סדר מוֹעֵד · 139 משניות

שַׁבָּת

שבת — המסכת הארוכה ביותר בסדר מועד — סוקרת את השבת על כל פרטיה המעשיים: שלושים ותשע המלאכות, מה מותר להעביר מרשות לרשות, דיני נר שבת, התבשיל החם, המוקצה ועוד הרבה.

הֲכָנוֹת

פרק איְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת

"יציאות השבת" — הרשויות וגבולותיהן

סימןעֶרֶב שַׁבָּת

שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. בשבת אסרה התורה מלאכה, ואחת המלאכות היא הוצאה: העברת חפץ ממקום פרטי, כמו בית, אל מקום ציבורי, כמו רחוב, או להפך. ועוד: חכמים הציבו סייגים — כללים שמרחיקים את האדם מלעבור על איסור תורה בלי משים. הפרק פותח בהוצאה, ואחר כך עובר לערב שבת: במה אין להתחיל סמוך למנחה או סמוך לחשכה, היום שבו נגזרו שמונה עשר סייגים כאלה, והאם מלאכה שהתחילה לפני השבת, כמו צבע ששרוי במים או בשר שנצלה, יכולה להימשך מאליה כשהשבת נכנסת.

  1. א:איציאות השבת — שתיים שהן ארבעהמסכת נפתחת בהעברת חפצים מרשות לרשות: ארבעה מקרים של חיוב וארבעה של פטור, בין עני העומד בחוץ לבעל הבית שבפנים.סימןיציאות השבת
  2. א:באין מתחילים סמוך למנחהתספורת, מרחץ, בורסקי, סעודה ודין — אין אדם מתחיל בהם סמוך למנחה עד שיתפלל; ולקריאת שמע מפסיקים, אך לא לתפילה.סימןסמוך למנחה
  3. א:גהחייט, הלבלר ואור הנרבעלי מלאכה לא ייצאו בכלי אומנותם סמוך לחשכה, ואין קוראים לאור הנר בשבת — שמא יטה הקורא את הנר.סימןהחיט במחטו
  4. א:דשמונה עשר דברהאספה ההיסטורית בעליית חנניה בן חזקיה בן גריון — היום שבו נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל.סימןשמנה עשר דברים
  5. א:השריית דיו, סממנים וכרשיניםהמחלוקת היסודית בין בית שמאי לבית הלל: אם מותר להתחיל בערב שבת תהליך שימשיך לפעול מאליו בשבת.סימןשורין דיו
  6. א:ופשתן, צמר ומצודותמחלוקת בית שמאי ובית הלל חוזרת בפשתן המתלבן בתנור, בצמר הנקלט ביורה ובמצודות הנפרשות לחיה, לעופות ולדגים.סימןאונין של פשתן
  7. א:זמכירה וטעינה לנכרי סמוך לשבתמכירה לנכרי, טעינה על חמורו והגבהה על כתפו: בית שמאי ובית הלל חלוקים עד מתי מותר לעשותן בערב שבת.סימןמוכרין לנכרי
  8. א:חעורות לעבדן, כלים לכובסמלאכה שנמסרה לאומן נכרי: בית שמאי מחייבים שתיעשה מבעוד יום, ובית הלל מתירים למסור אותה עם השמש.סימןעורות לעבדן
  9. א:טבית רבן גמליאלמנהג בית רבן שמעון בן גמליאל: כלי לבן נמסרו לכובס נכרי שלושה ימים קודם לשבת; ובטעינת קורות בית הבד מודים שני הבתים.סימןבית אבא
  10. א:יצלייה ואפייה לפני השבתבשר, בצל וביצה צריכים להיצלות מבעוד יום, ופת צריכה שיקרמו פניה לפני השבת — מחשש שיחתה בגחלים בשבת.סימןבשר בצל וביצה
  11. א:יאשלשול הפסח לתנורבמקדש משלשלים את הפסח לתנור ומאחיזים את מדורת בית המוקד עם חשכה; ובגבולין — שיאחז האור ברוב המדורה, ורבי יהודה: בפחמים כל שהוא.סימןמשלשלין את הפסח

פרק בבַּמֶּה מַדְלִיקִין

"במה מדליקין" — נר שבת

סימןנֵר שַׁבָּת

לפני ימי החשמל הואר הבית בנר שמן: כלי חרס קטן מלא שמן ובו פתילה, והלהבה מושכת את השמן במעלה הפתילה. את הנר הדליקו לפני השבת כדי שיהיה אור בבית בליל שבת, ומשנכנסה השבת אסור היה להוסיף שמן, לכבות את הנר, ואפילו להטות אותו כדי לקרב את השמן — שגם זו הבערה. לכן שואל הפרק אילו פתילות ושמנים בוערים יפה דיים כדי שאפשר יהיה להניח להם, מתי אסור לכבות נר, ומה צריך בית לעשות לפני שתחשך בערב שבת.

  1. ב:אבמה מדליקין?שאלת היסוד של הפרק: אילו פתילות ואילו שמנים כשרים לנר שבת, ואילו מרצדים ומפתים להטות את הנר.סימןבמה מדליקין
  2. ב:בהשמנים הכשרים — ורבי טרפוןחכמים מתירים בכל השמנים ורבי טרפון בשמן זית בלבד; אין מדליקים בשמן שריפה ביום טוב, ורבי ישמעאל אוסר עיטרן מפני כבוד השבת.סימןשמן שרפה ביום טוב
  3. ב:גרק פשתן כשר לפתילההפשתן יוצא מן הכלל גם בדין הפתילה וגם בטומאת אוהלים; ובגד שקופל לפתילה — מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא.סימןהיוצא מן העץ
  4. ב:דשפופרת ביצה וקערת שמןשפופרת ביצה המטפטפת שמן אל הנר וקערת שמן שהפתילה שואבת ממנה — אסורות, ורבי יהודה מתיר; ושפופרת שחיברה היוצר מתחילה מותרת.סימןשפופרת של ביצה
  5. ב:הכיבוי הנר בשבתהמכבה מפני פחד או בשביל החולה שיישן פטור, והחס על הנר, על השמן או על הפתילה חייב; ורבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה.סימןהמכבה את הנר
  6. ב:ושלוש המצוות המסורות לאישהמשנה קשה על שלוש מצוות — נדה, חלה והדלקת הנר — המסורות במיוחד לאישה שבבית.סימןשלש עברות
  7. ב:זשלושה דברים עם חשכהעם חשכה אדם שואל בביתו: עישרתם? עירבתם? ואומר: הדליקו את הנר; ומה עוד מותר לעשות בספק חשכה.סימןעשרתם ערבתם הדליקו

פרק גכִּירָה

"כירה" — תבשיל חם בשבת

סימןתַּבְשִׁיל חַם

בשבת אסור לבשל, אבל מותר לשמור חם תבשיל שהתבשל לפני השבת. כדאי לדמיין את המטבח: כירה או תנור של חרס, ותחת הקדרה בוערת אש של קש, עצים או גפת. החשש הוא שמי שרוצה שתבשילו יהיה חם יותר יחתה בגחלים בשבת, וזה נחשב בישול. לכן שואל הפרק על אילו כירות מותר להשאיר קדרה, לפי חומר ההסקה; האם מותר להחזיר קדרה שהורדה; האם חום השמש או חום מעיין חם מבשל; ומה מותר לתת לתוך קדרה חמה. הפרק נחתם בנר ובשמן הנוטף ממנו.

