סֻפְגָּנִין וְסוֹפָהּ סֻפְגָּנִין, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. תְּחִלָּתָהּ עִסָּה וְסוֹפָהּ סֻפְגָּנִין, תְּחִלָּתָהּ סֻפְגָּנִין וְסוֹפָהּ עִסָּה, חַיָּבִין בַּחַלָּה. וְכֵן הַקְּנוּבְקָאוֹת חַיָּבוֹת.

עִסָּה שֶׁתְּחִלָּתָהּ סֻפְגָּנִין וְסוֹפָהּ סֻפְגָּנִין — בלילה רכה שטוגנה או בושלה, ומעולם לא נאפתה כלחם — פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה תְּחִלָּתָהּ עִסָּה וְסוֹפָהּ סֻפְגָּנִין — עיסה עבה שלבסוף טוגנה או בושלה — תְּחִלָּתָהּ סֻפְגָּנִין וְסוֹפָהּ עִסָּה — או בלילה רכה שלבסוף נאפתה בתנור — חַיָּבִין בַּחַלָּה וְכֵן הַקְּנוּבְקָאוֹת — לחם אפוי שנטחן חזרה לקמח ונעשה ממנו מאכל רך לילדים — חַיָּבוֹת, שהרי התחילו כלחם ממש.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

א:ומעיסה, חליטה ולחמי קרבן

הַמְּעִסָּה, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין. הַחֲלִיטָה, בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּבִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ, פָּטוּר. לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, חַיָּב.

הַמְּעִסָּה — קמח שנותנים לתוך מים רותחים: בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין — שני בתי המדרש הגדולים של ראשית ימי המשנה. הַחֲלִיטָה — מים רותחים שיוצקים על הקמח: בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּבִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין — הפך דבריהם כשנותנים את הקמח לתוך המים, כי זו מסורת שנייה וסותרת על מחלוקתם. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר — לחמים הבאים עם קרבן התודה, ועם קרבנות הנזיר בסוף נזירותו — עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ, פָּטוּר, כי החלה באה מ"עריסותיכם", מעיסה שלכם (במדבר טו, כא), ואלה נילושו לשם קרבן. לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, חַיָּב — אם לא יימכרו לחמי התודה והנזיר, יאכל אותם בעצמו, ולכן הם עיסה רגילה.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

א:זעיסה שנועדה להתחלק

נַחְתּוֹם שֶׁעָשָׂה שְׂאֹר לְחַלֵּק, חַיָּב בַּחַלָּה. נָשִׁים שֶׁנָּתְנוּ לְנַחְתּוֹם לַעֲשׂוֹת לָהֶן שְׂאֹר, אִם אֵין בְּשֶׁל אַחַת מֵהֶן כַּשִּׁעוּר, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה.

נַחְתּוֹם שֶׁעָשָׂה שְׂאֹר לְחַלֵּק — כדי למכור אותו בחתיכות, כל אחת קטנה משיעור החלה — חַיָּב בַּחַלָּה, כי אם לא יבואו קונים, יאפה את כולו יחד. נָשִׁים שֶׁנָּתְנוּ לְנַחְתּוֹם לַעֲשׂוֹת לָהֶן שְׂאֹר — כל אחת מן הקמח שלה — אִם אֵין בְּשֶׁל אַחַת מֵהֶן כַּשִּׁעוּר, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה — כל אחת תיקח בחזרה את חלקה, ולכן החלקים אינם נחשבים עיסה אחת.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

א:חעיסת הכלבים

עִסַּת הַכְּלָבִים, בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וּמְעָרְבִין בָּהּ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, וּמְבָרְכִין עָלֶיהָ, וּמְזַמְּנִין עָלֶיהָ, וְנַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב, וְיוֹצֵא בָהּ אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. אִם אֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה, אֵינָהּ חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְאֵין מְעָרְבִין בָּהּ, וְאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, וְאֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלֶיהָ, וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, מִטַּמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין.

עִסַּת הַכְּלָבִים — עיסה שמעורבים בה סובין הרבה, ונעשתה כמאכל לכלבים — בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה — עדיין ראויה לאדם, ולכן נחשבת לחם — חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וּמְעָרְבִין בָּהּ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, — אוכל משותף שמתיר לשכנים לטלטל בשבת אל החצר ואל המבוי — וּמְבָרְכִין עָלֶיהָ, וּמְזַמְּנִין עָלֶיהָ, — ברכת המוציא, וההזמנה לברכת המזון — וְנַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב, וְיוֹצֵא בָהּ אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח אִם אֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה — ראויה לבהמה בלבד, ואינה לחם כלל — אֵינָהּ חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְאֵין מְעָרְבִין בָּהּ, וְאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ וְאֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלֶיהָ וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ — בין שהרועים אוכלים ממנה ובין שאינם אוכלים — מִטַּמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין, שהרי בשעת הדחק אדם עדיין יכול לאכול ממנה.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

א:טבמה החלה והתרומה שוות

הַחַלָּה וְהַתְּרוּמָה, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִיתָה וְחֹמֶשׁ, וַאֲסוּרִים לְזָרִים, וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, וְאֵין נִטָּלִין מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף וּמִן הַדָּבָר הַגָּמוּר. הָאוֹמֵר, כָּל גָּרְנִי תְרוּמָה וְכָל עִסָּתִי חַלָּה, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָת.

הַחַלָּה וְהַתְּרוּמָה — חלקו של הכהן מן העיסה ומן היבול: חַיָּבִין עָלֶיהָ מִיתָה וְחֹמֶשׁ — מי שאינו כהן ואכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים, ובשוגג משלם ומוסיף חומש — וַאֲסוּרִים לְזָרִים, וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן — שלו הן, ורשאי למכור אותן או להשתמש בהן — וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה — כשחלק אחד מהן נפל לתוך מאה חלקים של מאכל רגיל — וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ — נטילת ידיים לפני הנגיעה בהן, והמתנה עד הערב לפני שמי שטבל אוכל מהן — וְאֵין נִטָּלִין מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף וּמִן הַדָּבָר הַגָּמוּר — סמוך למה שעליו מפרישים, ורק לאחר שנגמרה מלאכתו, כמו עיסה שנילושה. הָאוֹמֵר, כָּל גָּרְנִי תְרוּמָה וְכָל עִסָּתִי חַלָּה, לֹא אָמַר כְּלוּם עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָת — התורה קוראת לשתיהן "ראשית", ואין ראשית בלי שארית.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים