חַלָּה ב:אתבואת חוץ לארץ שנכנסה לארץ

מקום העיסה מול מקום גידול התבואה

השאלה

האם תבואה שעוברת את גבול הארץ חייבת בחלה?

דין בפירות שנכנסו לארץ, ואז מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא בפירות שיצאו ממנה.

לחצו על מילה כדי לראות את פירושה, ועל קטע מודגש כדי לראות אילו מילים במשנה הוא מבאר.

  1. אפירות שנכנסו לארץ

    פירות שגדלו בחוץ לארץ ונכנסו לארץ ישראל חייבים בחלה.

    פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, חַיָּבִים בַּחַלָּה.

    פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ — תבואה שגדלה בחוץ לארץ — שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ חַיָּבִים בַּחַלָּה — החיוב תלוי במקום שבו נעשית העיסה, ולא במקום שבו גדלה התבואה.

    מושגים כאן

    הערה אחת

    שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, חַיָּבִים בַּחַלָּה

    • נאמר בחלה "אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה" (במדבר טו, יח) — "שמה", בארץ, אתם חייבים.
    • הברטנורא: משהעיסה נמצאת בארץ ישראל, חייבים בה, בין שהתבואה עצמה גדלה בארץ ובין שגדלה בחוץ לארץ.
    • נמצא שמקום עשיית העיסה, ולא מקום גידול התבואה, הוא שמחייב כאן.

    Bartenura

  2. ביצאו לחוץ: מחלוקת

    תבואה שיצאה מן הארץ לחוץ לארץ: רבי אליעזר מחייב ורבי עקיבא פוטר.

    יָצְאוּ מִכָּאן לְשָׁם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, וְרַבִּי עֲקִיבָא פּוֹטֵר:

    יָצְאוּ מִכָּאן לְשָׁם — מארץ ישראל אל חוץ לארץ — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, כי עדיין הם "לחם הארץ" (במדבר טו, יט), וְרַבִּי עֲקִיבָא פּוֹטֵר, כי נאמר "שמה", בארץ (במדבר טו, יח).

    בתמונה
    האיור במילים

    תבואה שגדלה בארץ ישראל יצאה לחוץ לארץ. רבי אליעזר מחייב אותה בחלה, כי היא עדיין לחם הארץ. רבי עקיבא פוטר, כי התורה אומרת שמה, בארץ, והלכה כמותו (ברטנורא).

    2 הערות

    רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב

    • רבי אליעזר מפרש את "והיה באכלכם מלחם הארץ" (במדבר טו, יט) בהרחבה: כל עוד זה לחם של הארץ הוא חייב בחלה, בין שאתה אוכל אותו בארץ ובין שאתה אוכל אותו בחוץ לארץ.
    • לפיכך תבואה שגדלה בארץ נשארת בחיובה גם לאחר שהוצאה לחוץ לארץ.

    Bartenura

    וְרַבִּי עֲקִיבָא פּוֹטֵר

    • רבי עקיבא מפרש את "שמה" (במדבר טו, יח) כלשון מיעוט: שם, בארץ, אתם חייבים — אבל לא בחוץ לארץ, אפילו כשאוכלים מלחם הארץ.
    • ההלכה כרבי עקיבא: תבואה שיצאה מן הארץ פטורה.

    Bartenura

סיכום

החלה, כתרומה וכמעשר, היא מצווה התלויה בארץ. המשנה שואלת מה קובע: המקום שבו גדלה התבואה או המקום שבו נעשית העיסה. תבואה מחוץ לארץ שהובאה לארץ ישראל ונעשתה שם עיסה חייבת בחלה, מפני שהפסוק קושר את המתנה ל"שמה" — לארץ. במקרה ההפוך, תבואה שגדלה בארץ ויצאה לחוץ לארץ, יש מחלוקת: רבי אליעזר משאיר אותה בחיובה, שהרי היא "לחם הארץ", ורבי עקיבא פוטר אותה ודורש את "שמה" כמיעוט.