  1. ג:אהשהיית תבשיל על הכירהקש וגבבא לעומת גפת ועצים — ומחלוקת בית שמאי ובית הלל מה מותר להשהות, והאם מחזירים קדרה שנטלוה.סימןכירה שהסיקוה
  2. ג:בתנור, כופח וכירהשלושה כלי הסקה ושלושה דינים: התנור אוגר חום יותר מן הכירה, והכופח נידון לפי חומר ההסקה שלו.סימןתנור שהסיקוהו
  3. ג:גבישול בעקיפין הוא בישולביצה בצד המיחם, ביצה בסודרין שהוחמו בחמה וביצה בחול החם — ההבדל בין חום האש לחום החמה.סימןביצה בצד המחם
  4. ג:דאנשי טבריההסילון המפורסם של מים צוננים בתוך אמת החמין בטבריה, ודין שני כלי מים חמים שנגרפו: מוליאר ואנטיכי.סימןאנשי טבריא
  5. ג:הכלי ראשון וכלי שניצונן לתוך מיחם שפינהו ותבלין לתוך קדרה רותחת — כאן מתחילה ההבחנה בין כלי ראשון לכלי שני.סימןהמחם שפנהו
  6. ג:ומוקצה ונר השבתשמן הנוטף מן הנר מוקצה; נר חדש מטלטלים, ורבי שמעון מתיר כל נר חוץ מן הדולק; וכלי לניצוצות מותר, אך לא מים.סימןכלי תחת הנר

פרק דבַּמֶּה טוֹמְנִין

"במה טומנין" — שמירת החום בתבשיל

סימןהַטְמָנָה

לפני השבת נהגו לשמור את תבשיל השבת חם: מסירים את הקדרה מן האש וטומנים אותה בדבר ששומר על החום, כמו שעוטפים היום סיר במגבת. יש חומרים שרק שומרים על החום, ויש חומרים, כמו תבן לח או זבל, שמתחממים מעצמם וממשיכים לבשל את התבשיל, ובהם לא התירו. הפרק מונה באילו חומרים טומנים ובאילו לא, ואחר כך מסביר כיצד מוציאים את הקדרה בשבת בלי לטלטל את מה שאסור לטלטל, ושאת ההטמנה צריך להתחיל לפני שתחשך.

  1. ד:אבמה טומנין ובמה אין טומניןיסוד דיני ההטמנה: חומר ששומר על החום מותר, וחומר שמוסיף הבל אסור; חומר צמחי לח תוסס, והיבש אינו מוסיף.סימןבמה טומנין
  2. ד:בשלחין, גיזי צמר והקיתוןגיזי צמר מוקצות, ולכן נוטל את הכיסוי והן נופלות; קדרה שנתגלתה מותר לכסות, אך הטמנה חדשה אין מתחילים משתחשך.סימןטומנין בשלחין

יְצִיאָה

פרק הבַּמֶּה בְּהֵמָה

"במה בהמה" — משאות הבהמה

סימןכְּלֵי בְּהֵמָה

רעיון אחד כדאי להכיר לפני שמתחילים. התורה מצווה על אדם מישראל שגם בהמתו תשבות בשבת (שמות כ, י), ולכן אסור לו להוציא את בהמתו כשהיא נושאת משא. אבל את הבהמה צריך להנהיג, ולכן מותר לה לצאת במה ששומר עליה ומנהיג אותה, כמו אפסר או שיר. הפרק עובר ממין למין: במה כל בהמה יוצאת, מה נחשב בגד שלה ומה נחשב משא, מן הזוג ועד הרצועה שבין קרני הפרה. הוא נחתם בפרתו של רבי אלעזר בן עזריה, שיצאה שלא ברצון חכמים.

  1. ה:אבמה בהמה יוצאהבהמתו של אדם שובתת בשבת: כלי שמשמר ומנהיג אותה מותר, ומשוי אסור — ולכל מין כלי ההנהגה הרגיל שלו.סימןבמה בהמה יוצאה
  2. ה:במרדעת, לבובין וקשירותמרדעת לחמור, לבובין לזכרים, קשירות לרחלות ועיזים צרורות — רבי יוסי מחמיר, ורבי יהודה מבחין בין ייבוש החלב לשמירתו.סימןחמור / זכרים / רחלות
  3. ה:גמטוטלת, עקוד ושיירת גמליםגמל לא ייצא במטוטלת, לא עקוד ולא רגול — אין אלה כלי הנהגה; וגמלים לא יקשור זה בזה, אלא אוחז את החבלים בידו ובלבד שלא יכרוך.סימןגמל במטוטלת
  4. ה:דפרתו של רבי אלעזר בן עזריהעוד דברים שאין הבהמה יוצאה בהם, ולבסוף ההערה המפורסמת: פרתו של רבי אלעזר בן עזריה יצאה ברצועה שבין קרניה, שלא ברצון חכמים.סימןהתרנגולין / העגל

פרק ובַּמֶּה אִשָּׁה

"במה אשה" — תכשיטים ובגדים

סימןתַּכְשִׁיטִים

שני רעיונות כדאי להכיר לפני שמתחילים. בשבת אסור להוציא מן הבית לרשות הרבים, אבל מה שאדם לובש — בגד או תכשיט — אינו משא: הוא יוצא על גופו. ועוד גזרו חכמים: אישה בין חברותיה עלולה להסיר תכשיט כדי להראותו, ולבסוף לשאת אותו בידה. לכן הפרק ממיין את מה שאדם לובש: תכשיט שעלול לרדת אסור, כלי עבודה כמו מחט נקובה הוא משא של ממש, ובגד מותר. הפרק עוסק בנשים, בגברים ובילדים, שואל אם חרב היא תכשיט, ונחתם בסגולות שתולים לרפואה.

