סדר קָדָשִׁים · 93 משניות

מְנָחוֹת

מנחות עוברת מקרבנות הבהמה אל קרבנות הסולת, שרובם באים עם שמן ולבונה. הכהן קומץ מן המנחה ומקטיר את הקומץ על המזבח, והכהנים אוכלים את השיריים. הקמיצה היא כשחיטה בבהמה, ולכן מחשבה פסולה בשעתה פוסלת את המנחה או עושה אותה פיגול. הפרקים הראשונים שואלים אילו טעויות פוסלות את המנחה ואילו חלקים מעכבים זה את זה, עד התכלת שבציצית ושתי התפילין. הפרקים האמצעיים ממיינים את המנחות: אילו באות חמץ, אילו טעונות שמן ולבונה, אילו טעונות תנופה, וכיצד נעשית כל אחת. אחר כך באים לחמי התודה, המקומות שמהם הביאו את הסולת, השמן והיין המובחרים, וכלי המידה שבמקדש. הפרקים המאוחרים עוסקים בעומר, המתיר את החדש, בשתי הלחם של שבועות ובלחם הפנים. המסכת נחתמת במשנה: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון אדם את לבו לשמים.

כָּשֵׁר וּפָסוּל

פרק אכָּל הַמְּנָחוֹת

כוונה, כשרות ופיגול במנחות

סימןקְמִיצָה וּמַחֲשָׁבָה

מנחה היא סולת, לרוב עם שמן ולבונה, שמביאים למקדש. הכהן קומץ ממנה מלוא קומצו ומקטיר אותו על המזבח, והכהנים אוכלים את השיריים. הקמיצה במנחה היא כמו השחיטה בקרבן בהמה, וכמו בבהמה, מה שהכהן חושב בשעת העבודה יכול לקלקל את הקרבן. הפרק נפתח בקומץ שנקמץ לשם מנחה מסוג אחר, ואחר כך מפרט מי כשר לקמוץ וכיצד. הוא נחתם בכוונה לאכול או להקטיר מן המנחה מחוץ לעזרה, שפוסלת אותה, או לאחר זמנה, שיכולה לעשות אותה פיגול — קרבן מקולקל שהאוכל ממנו חייב כרת.

  1. א:אמנחות שנקמצו שלא לשמןמנחה שנקמצה שלא לשמה כשרה אך אינה עולה לבעליה לשם חובתו, חוץ ממנחת חוטא וממנחת קנאות — שבהן כוונה זרה באחת מארבע העבודות, ואפילו כוונה מעורבת, פוסלת.סימןשנקמצו שלא לשמן
  2. א:במי קומץ וכיצד קומציםזר, אונן, טבול יום ושאר הפסולים לעבודת המקדש שקמצו פסלו את המנחה, וכן הקמיצה בשמאל, וקומץ יתר או חסר — שהקומץ הכשר הוא בדיוק מלוא פס היד.סימןשקמצן זר
  3. א:גמידות המנחה, מקום וזמןיותר מדי שמן או פחות מדי, או פחות מדי לבונה, פוסלים את המנחה; כוונה לאכול או להקטיר ממנה חוץ לעזרה פוסלת בלא כרת, וכוונה לעשות כן לאחר זמנה עושה אותה פיגול שחייבים עליו כרת.סימןרבה שמנה / שיריה למחר
  4. א:דכשלא קרב המתיר כמצוותוכוונה של חוץ למקומו, או של שלא לשמן, שנצטרפה לכוונת הזמן מונעת את הפיגול; רבי יהודה וחכמים נחלקים בכוונת זמן ומקום שבאו בעבודה אחת מעבודות המנחה; ואכילה והקטרה אינן מצטרפות לכזית.סימןלא קרב המתיר כמצותו

פרק בהַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה

פיגול בחלק מן הקרבן ובמה שבא עמו

סימןפִּגּוּל בְּמִקְצָת

הפרק הקודם לימד שכוונה בשעת העבודה לאכול או להקטיר מן הקרבן לאחר זמנו עושה אותו פיגול, והאוכל ממנו חייב כרת. שני דברים נוספים יעזרו כאן. קרבן מותר באכילה רק אחרי שהוקרב מה שמתיר אותו: במנחה — הקטרת הקומץ והלבונה, ובבהמה — זריקת הדם. ויש קרבנות שבאים עם דברים נלווים, כמו חלות לחם או נסכים. הפרק שואל מה הדין כשהכוונה נוגעת רק לחלק ממה שמתיר את הקרבן, או רק לדבר הנלווה: האם הפיגול מתפשט אל השאר, או נשאר במקום שבו התחיל?

  1. ב:אפיגול בלבונה — רבי יוסי וחכמיםהקומץ את המנחה בכוונה לאכול שייריה או להקטיר קומצה למחר — פיגול לדברי הכול; בכוונה להקטיר לבונתה למחר — רבי יוסי אומר שהיא פסולה ואין בה כרת, וחכמים אומרים שהיא פיגול.סימןלהקטיר לבונתה למחר
  2. ב:בפיגול וטומאה באחד מן הזוגכוונת פיגול באחת משתי החלות או באחד משני הסדרים — לרבי יוסי רק היא פיגול, ולחכמים שתיהן; טומאה באחת מהן — לרבי יהודה שתיהן נשרפות, ולחכמים הטהורה נאכלת.סימןאחת מן החלות
  3. ב:גהתודה מפגלת את הלחםהתודה מפגלת את לחמה וכבשי העצרת מפגלים את שתי הלחם, אבל כוונת פיגול על הלחם בלבד עושה פיגול רק את הלחם, ולא את הזבח.סימןהתודה מפגלת
  4. ב:דהזבח מפגל את הנסכיםלדברי רבי מאיר, השוחט את הזבח לאכול ממנו למחר מפגל גם את נסכיו משקדשו בכלי שרת, אבל כוונה פסולה על הנסכים בלבד אינה מפגלת את הזבח.סימןמפגל את הנסכין
  5. ב:הפיגול בחצי המתירפיגל בקומץ ולא בלבונה, או באחד משני הכבשים או משני הבזיכים — רבי מאיר אומר שזה פיגול, וחכמים אומרים שאין כרת עד שיפגל בכל המתיר; ובמנחת חוטא ובמנחת קנאות הקומץ לבדו הוא המתיר.סימןפגל בקמץ ולא בלבונה

פרק גהַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה

מה פוסל את המנחה, ומה מעכב

סימןקֹמֶץ וְעִכּוּב

שני דברים יעזרו לפני הפרק. יש מעשים בהכנת הקרבן שהם הדרך הראויה לעשותו, ובכל זאת מי שדילג עליהם לא פסל אותו; ויש מעשים הכרחיים. וכשחלק הכרחי כל כך שבלעדיו השאר אינו עולה, המשנה אומרת שהוא "מעכב" את השאר. הפרק בודק תחילה מה פוסל מנחה ומה אינו פוסל: כוונות משונות, מעשים שדילגו עליהם, קומץ שנתערב בסולת אחרת, שיריים שאבדו, וקומץ שנטמא, שהציץ — טס הזהב שעל מצח הכהן הגדול — מרצה עליו. אחר כך הוא מונה מה מעכב את מה, מן הקומץ והסולת ועד התפילין והציצית.

  1. ג:אדבר שאין דרכו לאכולהקומץ בכוונה לאכול דבר שאין דרכו לאכול או להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר — כשר, ורבי אליעזר פוסל; כוונה על פחות מכזית אינה פוסלת, ואכילה והקטרה אינן מצטרפות.סימןשאין דרכו לאכל
  2. ג:בלא יצק, לא בלל — כשרותמנחה שלא נעשו בה יציקה, בלילה, פתיתה, מליחה, תנופה, הגשה או משיחה — כשרה; וקומץ שנתערב בקומץ אחר או במנחה הנשרפת כליל כשר, ורבי יהודה פוסל בשתיים מהן.סימןלא יצק לא בלל
  3. ג:גתערובת מנחות והציץמנחות שנתערבו כשרות אם אפשר לקמוץ מכל אחת בפני עצמה; קומץ שנתערב לא יוקטר, ובדיעבד עולה לבעלים; והציץ מרצה על הקומץ שנטמא, ולא על הקומץ שיצא.סימןשתי מנחות
  4. ג:דנטמאו שייריה, אבדו שייריהנטמאו, נשרפו או אבדו השיריים — כשרה כמידת רבי אליעזר ופסולה כמידת רבי יהושע; קומץ שלא ניתן בכלי שרת פסול, ורבי שמעון מכשיר; והקטיר את קומצה בשתי פעמים — כשרה.סימןנטמאו שיריה
  5. ג:המיעוטו מעכב את רובובקומץ, בעישרון, ביין ובשמן, חסר אפילו מעט — נפסל הכול; והסולת והשמן, וכן הקומץ והלבונה, מעכבים זה את זה.סימןמעוטו מעכב
  6. ג:ושני שעירים, שתי חלות, ארבעה מיניםשני שעירי יום הכיפורים, שני כבשי עצרת, שתי החלות, שני הסדרים ושני הבזיכים, המינים שבנזיר, בפרה, בתודה, בלולב ובמצורע, וההזאות שבפרה ושבפנים — כולם מעכבים זה את זה.סימןשעירי יום הכפורים
  7. ג:זמנורה, מזוזה, תפילין וציציתשבעת קני המנורה ונרותיה, ופרשיות המזוזה והתפילין — שאפילו אות אחת מעכבת אותן — מעכבים זה את זה; וכן ארבע הציציות, ורבי ישמעאל רואה בהן ארבע מצוות.סימןשבעה קני מנורה

פרק דהַתְּכֵלֶת

מה מעכב ומה אינו מעכב

סימןזֶה בְּלֹא זֶה

הפרק הקודם מנה חלקים ש"מעכבים" זה את זה, שבלי אחד מהם השאר אינו עולה. פרק זה עוסק בעיקר בחלקים שאינם מעכבים: התכלת והלבן שבציצית, תפילין של יד ושל ראש, הסולת והיין שבנסכים, מתנות הדם שעל המזבח, ושתי מערכות הבהמות של שבועות. אחר כך נחלקים חכמים אם שתי הלחם של שבועות תלויות בשני הכבשים שעמן, או הכבשים בלחם. הפרק נחתם בקרבנות התמיד: תמיד של בוקר שלא הוקרב, במה נחנך לראשונה כל מזבח וכל כלי, וחביתי הכהן הגדול שבכל יום.

  1. ד:אתכלת ולבן, יד וראש, סולת וייןהתכלת והלבן שבציצית, תפילין של יד ושל ראש, הסולת והשמן והיין שבנסכים, ומתנות הדם שעל המזבח החיצון — אינם מעכבים זה את זה.סימןהתכלת / הלבן
  2. ד:בפרים, אילים וכבשים — ונסכיהםהפרים, האילים והכבשים של עצרת — שבמוסף ושבאים עם שתי הלחם — אינם מעכבים זה את זה; ורבי שמעון אומר שמוטב להביא פר אחד ונסכיו מלהקריב פרים רבים בלא נסכים.סימןהפרים והאילים והכבשים
  3. ד:גהלחם והכבשים — מי מעכב את מיהפר, האילים, הכבשים והשעיר של עצרת אינם מעכבים את שתי הלחם; ובשני כבשי השלמים נחלקו רבי עקיבא ובן ננס מי מעכב את מי, ורבי שמעון פוסק כבן ננס — הכבשים מעכבים את הלחם — אך מטעם אחר.סימןכבשים בלא לחם
  4. ד:דתמידים, מוספים וחינוך הכליםהתמידים והמוספים אינם מעכבים זה את זה; כבש או קטורת שלא הוקרבו בבוקר מקריבים בין הערביים, ורבי שמעון מחלק בכבש בין שוגג למזיד; וכל כלי במקדש נחנך בעבודה ראשונה משלו.סימןהתמידין / המוספים
  5. ד:החביתי כהן גדולחביתי הכהן הגדול באות עישרון שלם הנחצה לבוקר ולבין הערביים; מת אחרי מחצית הבוקר ומינו אחר תחתיו — שני חצאים קרבים ושניים אובדים; ולא מינו — נחלקו אם הן באות משל ציבור או משל יורשים, ושלמה הייתה קרבה.סימןחבתי כהן גדול

מַעֲשֵׂה הַמִּנְחָה

פרק הכָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה

מיון המנחות: חמץ, שמן ולבונה, הגשה ותנופה

סימןמִינֵי מְנָחוֹת

מנחה היא קרבן של סולת, ולא של בהמה. ברוב המנחות בוללים את הסולת בשמן ונותנים עליה לבונה, שרף ריחני; הכהן קומץ ממנה מלוא קומצו ומקטיר אותו על המזבח, והכהנים אוכלים את השאר. אדם רשאי לנדור אחת מחמש מנחות — סולת, או מנחה האפויה בכלים שונים — ומנחות אחרות קבעה התורה לזמנים ולמקרים מסוימים. הפרק ממיין אותן: אילו באות חמץ ואילו מצה, אילו טעונות שמן ולבונה, ואילו מגישים אל המזבח או מניפים. הוא נחתם בנדרים שנקבו בכלי מסוים, והנודר מחויב בלשונו.

  1. ה:אמצה וחמץ במנחותכל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם; ונחלקו רבי מאיר, רבי יהודה וחכמים כיצד מחמיצים אותן בלי לשבש את מידת העישרון.סימןחמץ שבתודה
  2. ה:בשמירה מן החמץכל המנחות נילושות בפושרין ונשמרות שלא יחמיצו; המחמיץ אפילו את שייריה עובר בלא תעשה, וחייבים על לישתה, על עריכתה ועל אפייתה.סימןשלא יחמיצו
  3. ה:גשמן ולבונהיש מנחות טעונות שמן ולבונה; מנחת נסכים טעונה שמן בלבד; לחם הפנים — לבונה בלבד; ושתי הלחם, מנחת חוטא ומנחת קנאות — לא שמן ולא לבונה.סימןשמן ולבונה
  4. ה:דשמן ולבונה על מנחת חוטאהנותן שמן או לבונה על מנחת חוטא חייב על כל אחד בפני עצמו; שמן פוסל אותה, ואת הלבונה ילקט; ושמן על שייריה, או כלי של שמן על גבי כלי המנחה — אינו פוסל.סימןנתן עליה שמן
  5. ה:הטעונות הגשה ולא תנופההמנחות נחלקות לארבע קבוצות לפי הגשה ותנופה; רוב המנחות, ובהן מנחת החוטא, טעונות הגשה ולא תנופה, ורבי שמעון אומר שמנחת כהנים ומנחת כהן משיח, שאין בהן קמיצה, אין בהן הגשה.סימןטעונות הגשה
  6. ה:ומה מניפים וכיצדלוג השמן של המצורע ואשמו, הביכורים, אימורי שלמי יחיד והחזה והשוק שלהם, ושתי הלחם עם שני כבשי עצרת טעונים תנופה בלא הגשה; מנחת העומר ומנחת קנאות טעונות את שתיהן, ולחם הפנים ומנחת נסכים — לא זו ולא זו.סימןטעונין תנופה
  7. ה:זשלושה מינים, שלוש מצוותרבי שמעון: שלמי יחיד טעונים סמיכה ותנופה שחוטים, שלמי ציבור — תנופה חיים ושחוטים בלא סמיכה, ואשם מצורע — סמיכה ותנופה חי בלא תנופה שחוט; לכל אחד שתיים מן השלוש.סימןשלש מצות
  8. ה:חמחבת ומרחשתהאומר "הרי עלי במחבת" לא יביא במרחשת, וכן להפך; ונחלקו מה ההבדל ביניהן — לרבי יוסי הגלילי למרחשת יש כיסוי, ולרבי חנניה בן גמליאל המרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים, והמחבת צפה ומעשיה קשים.סימןמחבת למרחשת
  9. ה:טתנור, חלות ורקיקיםהנודר מנחה בתנור לא יביא מאפה כופח, רעפים או יורות הערביים, ורבי יהודה מתיר כופח; והנודר מנחת מאפה לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקים, ורבי שמעון מתיר.סימןהרי עלי בתנור

פרק ואֵלּוּ מְנָחוֹת

מה למזבח ומה לכהנים, והכנת המנחות

סימןחֵלֶק וַהֲכָנָה

ברוב המנחות יש חלק למזבח וחלק לכהנים: הכהן קומץ מלוא קומצו מן הסולת ומקטיר אותו על המזבח, והכהנים אוכלים את השיריים. יש מנחות שעולות כולן למזבח, ויש שנאכלות כולן לכהנים, ומן הלחם אין נשרף דבר. ומאחר שהתורה דורשת סולת נקייה, הכינו את התבואה בקפידה רבה עוד לפני האפייה. הפרק ממיין תחילה את המנחות לפי מי שמקבל אותן — המזבח או הכהנים — ואחר כך עובר לדרך עשייתן: כיצד נותנים בהן שמן, כיצד פותתים את המאפה, כמה חלות יוצאות מכל עישרון, וכמה תבואה וניפוי נדרשו לכל מנחה.

