משנה שַׁבָּת · פרק כא מתוך כד
שַׁבָּת · פרק כאנוֹטֵל
"נוטל" — מוקצה הניטל אגב דבר המותר
סימןטִלְטוּל מִן הַצַּד
יש דברים שאין מזיזים אותם בשבת כלל: אבן, מטבע, שיירים שאיש לא יאכל. הם מוקצה, דברים שהוקצו משימוש בשבת. אבל לא פעם הם מונחים על דבר שאדם צריך לו, או בתוכו: תינוק שאבן בידו, כלכלה ואבן בתוכה, מעות על הכר. הפרק הקצר שואל מתי המוקצה נישא אגב הדבר המותר, ומתי יש להטות אותו או לנער אותו מעליו. הוא נחתם בפינוי השולחן לאחר הסעודה ובקינוח בספוג.
- כא:אבנו והאבן בידונוטל אדם את בנו והאבן בידו, וכלכלה והאבן בתוכה, ותרומה טמאה עם הטהורה; ורבי יהודה מתיר אף להעלות את המדומע באחד ומאה.סימןבנו והאבן בידו
- כא:בהאבן שעל פי החביתאבן שעל פי החבית — מטה את החבית והיא נופלת; מעות שעל הכר — מנער את הכר, ולשלשת — מקנחה בסמרטוט.סימןהאבן שעל פי החבית
- כא:גפינוי השולחןבית שמאי מגביהים מן השולחן עצמות וקליפות, ובית הלל מנערים את הטבלה כולה; ופירורים פחות מכזית מעבירים, שהם מאכל בהמה.סימןעצמות וקלפין
כל הפרק
כא:אבנו והאבן בידו
נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ וְכַלְכַּלָּה וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ. וּמְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה וְעִם הַחֻלִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדֻמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה.
נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ — אף שהאבן מוקצה — וְכַלְכַּלָּה וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ. כלכלה היא סל; בשניהם הוא מרים דבר מותר, והאבן באה עמו. וּמְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה וְעִם הַחֻלִּין. תרומה, חלקו של הכהן, אסורה באכילה כשהיא טמאה, ולכן מטלטלים אותה רק יחד עם אוכל שהוא צריך. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדֻמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה — תערובת שבה נפלה תרומה לחולין פי מאה ממנה; מוציא ממנה חלק אחד, והשאר מותר לכל אדם.
כא:בהאבן שעל פי החבית
הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית, מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. הָיְתָה בֵין הֶחָבִיּוֹת, מַגְבִּיהַּ וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר, נוֹעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת. הָיְתָה עָלָיו לַשְׁלֶשֶׁת, מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט. הָיְתָה שֶׁל עוֹר, נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה:
הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית, מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. האבן מוקצה, ולכן הוא מזיז את החבית ולא את האבן. הָיְתָה בֵין הֶחָבִיּוֹת, מַגְבִּיהַּ וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת — הרחק מן האחרות, כדי שהאבן הנופלת לא תשבור אותן. מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר, נוֹעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת. המעות מוקצות, ולכן הוא מזיז רק את הכר. הָיְתָה עָלָיו לַשְׁלֶשֶׁת, מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט. מים על כר של בד היו נחשבים כיבוס. הָיְתָה שֶׁל עוֹר, נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה. שריית עור במים אינה נחשבת כיבוס.
כא:גפינוי השולחן
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַגְבִּיהִין מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִפִּין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטֵל אֶת הַטַּבְלָה כֻלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ. מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן פֵּרוּרִין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת וְשֵׂעָר שֶׁל אֲפוּנִין וְשֵׂעָר שֶׁל עֲדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה. סְפוֹג, אִם יֶשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה, מְקַנְּחִין בּוֹ, וְאִם לָאו, אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, נִטָּל בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַגְבִּיהִין מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִפִּין. הם עדיין מאכל לבהמה, ולכן אינם מוקצה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטֵל אֶת הַטַּבְלָה כֻלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ — טבלה היא מגש; ואינו נוגע בשיירים, שבני אדם כבר אינם אוכלים אותם. מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן פֵּרוּרִין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, אף שנראים קטנים מכדי להיחשב אוכל, וְשֵׂעָר שֶׁל אֲפוּנִין וְשֵׂעָר שֶׁל עֲדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה. שער כאן הוא התרמילים; גם מאכל בהמה הוא אוכל, ולכן אין כל אלה מוקצה. סְפוֹג, אִם יֶשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה, מְקַנְּחִין בּוֹ. כשהוא אוחז בבית האחיזה, אינו סוחט את הספוג. וְאִם לָאו, אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ. האחיזה בספוג עצמו סוחטת ממנו משקה בהכרח. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, נִטָּל בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. הספוג אינו מן החומרים המקבלים טומאה, כעץ, בגד, שק או מתכת.