  1. ו:אבמה אין האישה יוצאהחוטים ורצועות שבשיער שהיא עלולה להתיר לטבילה, ותכשיטים שהיא עלולה להסיר ולהראות לחברתה; ואם יצאה בהם — אינה חייבת חטאת.סימןבמה אשה יוצאה
  2. ו:בבמה אין האיש יוצאסנדל המסומר, סנדל יחיד, קמיע שאינו מן המומחה וכלי מלחמה — הדינים המקבילים באיש.סימןסנדל המסמר
  3. ו:גמחט נקובה וטבעת חותם — חיוב חטאתכלי שימוש, ולא תכשיט, מביא לחיוב מן התורה; ובכובלת ובצלוחית של פלייטון רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים.סימןמחט הנקובה
  4. ו:דכלי נשק אינם תכשיטיםרבי אליעזר רואה בנשק תכשיט, וחכמים משיבים מנבואת ישעיהו שאינו אלא לגנאי; ולבסוף בירית וכבלים — שני חפצי רגל ושני דינים.סימןסיף / קשת
  5. ו:הבמה האישה יוצאהחוטי שער, תכשיטים תפורים, מוך שבאוזנה ופלפל או מלח שבפיה שניתנו מערב שבת; ובשן של זהב — רבי מתיר וחכמים אוסרים.סימןחוטי שער / פאה נכרית
  6. ו:וסלע על הצינית ואוזני הבנותרטייה לרפואה, קיסמים שבאוזני הבנות ולבוש לפי מנהג המקום — והכלל שדיברו חכמים בהווה.סימןסלע שעל הצינית
  7. ו:זפריפה על אבן, אגוז ומטבעאישה רשאית להדק את טליתה סביב חפץ קטן, ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת.סימןפורפת על האבן
  8. ו:חהקב של הקיטעקב של עץ, סמוכות, כיסא ואנקטמין — דיון קדום בכלי עזר לתנועה, בדיני שבת ובדיני טומאה.סימןהקטע יוצא בקב
  9. ו:טהבנים ובני המלכיםקשרים שהבנים יוצאים בהם לרפואה וזוגין לבני מלכים — והדין חל על כל אדם, שדיברו חכמים בהווה.סימןהבנים יוצאין בקשרים
  10. ו:יסגולות ודרכי האמוריביצת החרגול, שן שועל ומסמר מן הצלוב: רבי מאיר מתיר משום רפואה, וחכמים אוסרים אף בחול משום דרכי האמורי.סימןשן שועל / דרכי האמורי

מְלָאכוֹת

פרק זכְּלָל גָּדוֹל

"כלל גדול" — שלושים ותשע המלאכות

סימןאֲבוֹת מְלָאכוֹת

שני רעיונות כדאי להכיר לפני שמתחילים. התורה אוסרת מלאכה בשבת בלי לפרט מהי; חכמים למדו אילו מלאכות אסורות מן המלאכות שנעשו בבניית המשכן, ומנו שלושים ותשע אבות מלאכה. ומי שחילל שבת בשגגה הביא קרבן חטאת במקדש, ולכן חשוב לדעת כמה קרבנות מחייבת טעות אחת. הפרק נפתח בכלל גדול למניין החטאות, לפי מה ששכח האדם: שיש שבת, איזה יום היה, או אילו מלאכות אסורות. אחר כך הוא מונה את שלושים ותשע המלאכות, ומוסיף כלל שני: על הוצאה חייבים רק בכמות שבני אדם מצניעים.

  1. ז:אכלל גדול — כמה חטאותהשוכח עיקר שבת אינו חייב אלא חטאת אחת; והיודע שהוא שבת ושכח את המלאכות — חייב על כל אב מלאכה ומלאכה.סימןכלל גדול
  2. ז:באבות מלאכות ארבעים חסר אחתהרשימה המפורסמת, מסודרת בקבוצות: עשיית הפת, עשיית הבגד, העור והכתיבה, ושמונה מלאכות החותמות את הרשימה.סימןאבות מלאכות
  3. ז:גכלל שני — הכשר להצניעעל הוצאה חייבים רק בכמות שדרך בני אדם להצניע; ומי שהצניע כמות קטנה מזו — הוא לבדו חייב עליה.סימןכלל אחר
  4. ז:דשיעורי מאכל בהמה ומאכל אדםתבן, עצה, עמיר ועשבים — כמלוא פי הבהמה שאוכלת אותם; ומאכל אדם — כגרוגרת, וכל המאכלים מצטרפים זה עם זה.סימןהמוציא תבן

פרק חהַמּוֹצִיא יַיִן

"המוציא יין" — השיעורים המזעריים

סימןשִׁעוּרֵי הוֹצָאָה

רעיון אחד כדאי להכיר לפני שמתחילים. על הוצאה בשבת חייבים מן התורה רק בכמות שבני אדם מצניעים, כפי שלימד הפרק הקודם. לכן קבעו חכמים לכל דבר שאדם עשוי להוציא את הכמות הקטנה ביותר שעדיין יש בה תועלת. הפרק הזה מונה את השיעורים האלה: כל משקה לפי המעט שבני אדם משתמשים בו, כמו יין כדי מזיגת הכוס, וכל חומר לפי הדבר הקטן ביותר שעושים ממנו, כמו חבל כדי לעשות אוזן לקופה או דיו כדי לכתוב שתי אותיות. הוא נחתם בשבר של כלי חרס, ובשני חכמים הדורשים שני חצאים של פסוק אחד.

  1. ח:איין, חלב, דבש, שמן ומיםכל משקה לפי המנה הקטנה שיש בה תועלת — מזיגת הכוס, גמיעה, סיכת אבר קטן, שיפת הקילור; ושאר המשקין ברביעית.סימןהמוציא יין
  2. ח:בחבל, גמי וניירשיעורים הנלמדים מן המוצר הקטן של האומן — אוזן לקופה, תלאי לנפה ולכברה, ונייר לכתיבת קשר מוכסין.סימןהמוציא חבל
  3. ח:געור, קלף, דיו וכחלחומרי הכתיבה, כל אחד לפי שימושו: דיו — כדי לכתוב שתי אותיות, וקלף — כדי לכתוב את פרשת שמע ישראל שבתפילין.סימןעור / קלף / דיו
  4. ח:דדבק, זפת, שעווה וסידחומרים דביקים ותכשירי קוסמטיקה, כל אחד לפי שימושו הקטן: פי כור של צורפי זהב, וסיד כדי לסוד קטנה שבבנות.סימןדבק / זפת / שעוה
  5. ח:החומרי הבנייןאדמה, זבל, חול וקנה — כל אחד בסף של בנאי או של חקלאי; ושיעור הקנה תלוי בכך שהוא ראוי לכתיבה.סימןאדמה כחותם
  6. ח:ועצם, זכוכית, צרור ואבןחומרי פסולת והשימוש הקטן שנותר בהם — עצם לתרווד, זכוכית לגירוד ראש הכרכר, ואבן לזריקה בעוף.סימןעצם / זכוכית
  7. ח:זהחרס ופסוק אחד לשנייםשלוש דעות בשיעור החרס; רבי מאיר מביא זכר לדבר מפסוק בישעיהו, ורבי יוסי משיב מסופו של אותו פסוק.סימןחרס

פרק טאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא

"אמר רבי עקיבא" — דרשות מן הכתוב ועוד שיעורים

סימןדְּרָשׁוֹת וְשִׁעוּרִים

שני רעיונות כדאי להכיר לפני שמתחילים. לא פעם ידעו חכמים דין מן המסורת, ומצאו לו פסוק שרומז אליו; ולפעמים המשנה אומרת זאת בגלוי: "אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר". והפרק הקודם החל למנות את הכמות הקטנה ביותר שחייבים על הוצאתה בשבת. הפרק נפתח בארבע משניות של רמזים כאלה, לדיני טומאה, זריעה, מילה ויום הכיפורים. אחר כך הוא חוזר לשיעורים: עצים ותבלין, צבעים וחומרי כביסה, דברים שחייבים עליהם בכל שהוא, כמו שיירי קודש שמצניעים לגניזה, וזרעים וחגבים.

