משנה נְגָעִים · פרק ט מתוך יד
נְגָעִים · פרק טהַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה
נגע על מקום של מכה ושל כווייה
סימןצָרֶבֶת
נגע צרעת יכול להיראות בעור רגיל, או על מכה שמתחילה להתרפא: שחין, הבא מכל מכה שלא מחמת האש, או מכוה, הבאה מן האש. בעור הרגיל הכהן מסגיר את הנגע עד שני שבועות, ושלושה סימנים מטמאים אותו: שער לבן, מחיה ופשיון. בשחין ובמכוה הדין קל יותר: שבוע אחד, ורק שער לבן ופשיון. הפרק מפרט את הדינים האלה, מפריד בין סוגי העור, ועוקב אחר המכה משהיא פתוחה, דרך הקרום, ועד שהחלימה. והוא נחתם במקרה קשה שהובא לפני רבי אליעזר, ובטעם שמצא רבי יהודה בן בתירא כדי לקיים את דברי חכמים.
- ט:אשחין ומכוההשחין והמכוה מיטמאים בשבוע אחד ובשני סימנים — שער לבן ופשיון; שחין הוא מכה שאינה מחמת האש, ומכוה — מכה שמחמת האש.סימןאיזה הוא השחין
- ט:באין מצטרפין, ומה אחרי ההחלמההשחין והמכוה אינם מצטרפים זה עם זה ואינם פושים זה לזה או לעור הבשר; כשהם מורדין — טהורים; קרום כקליפת השום הוא צרבת השחין; ומשחזרו וחיו — נידונים כעור הבשר.סימןאין מצטרפין
- ט:גבהרת בתוך כף הידבהרת כסלע בתוך כף היד, ומקומה צרבת שחין — רבי אליעזר אומר: יסגיר; וכשלא שמע טעם לצרבת שמקומה כגריס, רבי יהודה בן בתירא מקיים את דבריו: שמא יוולד שחין אחר ויפשה לתוכו.סימןשעלתה לתוך ידו
כל הפרק
ט:אשחין ומכוה
הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִים, בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן. אֵיזֶה הוּא הַשְּׁחִין. לָקָה בְעֵץ אוֹ בְאֶבֶן אוֹ בְגֶפֶת אוֹ בְמֵי טְבֶרְיָא, כֹּל שֶׁאֵינוֹ מֵחֲמַת הָאֵשׁ, זֶה הוּא שְׁחִין. אֵיזוֹ הִיא מִכְוָה. נִכְוָה בְגַחֶלֶת אוֹ בְרֶמֶץ, כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ, זוֹ הִיא מִכְוָה:
הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד — כשנגע צרעת נראה במקומם אחרי שהגלידו, הכהן מסגיר אותו שבוע אחד בלבד — בִּשְׁנֵי סִימָנִים: בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן. המחיה, עור בריא בתוך הנגע, אינה סימן כאן, שמקום המכה אינו בשר חי. אֵיזֶה הוּא הַשְּׁחִין? לָקָה בְעֵץ אוֹ בְאֶבֶן אוֹ בְגֶפֶת אוֹ בְמֵי טְבֶרְיָא — גפת, פסולת הזיתים הסחוטים, מתחממת מעצמה, ומעיינות טבריה חמים מן האדמה — כֹּל שֶׁאֵינוֹ מֵחֲמַת הָאֵשׁ: זֶה הוּא שְׁחִין. אֵיזוֹ הִיא מִכְוָה? נִכְוָה בְגַחֶלֶת אוֹ בְרֶמֶץ — רמץ הוא אפר הכירה, החם מן האש — כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ: זוֹ הִיא מִכְוָה.
ט:באין מצטרפין, ומה אחרי ההחלמה
הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר, וְלֹא עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן. הָיוּ מוֹרְדִין, טְהוֹרִין. עָשׂוּ קְרוּם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, זוֹ הִיא צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה. חָזְרוּ וְחָיוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקוֹמָן צַלֶּקֶת, נִדּוֹנִין כְּעוֹר הַבָּשָׂר:
הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה — חצי מן השיעור של נגע על כל אחד מהם אינו נגע שלם — וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר, וְלֹא עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן. גידול הנגע נחשב פשיון רק בתוך אותו סוג של עור. הָיוּ מוֹרְדִין — עדיין לא הגלידו, אלא פתוחים ומפרישים ליחה — טְהוֹרִין. נגע עליהם אינו מטמא, שהפסוק מדבר בשחין ש"נרפא" (ויקרא יג, יח). עָשׂוּ קְרוּם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, זוֹ הִיא צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה (ויקרא יג, כג), כלומר הצלקת שלו. מכאן ואילך נגע שעליה נידון בדיני השחין. חָזְרוּ וְחָיוּ — החלימו לגמרי, ונעשו עור בריא — אַף עַל פִּי שֶׁמְּקוֹמָן צַלֶּקֶת, נִדּוֹנִין כְּעוֹר הַבָּשָׂר: שני שבועות, ושלושת הסימנים, כולל עור בריא בתוך הנגע.