  1. ט:אעבודה זרה כנידהדרשתו הנועזת של רבי עקיבא מפסוק בישעיהו: עבודה זרה מטמאה במשא, כשם שהנידה מטמאה במשא.סימןעבודה זרה
  2. ט:בספינה טהורה וערוגה של חמישהשני דינים הנסמכים על פסוקים: ספינה טהורה, מספר משלי, וחמישה זרעונים בערוגה של שישה על שישה טפחים, מישעיהו.סימןספינה / ערוגה
  3. ט:גרחיצת המילה ולשון של זהוריתפולטת שכבת זרע ביום השלישי, רחיצת המילה ביום השלישי שחל בשבת ולשון של זהורית בראש שעיר המשתלח — שלוש דרשות מן הכתוב.סימןביום השלישי
  4. ט:דסיכה כשתייה ביום הכיפוריםהמשנה מודה שאין ראיה אלא זכר לדבר: הסיכה אסורה ביום הכיפורים כשתייה, מפסוק בתהלים.סימןלסיכה שהיא כשתיה
  5. ט:העצים, תבלין, צבעים וחומרי כביסהעצים ותבלין כדי ביצה קלה, וצבע וחומרי כביסה כדי בגד קטן בסבכה; ורבי יהודה — כדי להעביר על הכתם.סימןהמוציא עצים
  6. ט:ופלפלת, עטרן ומקק ספריםדברים חשובים כל כך, או קדושים, שגם כל שהוא מהם הוא שיעור: אבני המזבח, ומקק ספרים שמצניעים אותו לגניזה.סימןפלפלת
  7. ט:זזרעונים, חגבים וצעצוע לקטןקופת רוכלים היא הוצאה אחת; זרעוני גינה — פחות מכגרוגרת; ורבי יהודה מחייב אף בחגב חי טמא, שמצניעים אותו לקטן לשחק בו.סימןקפת הרוכלין

פרק יהַמַּצְנִיעַ

"המצניע" — הכוונה ודרך ההוצאה

סימןכַּוָּנָה וְשִׁנּוּי

הוצאת חפץ מן הבית אל הרחוב היא אחת המלאכות האסורות בשבת. מי שעשה זאת בשוגג הביא חטאת, אבל רק על מעשה שלם ורגיל: כדרך שבני אדם נושאים, בבת אחת, בידי אדם אחד, וכפי שהתכוון. בכל מקרה אחר הוא "פטור": אינו מביא קרבן, אף שחכמים אסרו את המעשה. הפרק בוחן את הכלל הזה בחפץ שהוצנע, במשא שהונח על האסקופה, בצרור שהחליק לאחוריו, בשניים שנשאו משא אחד ובאדם חי שהוצא במיטה, ונחתם בטיפוח הגוף ביד ובתלישה מעציץ.

  1. י:אהמצניע — חיוב בכל שהואהמצניע לזרע, לדגמא או לרפואה חייב בכל שהוא, וכל אדם — רק כשיעורו; חזר והכניסו — חזר לשיעורו הרגיל.סימןהמצניע לזרע
  2. י:בהאסקופה והקופההוצאה שנקטעה באמצע — הנחה על האסקופה, או קופה שרוב פירותיה בחוץ — פטורה, עד שיוציא את כל הקופה.סימןעל האסקפה
  3. י:גכמשא בני קהתהמוציא בידו, בחיקו או על כתפו חייב, שכך היה משא בני קהת; כלאחר יד, ברגלו, בפיו או במנעלו — פטור.סימןכלאחר ידו
  4. י:דמלפניו ומאחוריו — והסינרהמתכוון להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור, ולהפך חייב; והאישה החוגרת בסינר חייבת בין מלפניה בין מלאחריה.סימןהמתכון להוציא לפניו
  5. י:השניים שהוציאו, והחי במיטהשניים שהוציאו ככר פטורים, אלא אם כן לא יכול אחד להוציאו; החי במיטה פטור אף על המיטה, ואת המת במיטה — חייב.סימןהוציאוהו שנים
  6. י:וציפורניים, שיער ועציץ נקובנטילת ציפורניים ושיער, גדילה וכחילה — רבי אליעזר מחייב וחכמים אוסרים משום שבות; והתולש מעציץ נקוב חייב.סימןהנוטל צפרניו

פרק יאהַזּוֹרֵק

"הזורק" — זריקה מרשות לרשות

סימןזְרִיקָה וְהוֹשָׁטָה

דיני שבת מחלקים את המרחב לרשויות. רשות היחיד היא בית, או כל מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים ורחב ארבעה לפחות; רשות הרבים היא הרחוב; ויש מקומות, כמו הים, שהם כרמלית — רשות ביניים שרק חכמים אסרו לטלטל בה. ההוצאה מרשות לרשות היא מלאכה, וכך גם העברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים. הפרק שואל מתי זריקה נחשבת הוצאה: לרוחב הרחוב, בין גזוזטראות, אל כותל, אל הים ובין ספינות. הוא נחתם בכלל לכל חיובי החטאת: המעשה כולו, מתחילתו ועד סופו, צריך להיעשות בשגגה.

  1. יא:אהזורק מרשות לרשותזריקה שחוצה את הגבול שבין הרשויות משלימה את המלאכה אף שהזורק לא זז; ובין שתי רשויות היחיד — רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים.סימןהזורק מרשות היחיד
  2. יא:בגזוזטראות ועגלות הלווייםבין שתי גזוזטראות משני עברי הרחוב המושיט והזורק פטורים, ובאותו צד — המושיט חייב, כעבודת הלוויים שהושיטו קרשים מעגלה לעגלה.סימןשתי גזזטראות
  3. יא:גארבע אמות בכותלהזורק ארבע אמות בכותל: למעלה מעשרה טפחים — כזורק באוויר ופטור, ולמטה מעשרה — כזורק בארץ וחייב.סימןארבע אמות בכתל
  4. יא:דהזורק בים ורקק מיםהזורק בים ארבע אמות פטור, אבל רקק מים שרשות הרבים מהלכת בו, פחות מעשרה טפחים — הזורק לתוכו חייב.סימןהזורק בים
  5. יא:הספינות והיםהזורק בין הים ליבשה או בין ספינה לחברתה פטור; ספינות קשורות מטלטלים מזו לזו, ושאינן קשורות — לא.סימןמן הים ליבשה
  6. יא:ונזכר באמצע — תחילתן וסופן שגגההזורק ונזכר לאחר שיצא החפץ מידו — פטור אפילו נח כדרכו; ואפילו לא נזכר, קלטו אחר או כלב או שנשרף — פטור.סימןהזורק ונזכר

פרק יבהַבּוֹנֶה

"הבונה" — בונה וכותב

סימןבִּנְיָן וּכְתִיבָה

המלאכות האסורות בשבת הן סוגי העבודה שנעשו בהקמת המשכן, המקדש הנייד שבמדבר, ולכן המשנה מודדת פעמים רבות מלאכה לפי מה שנעשה שם. לרוב המלאכות יש שיעור מזערי שחייבים עליו; ובמלאכות שמתקנות דבר, כבנייה וחרישה, אפילו מעשה זעיר מחייב — ובלבד שהוא מתקיים. הפרק עוסק בבנייה ובמלאכות הגמר שלה, בעבודת השדה ובכתיבה: שתי אותיות מחייבות, בכל דיו ובכל לשון, אבל לא כתב שאינו מתקיים, לא כתיבה שלא כדרכה ולא אותיות שאינן נקראות יחד. הוא נחתם בשתי אותיות שנכתבו בהפרש של שעות.

  1. יב:אהבונה — כל שהואהבונה, המסתת, המכה בפטיש והקודח חייבים בכל שהוא — שכל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת, חייב.סימןהבונה כמה יבנה
  2. יב:בחורש, מנכש ומזרדהחורש, המנכש והמזרד חייבים בכל שהוא; והמלקט עצים או עשבים — שיעורו לפי כוונתו: לתקן, כל שהוא, ולהסקה או לבהמה — כשיעור השימוש.סימןהחורש
  3. יב:גהכותב שתי אותיות — בכל יד ובכל לשוןשתי אותיות מחייבות בכל יד, בכל צבע ובכל לשון; רבי יוסי תולה את החיוב ברושם שעל קרשי המשכן, ושם קטן משם גדול — חייב.סימןהכותב שתי אותיות
  4. יב:דבדיו, בסם ועל בשרושתי אותיות בהעלם אחד, בכל דבר שרושם ועל כל משטח שנקרא יחד — חייב; ובמסרט על בשרו רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר.סימןכתב בדיו
  5. יב:הכתיבה שאינה מתקיימת ושלא כדרכהכתב במשקין או באבק, לאחר ידו או ברגלו, או אות אחת סמוך לכתב — פטור; ובנוטריקון רבי יהושע בן בתירא מחייב וחכמים פוטרים.סימןכתב במשקין
  6. יב:ושתי אותיות בשני העלמותכתב אות אחת בשחרית ואחת בין הערבים, ובינתיים נזכר שהיום שבת: רבן גמליאל מחייב, וחכמים פוטרים.סימןבשני העלמות

פרק יגהָאוֹרֵג

"האורג" — אריגה, קריעה וצידה

סימןאֲרִיגָה וְצַיִד

המלאכות האסורות בשבת באות ממלאכת הקמת המשכן, וחלק גדול ממנה היה עשיית בד ליריעותיו: הצמר לובן, נופץ, נצבע ונטווה, נמתח על הנול, נארג ונתפר. כל אחת מן המלאכות האלה מחייבת רק משיעור קבוע, וחלקן נמדדות במרווח שבין אצבעות היד. הפרק מונה את השיעורים האלה, ומוסיף כלל: קריעה וקלקול אינם מלאכה, אלא אם נעשו כדי לתקן. הוא נחתם בצידה, שאף היא הייתה מן המלאכה ההיא: מתי בעל חיים נחשב ניצוד, ומי הוא שצד אותו?

  1. יג:אשיעורו של האורגרבי אליעזר מחייב בשלושה חוטים בתחילה ובאחד על האריג, וחכמים — בשני חוטים, בין בתחילה בין בסוף.סימןהאורג שלשה חוטין
  2. יג:בבתי נירין, תפירה וקריעההעושה שני בתי נירין, בנול או בנפה, בכברה ובסל, התופר שתי תפירות והקורע על מנת לתפור שתי תפירות — חייב.סימןשני בתי נירין
  3. יג:גהקורע בחמתו — והמקלקלהקורע בחמתו ועל מתו, וכל המקלקלים, פטורים; אבל המקלקל על מנת לתקן — שיעורו כמתקן.סימןהקורע בחמתו
  4. יג:דמלבן, מנפץ, צובע וטווהארבע מלאכות הצמר חולקות שיעור אחד — כמלוא רוחב הסיט כפול; והאורג שני חוטים — כמלוא הסיט.סימןשעור המלבן
  5. יג:הצידה — מגדל, בית וביבריןרבי יהודה: ציפור למגדל וצבי לבית; חכמים מוסיפים בצבי חצר וביברין; ורבן שמעון בן גמליאל: מחוסר צידה — פטור.סימןהצד צפור למגדל
  6. יג:וצבי שנכנס לביתצבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו — חייב; נעלו שניים — פטורים, אלא אם כן לא יכול אחד לנעול; ורבי שמעון פוטר.סימןצבי שנכנס לבית
  7. יג:זישב על הפתחישב הראשון ולא מילא את הפתח והשני מילאהו — השני חייב; מילאהו הראשון — השני פטור, כנועל את ביתו ונמצא צבי שמור בתוכו.סימןישב האחד על הפתח

פרק ידשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים

"שמונה שרצים" — צידה ושימוש לרפואה

סימןשְׁרָצִים וּרְפוּאָה

התורה אוסרת בשבת שלושים ותשע מלאכות, ובהן צידת בעל חיים והחבלה בו. חכמים הוסיפו גדרים משלהם, ואחד מהם אוסר ליטול רפואה בשבת, שמא יבוא לשחוק סממנים; אבל מאכל רגיל שיש בו גם רפואה נשאר מותר. הפרק פותח בשאלה באילו בריות הצד והחובל חייב, עובר לשאלה מתי מי מלח לסעודה נעשים הילמי לכבישה, ומתי אכילה, שתייה או סיכה נעשות רפואה; והוא נחתם בדברי רבי שמעון: כל ישראל בני מלכים הם.

  1. יד:אשמונה השרציםהצד והחובל בשמונה השרצים האמורים בתורה חייבים; בשאר שקצים ורמשים החובל פטור, והצדם לצורך — חייב.סימןשמנה שרצים
  2. יד:בעשיית הילמי — מאכל או כבישההתנא הראשון מבחין בין הילמי למי מלח מועטים לצורך הסעודה, ורבי יוסי — בסדר הנתינה: שמן שניתן תחילה מתיר את התערובת.סימןהילמי / מי המלח
  3. יד:גמאכל או רפואהאזוב יון, שאינו מאכל בריאים, אסור בשבת, אך יועזר ושאר מאכלי בריאים מותרים גם כשנוטלים אותם לרפואה.סימןאזוב יון
  4. יד:דכאב שיניים, כאב מותניים ובני מלכיםהחושש בשיניו לא יגמע חומץ, והחושש במותניו לא יסוך שמן ורד; ורבי שמעון: כל ישראל בני מלכים הם.סימןהחושש בשניו

פרק טואֵלּוּ קְשָׁרִים

"אלו קשרים" — קשרים בשבת

סימןקְשִׁירָה וְקִפּוּל

קשירה והתרה הן מן המלאכות האסורות בשבת, שהרי במלאכת המשכן קשרו והתירו קשרים. אבל אדם קושר דברים כל היום: שרוך, חגורה, פי שק. השאלה היא אפוא אילו קשרים נחשבים. הפרק פותח בקשר הגמלים ובקשר הספנים, הנקשרים כדי להתקיים לעולם, ועובר לקשרי היום יום, הניתרים במהרה ומותרים. הוא נחתם בקיפול בגדים ובהצעת מיטות, המותרים לצורך השבת עצמה ולא לצורך יום החול שאחריה, ובקרבנות כששבת ויום הכיפורים סמוכים זה לזה.