ט:גבהרת בתוך כף היד
שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִי שֶׁעָלְתָה לְתוֹךְ יָדוֹ בַּהֶרֶת כַּסֶּלַע וּמְקוֹמָהּ צָרֶבֶת שְׁחִין. אָמַר לָהֶם, יַסְגִּיר. אָמְרוּ לוֹ, לָמָּה, לְגַדֵּל שֵׂעָר לָבָן אֵינָהּ רְאוּיָה, וּלְפִשְׂיוֹן אֵינָהּ פּוֹשָׂה, וּלְמִחְיָה אֵינָהּ מִטַּמָּא. אָמַר לָהֶן, שֶׁמָּא תִכְנֹס וְתִפְשֶׂה. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא מְקוֹמָהּ כַּגְּרִיס. אָמַר לָהֶן, לֹא שָׁמַעְתִּי. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא, אֲלַמֵּד בּוֹ. אָמַר לוֹ, אִם לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים, הֵין. אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא יִוָּלֵד לוֹ שְׁחִין אַחֵר חוּצָה לוֹ וְיִפְשֶׂה לְתוֹכוֹ. אָמַר לוֹ, חָכָם גָּדוֹל אַתָּה שֶׁקִּיַּמְתָּ דִּבְרֵי חֲכָמִים:
שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, חכם שלא אמר דבר שלא שמע מרבותיו: מִי שֶׁעָלְתָה לְתוֹךְ יָדוֹ בַּהֶרֶת כַּסֶּלַע — סלע הוא מטבע, גדול מגריס, השיעור הקטן ביותר של נגע — וּמְקוֹמָהּ צָרֶבֶת שְׁחִין? כלומר היא על צלקת של שחין, ולכן חלים עליה דיני השחין: שבוע אחד ושני סימנים בלבד. אָמַר לָהֶם: הכהן יַסְגִּיר — שבוע אחד, כבכל שחין. אָמְרוּ לוֹ, לָמָּה? לְגַדֵּל שֵׂעָר לָבָן אֵינָהּ רְאוּיָה — בכף היד לא צומח שיער — וּלְפִשְׂיוֹן אֵינָהּ פּוֹשָׂה — היא ממלאת את כל מקום השחין, ונגע של שחין אינו פושה לעור הרגיל — וּלְמִחְיָה אֵינָהּ מִטַּמָּא. לשחין יש שני סימנים בלבד. אָמַר לָהֶן, שֶׁמָּא תִכְנֹס וְתִפְשֶׂה. כלומר תתכווץ, והכהן ישחרר אותו; ואם אחר כך תפשה שוב על הצלקת, יקבע שהוא טמא. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא מְקוֹמָהּ כַּגְּרִיס? כלומר הצלקת כולה אינה גדולה מן הבהרת, ואין לה מקום להתכווץ ולחזור ולפשות. אָמַר לָהֶן, לֹא שָׁמַעְתִּי — גם המקרה הזה טעון הסגר, אלא שלא קיבל מרבותיו את הטעם לכך. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא: אֲלַמֵּד בּוֹ? הוא מבקש רשות להציע טעם. אָמַר לוֹ, אִם לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים, הֵין — כלומר כן; אבל לא כדי לבטל את מה שהוא עצמו קיבל מרבותיו. אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא יִוָּלֵד לוֹ שְׁחִין אַחֵר חוּצָה לוֹ וְיִפְשֶׂה לְתוֹכוֹ. כלומר הנגע יפשה לתוך השחין החדש, שנגע פושה משחין לשחין, ולכן פשיון עדיין אפשרי. אָמַר לוֹ, חָכָם גָּדוֹל אַתָּה שֶׁקִּיַּמְתָּ דִּבְרֵי חֲכָמִים. טעם שמקיים את המסורה שווה יותר מטעם מחוכם נגדה.