  1. טו:אקשר הגמלים וקשר הספניםרק קשר אומן של קיימא, כקשר הגמלים וקשר הספנים, מחייב, וחייבים על התרתו כעל קשירתו; ורבי מאיר: כל שאפשר להתירו ביד אחת — פטור.סימןאלו קשרים
  2. טו:בקשרים מותריםקשירות הבית שבכל יום — מפתח החלוק, רצועת הסנדל, נודות יין ושמן; ודלי קושרים בפסיקיה ולא בחבל, ורבי יהודה מתיר.סימןמפתח חלוקה
  3. טו:גקיפול כלים והצעת מיטותמקפלים כלים ומציעים מיטות משבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת; ובין יום הכיפורים לשבת הסמוכה — מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא.סימןמקפלין את הכלים

טִלְטוּל

פרק טזכָּל כִּתְבֵי

"כל כתבי" — הצלה מן הדליקה

סימןהַצָּלָה מִדְּלֵקָה

בשבת אסור לכבות אש, ואסור להוציא מן הבית אל חצר משותפת אלא אם כן עירבו בה השכנים. מה יעשה אפוא אדם שביתו עולה באש בשבת? חכמים התירו לו להציל מקצת, אבל הגבילו אותו, שמא מתוך בהלתו יבוא לכבות. הפרק עוסק בכתבי הקודש, במזון לסעודות, בבגדים שלובשים ומוציאים, בדרכים לעצור את התפשטות האש, בנכרי שבא לכבות, ובמה שרשאי ישראל ליהנות ממה שעשה נכרי בשבת.

  1. טז:אכל כתבי הקודשכל כתבי הקודש ניצלים מפני הדליקה בשבת, בין שקוראים בהם ובין שאין קוראים בהם; ותיק הספר ניצל עם הספר.סימןכתבי הקדש
  2. טז:במזון שלוש סעודותמן הדליקה מצילים מזון לסעודות שנותרו בשבת — שלוש, שתיים או אחת לפי השעה; ורבי יוסי: לעולם שלוש.סימןמזון שלש סעדות
  3. טז:גסל מלא ככרות ומצילים פיקחיםסל מלא ככרות ניצל כולו, אפילו יש בו מאה סעודות; ואומר לאחרים: באו והצילו לכם, והפיקחים עושים עמו חשבון אחר השבת.סימןסל מלא ככרות
  4. טז:דלובש ועוטף — שמונה עשר כליםלחצר המעורבת מוציא את כלי תשמישו, ולובש ועוטף כל מה שיכול; ורבי יוסי: שמונה עשר כלים, וחוזר ולובש ומוציא.סימןשמנה עשר כלים
  5. טז:העור גדי ומחיצה של כליםפורסים עור של גדי על תיבה שאחז בה האור, ועושים מחיצה בכלים מלאים וריקים; ורבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים.סימןעור של גדי
  6. טז:והנוכרי והקטן שבאו לכבותנוכרי שבא לכבות — אין אומרים לו כבה ואל תכבה, שאין אנו מצווים על שביתתו; אבל קטן שבא לכבות — אין שומעים לו.סימןנכרי שבא לכבות
  7. טז:זקערה על הנר ועל העקרבכופים קערה על הנר שלא תאחז בקורה, על צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך; ובמעשה העקרב חשש רבן יוחנן בן זכאי מחטאת.סימןכופין קערה
  8. טז:חנר שהדליק נכרינכרי שהדליק נר, מילא מים או עשה כבש לצורך עצמו — ישראל נהנה מהם, ואם עשה בשביל ישראל — אסור.סימןנכרי שהדליק

פרק יזכָּל הַכֵּלִים

"כל הכלים" — טלטול ומוקצה

סימןמֻקְצֶה

חכמים אסרו לטלטל בשבת דברים מסוימים כלל. דבר כזה נקרא מוקצה, כלומר דבר שהוקצה מן השימוש: אבן, מקל, כל מה שאין בו שימוש באותו יום. כלי שונה מהם, שהרי נעשה כדי להשתמש בו. הפרק קובע את דיני הכלים: אילו ניטלים ולאיזה צורך, ובכללם כלים שמלאכתם מלאכת חול, ומתי שברי כלים עדיין נחשבים כלים. הוא נחתם בדברים שנעשים חלק מן הכלי, כאבן התחובה בקרויה וזמורה הקשורה בטפיח, ובפקק החלון ובכיסויים.

  1. יז:אכל הכלים ניטליןכל הכלים ניטלים בשבת ודלתותיהם עמהם, אף שנתפרקו בשבת — שאינן דומות לדלתות הבית, שאינן מן המוכן.סימןדלתותיהן עמהן
  2. יז:בכלי שמלאכתו לאיסורקורנס לפצוע אגוזים, קרדום לחתוך דבילה, מגירה לגרר גבינה — כלים שמלאכתם אסורה ניטלים לצורך שימוש של היתר.סימןנוטל אדם קרנס
  3. יז:גקנה של זיתיםקנה שבודקים בו את הזיתים מקבל טומאה אם יש קשר בראשו, ואם לאו — אינו מקבל; ובין כך ובין כך ניטל בשבת.סימןקנה של זיתים
  4. יז:דחריגיו של רבי יוסירבי יוסי מוציא מן הכלל את המסר הגדול ויתד המחרשה; כל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך, ורבי נחמיה — רק לצורך.סימןהמסר הגדול
  5. יז:השברי כליםשבר שעדיין עושה מעין מלאכה ניטל כמו הכלי, כשברי עריבה לכסות את פי החבית; ורבי יהודה דורש שיעשו מעין מלאכתן.סימןשבריהן נטלין
  6. יז:והאבן שבקירויהאבן התחובה בדלעת השאיבה — אם אינה נופלת בשעת המילוי, ממלאים בה; וזמורה הקשורה בטפיח — ממלאים בו בשבת.סימןהאבן שבקרויה
  7. יז:זפקק החלוןרבי אליעזר מתיר לפקוק את החלון רק בפקק קשור ותלוי, וחכמים מתירים בין כך ובין כך.סימןפקק החלון
  8. יז:חכיסויי כלים ובית אחיזהכיסויי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלים בשבת; ורבי יוסי: הדרישה נאמרה רק בכיסוי קרקע, ובכיסויי הכלים — בין כך ובין כך.סימןכסויי הכלים

פרק יחמְפַנִּין

"מפנין" — פינוי מקום לבני אדם

סימןפִּנּוּי וְלֵידָה

שני דברים כדאי לדעת מראש. בשבת מותר לטלטל אוכל, אבל לא דבר שאסור עדיין לאכלו, כגון פירות שעדיין לא עושרו; ואוכל הראוי למישהו, אפילו רק לכהן או לעניים, נחשב אוכל. ועוד: טרחה מרובה בשבת אינה רצויה, ואף על פי כן התירו חכמים לטרוח כדי לפנות מקום לאורחים ולתלמידים. הפרק פותח בפינוי קופות מן האוצר לשם כך, עובר לחבילות של מאכל בהמה, לאפרוחים, לתרנגולת שברחה ולילד הלומד ללכת, ונחתם בלידה בשבת, שבה פיקוח נפש קודם, ובמילה ביום השמיני.

  1. יח:אמפנים לאורחיםמפנים ארבע וחמש קופות מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש; תרומה טהורה ודמאי ניטלים, אבל לא טבל.סימןמפני האורחים
  2. יח:בחבילות ואפרוחיםחבילות שהתקינן למאכל בהמה מטלטלים; כופים סל לפני האפרוחים שיעלו וירדו, ותרנגולת שברחה — דוחים אותה עד שתיכנס.סימןחבילי קש
  3. יח:גלידה ומילה בשבתמילדים את האישה בשבת ומחללים עליה את השבת, ואת הבהמה — רק מסעדים ביום טוב; וכל צורכי מילה עושים בשבת.סימןמילדין את האשה

צָרְכֵי הַיּוֹם

פרק יטרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה

"רבי אליעזר דמילה" — מילה בשבת

סימןמִילָה

תינוק זכר נימול ביומו השמיני, וכשהיום הזה חל בשבת מלים אותו בכל זאת, אף שעשיית חבורה אסורה בשבת. השאלה היא עד היכן מגיע ההיתר הזה. רבי אליעזר מתיר להביא את הסכין בשבת, ואף לעשותה; ורבי עקיבא אומר שכל מה שאפשר היה לעשות מערב שבת אינו דוחה את השבת. אחר כך מונה הפרק מה מותר לעשות לתינוק בשבת, דן בשני תינוקות שהתחלפו, מחשב את הימים לנולד בין השמשות ולמי שמילתו נדחית מפני שבת וימים טובים, ונחתם במה שעושה את המילה שלמה.

  1. יט:ארבי אליעזר דמילהעד היכן דוחה המילה את השבת: רבי אליעזר מתיר אף את מכשיריה, ורבי עקיבא — רק מה שאי אפשר לעשותו מערב שבת.סימןלא הביא כלי
  2. יט:בכל צורכי מילהמוהלים, פורעים, מוצצים ונותנים אספלנית וכמון; ומה שלא הוכן מערב שבת — לועס בשיניו, או כורך על אצבעו ומביא.סימןצרכי מילה
  3. יט:גרחיצת תינוק הבריתמרחיצים את הקטן, ורבי אלעזר בן עזריה — אף ביום השלישי שחל בשבת; ספק ואנדרוגינוס אין מחללים עליהם שבת, ורבי יהודה מתיר באנדרוגינוס.סימןמרחיצין את הקטן
  4. יט:דהתינוקות שהתחלפומל בשבת בטעות את התינוק שזמנו אחר השבת — חייב; ואת שזמנו בערב שבת — רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר.סימןשתי תינוקות
  5. יט:השמונה, תשעה, עשרה — ושנים עשרקטן נימול לשמונה ועד לשנים עשר, לא פחות ולא יותר — לפי בין השמשות, השבת וימים טובים הסמוכים; וקטן החולה ממתינים לו עד שיבריא.סימןנמול לשמנה לתשעה
  6. יט:וציצין המעכבין את המילהציצין החופים את רוב העטרה מעכבים את המילה, וכהן שנשארו בו אינו אוכל בתרומה; ומל ולא פרע — כאילו לא מל.סימןציצין המעכבין

פרק כתּוֹלִין

"תולין" — סינון, הכנת מזון וטיפול בבהמה

סימןסִנּוּן וּמִסְפּוֹא

אחת המלאכות האסורות בשבת היא בורר: הפרדת פסולת מתוך אוכל, כמו בכברה או במשמרת. ביום טוב מותרת מלאכת אוכל נפש, ולכן אין דינם של שני הימים שווה תמיד. הפרק שואל מתי סינון, שרייה או כבירה הם בורר של ממש, ומתי אינם אלא הכנת מאכל ומשקה: יין המסונן בסודרין, ביצה במסננת של חרדל, כרשינין ותבן לבהמה. אחר כך הוא עובר לגריפת האבוס שלפני השור, לקש שעל המיטה ולמכבש שכובשים בו בגדים.

  1. כ:אתליית המשמרתרבי אליעזר מתיר לתלות משמרת ביום טוב ולתת לתלויה בשבת; וחכמים מתירים רק לתת לתלויה ביום טוב.סימןתולין את המשמרת
  2. כ:במים על השמרים וביצה במסננתנותנים מים על השמרים, מסננים יין צלול בסודרין ונותנים ביצה במסננת של חרדל — הכנות של שתייה, ולא בורר.סימןעל גבי השמרים
  3. כ:גחילתית, כרשינין ותבןאין שורים חילתית בפושרין אבל נותנים לחומץ; כרשינין אין שורים ואין שפים, ותבן אין כוברים — אבל נותנים לכברה.סימןהחלתית / הכרשינין
  4. כ:דהאכלת הבהמהרבי דוסא מתיר לגרוף מלפני הפטם, וחכמים אוסרים; ונוטלים מלפני בהמה זו ונותנים לפני בהמה זו.סימןגורפין מלפני הפטם
  5. כ:ההקש שעל המיטה והמכבשקש שעל המיטה מנענעו בגופו, ואם הוא מאכל בהמה — בידו; מכבש של בעלי בתים מתירים, ושל כובסים — לא ייגע בו.סימןהקש שעל גבי המטה

פרק כאנוֹטֵל

"נוטל" — מוקצה הניטל אגב דבר המותר

סימןטִלְטוּל מִן הַצַּד

יש דברים שאין מזיזים אותם בשבת כלל: אבן, מטבע, שיירים שאיש לא יאכל. הם מוקצה, דברים שהוקצו משימוש בשבת. אבל לא פעם הם מונחים על דבר שאדם צריך לו, או בתוכו: תינוק שאבן בידו, כלכלה ואבן בתוכה, מעות על הכר. הפרק הקצר שואל מתי המוקצה נישא אגב הדבר המותר, ומתי יש להטות אותו או לנער אותו מעליו. הוא נחתם בפינוי השולחן לאחר הסעודה ובקינוח בספוג.

  1. כא:אבנו והאבן בידונוטל אדם את בנו והאבן בידו, וכלכלה והאבן בתוכה, ותרומה טמאה עם הטהורה; ורבי יהודה מתיר אף להעלות את המדומע באחד ומאה.סימןבנו והאבן בידו
  2. כא:בהאבן שעל פי החביתאבן שעל פי החבית — מטה את החבית והיא נופלת; מעות שעל הכר — מנער את הכר, ולשלשת — מקנחה בסמרטוט.סימןהאבן שעל פי החבית
  3. כא:גפינוי השולחןבית שמאי מגביהים מן השולחן עצמות וקליפות, ובית הלל מנערים את הטבלה כולה; ופירורים פחות מכזית מעבירים, שהם מאכל בהמה.סימןעצמות וקלפין

פרק כבחָבִית

"חבית" — הצלה, בישול, רחיצה וסיכה

סימןבִּשּׁוּל וּרְחִיצָה

מלבד המלאכות האסורות בשבת, אסרו חכמים מעשים אחדים מפני שעלולים להביא לידי מלאכה: מי שממהר להציל את יינו עלול לעשות מלאכה, והרוחץ הנושא מגבת רטובה עלול לסחוט אותה. ויש מעשים שנאסרו מפני שהם נראים כמעשה חול או כרפואה. הפרק עובר על מקרים יומיומיים משני הסוגים: חבית שנשברה, פירות שמשקה זב מהם, מאכל הניתן בחמין, חבית שנשברת בשביל גרוגרות, בגדים שנפלו למים, אלונטיות לאחר הרחיצה, וסיכה ומשמוש בגוף, המותרים לתענוג ולא לרפואה.

  1. כב:אחבית שנשברה וסחיטת פירותמחבית שנשברה מצילים מזון שלוש סעודות, ובלבד שלא יספוג; פירות אין סוחטים, ורבי יהודה תולה את המשקה שזב בייעוד הפירות.סימןחבית שנשברה
  2. כב:בשרייה בחמין — מבושל ושאינו מבושלמאכל שבא בחמין מערב שבת שורים אותו בחמין בשבת, ושלא בא — מדיחים ואין שורים; חוץ מן המליח הישן, הדגים המלוחים וקוליס האספנין.סימןכל שבא בחמין
  3. כב:גשבירת החבית וניקוב המגופהשובר אדם את החבית לאכול גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי; בניקוב המגופה רבי יהודה אוסר וחכמים מתירים, ושעווה אין נותנים.סימןשובר אדם את החבית
  4. כב:דחום וקור מאליהם, ובגדים שנשרונותנים תבשיל לבור, מים יפים ברעים ומים צוננים בחמה; ומי שנשרו כליו במים מהלך בהם, ושוטחם בחמה — אבל לא כנגד העם.סימןתבשיל לתוך הבור
  5. כב:ההרוחץ והאלונטיותהרוחץ במי מערה או בחמי טבריה ונסתפג לא יביא את האלונטיות בידו; אבל עשרה שנסתפגו באלונטית אחת מביאים אותה.סימןהרוחץ במי מערה
  6. כב:וסיכה ומשמושסכים וממשמשים בבני מעיים, אבל אין מתעמלים ואין מתגרדים; ואין יורדים לקורדימה, אין עושים אפקטוזין ואין מעצבים את הקטן.סימןממשמשין בבני מעים

פרק כגשׁוֹאֵל

"שואל" — לשונה של שבת

סימןדִּבּוּר וְהַמֵּת

השבת נשמרת לא רק בהימנעות מן המלאכות האסורות. הנביא ישעיהו מבקש שלא נעסוק בחפצינו בשבת, ואף לא נדבר בהם, ולכן עסקי החול נשארים מחוץ ליום, אפילו בדיבור. הפרק מראה כיצד נמשכים החיים הרגילים בתוך הגבול הזה: שואלים מן השכן בלי לומר "הלוויני", מניחים טלית כמשכון, מונים אורחים שלא מן הכתב, מפיסים על השולחן ומחשיכים על התחום. הוא נחתם בצורכי המת בשבת, בלי להזיז את גופו.

  1. כג:אשואל ואינו אומר הלונישואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלוני; ואם אינו מאמינו — מניח טליתו אצלו ועושה חשבון אחר השבת.סימןשואל אדם מחברו
  2. כג:במונה מפיו ומפיס על השולחןמונה אדם את אורחיו מפיו אבל לא מן הכתב, ומפיס עם בני ביתו על השולחן — ובלבד שלא יתכוון למנה גדולה כנגד קטנה.סימןמונה אדם את אורחיו
  3. כג:גמחשיכין על התחוםאין שוכרים פועלים בשבת ואין מחשיכים על התחום לשכור פועלים; אבל מחשיכים לשמור, ואבא שאול: כל שזכאי אני באמירתו — רשאי אני להחשיך עליו.סימןלשכר פועלים
  4. כג:דלצורכי כלה ולצורכי המתמחשיכים על התחום לעסקי כלה ולעסקי המת; וארון שעשה גוי בשבת בשביל ישראל — לא ייקבר בו אותו ישראל עולמית.סימןעסקי כלה / המת
  5. כג:הצורכי המת בשבתסכים ומדיחים את המת ובלבד שלא יזיזו בו אבר; קושרים את הלחי שלא תוסיף, ואין מעמצים את עיניו בשבת.סימןצרכי המת

פרק כדמִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ

"מי שהחשיך" — ההולך בדרך עם חשכה

סימןדֶּרֶךְ וְהַאֲכָלָה

השבת נכנסת עם חשכה בערב שבת, ומי שעדיין בדרך באותה שעה אינו רשאי לשאת את כספו לביתו ברשות הרבים. הפרק נפתח במה שמותר לו לעשות במקום זאת. אחר כך הוא עובר לבעלי החיים שבחזקתו של אדם: מותר להאכילם בשבת, אבל כדרכם, בלי טרחה יתרה של פיטום או של ריסוק מאכל שכבר ראוי לאכילה, ורק את אלה התלויים בו. המסכת נחתמת בדברים שהותרו בשבת לצורך מצווה: הפרת נדרים, ופקיקה, מדידה וקשירה כדי לברר שאלה של טומאה.

  1. כד:אמי שהחשיך בדרךמי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי — מניחו על החמור; ובחצר החיצונה מתיר את החבלים, והשקים נופלים מאליהם.סימןמי שהחשיך בדרך
  2. כד:בהכנת מאכל לבהמהמתירים פקיעי עמיר ומפספסים את הכפין, אבל אין מרסקים שחת וחרובים; ורבי יהודה מתיר לרסק חרובים לבהמה דקה.סימןמתירין פקיעי עמיר
  3. כד:גאובסין, מלעיטין ומים לעופותאין אובסים את הגמל אבל מלעיטים; ונותנים מים לאווזים ולתרנגולים, אבל לא לדבורים וליונים שבשובך.סימןהגמל / העגלים
  4. כד:דדלועין לבהמה ונבלה לכלביםמחתכים דלועין לפני הבהמה ונבלה לפני הכלבים; ורבי יהודה: אם לא הייתה נבלה מערב שבת — אסורה, שאינה מן המוכן.סימןמחתכין את הדלועין
  5. כד:החתימת המסכת — מפירין נדריםמפירים נדרים בשבת ונשאלים לצורך השבת, פוקקים את המאור ומודדים מטלית ומקווה — ומעשה שממנו למדו שפוקקים, מודדים וקושרים בשבת.סימןמפירין נדרים