  1. ו:אהקומץ למזבח, השיריים לכהניםרשימת המנחות שקומצים מהן קומץ ומקטירים אותו, ושייריהן נאכלים לכהנים — חמשת סוגי מנחת הנדבה, העומר, מנחת החוטא ומנחת הקנאות — ורבי שמעון מוסיף שאף מנחת החוטא של כהן נקמצת.סימןנקמצות ושיריהן לכהנים
  2. ו:בכליל למזבח, כולו לכהניםשלוש מנחות — מנחתו של כהן, חביתי הכהן הגדול ומנחת הנסכים — עולות כליל למזבח ואין לכהנים בהן כלום, ואילו שתי הלחם ולחם הפנים נאכלים כולם לכהנים ואין למזבח בהם כלום.סימןכח המזבח / כח הכהנים
  3. ו:גשלוש מתנות שמןבמנחות הנעשות בכלי נותנים שמן שלוש פעמים — מתן שמן בכלי, בלילת השמן ויציקה; החלות נבללות בשמן, הרקיקים נמשחים בו בצורת האות היוונית כי, ושאר השמן נאכל לכהנים.סימןשלש מתנות שמן
  4. ו:דפתיתת המנחההמנחות טעונות פתיתה: מנחת ישראל כופלים אחת לשתיים ושתיים לארבע ומבדילים, מנחת כהנים כופלים ואין מבדילים, וחביתי הכהן הגדול אינם נכפלים; רבי שמעון פוטר מפתיתה כל מנחה שאין בה קמיצה, וכל הפתיתים כזיתים.סימןטעונות פתיתה
  5. ו:השלוש מאות שיפות, שתים עשרה חלותכל המנחות טעונות שלוש מאות שיפה — שפשוף החיטים — וחמש מאות בעיטה, הכאה עליהן באגרוף, ורבי יוסי מוסיף אף בבצק; ורבי יהודה ורבי מאיר נחלקו אם המנחות באות עשר חלות או שתים עשרה.סימןשלש מאות שיפה
  6. ו:ומכמה סאיןהעומר בא עישרון משלוש סאין שעורים, שתי הלחם שני עשרונים משלוש סאין חיטים, ולחם הפנים עשרים וארבעה עשרונים מעשרים וארבע סאין — שהתבואה החדשה, ובייחוד השעורים, מוציאה סולת מעטה.סימןמשלש סאין
  7. ו:זמנופה בנפותהעומר היה מנופה בשלוש עשרה נפות, שתי הלחם בשתים עשרה ולחם הפנים באחת עשרה; ורבי שמעון אומר שלא היה לכך מניין קצוב, אלא מנפים את הסולת כל צורכה.סימןבשלש עשרה נפה

פרק זהַתּוֹדָה הָיְתָה בָאָה

לחם התודה

סימןלֶחֶם תּוֹדָה

קרבן תודה הוא קרבן שלמים שמביא אדם שניצל מסכנה: יורד ים, הולך מדבר, חולה שנתרפא ומי שיצא מבית האסורים. ייחודו בלחם הבא עמו — ארבעים חלות, עשר חמץ ושלושים מצה, שהבעלים והכהן חולקים ביניהם. הפרק מודד את הלחם הזה, משווה אותו ללחם שהובא כשנתקדשו הכהנים לעבודתם וללחם הנזיר, ומפריש ממנו את חלקו של הכהן. אחר כך הוא שואל מתי שחיטת הקרבן מקדשת את לחמו, אילו בהמות הקשורות בו קרבות בלי לחם, ולמה קרבן שבנדר נקנה בכסף חולין ולא בכסף מעשר שני, שנועד לקניית מאכל בירושלים.

  1. ז:אארבעים חלות התודהלחמי קרבן התודה באו מחמש סאין במידה הירושלמית, שהן עשרים עשרונים: עשרה לעשר חלות החמץ, ועשרה לשלושים חלות המצה — חלות, רקיקים ורבוכה, עשר מכל מין.סימןחמש סאין ירושלמיות
  2. ז:בהשוואת הלחמים וחלת הכהןלחמי המילואים באו כשלושת מיני המצה שבתודה, בלי חמץ, ולחמי הנזיר רק שניים מהם — חלות ורקיקים; ומכל מין מרימים חלה אחת מעשר, תרומה לכהן הזורק את הדם.סימןהמלואים / הנזירות
  3. ז:גהאם השחיטה מקדשת את הלחם?שחיטת התודה מקדשת את לחמה רק כשהלחם בתוך החומה וכבר קרם בתנור; נשחטה חוץ לזמנה או חוץ למקומה — קדש הלחם, נמצאה טריפה או שנשחטה שלא לשמה — לא קדש, ובבעלת מום נחלקו רבי אליעזר וחכמים.סימןלחמה חוץ לחומה
  4. ז:דכשאין צורך בלחםנסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול קרבים עם זבח אחר, ואם אין — נפסלים בלינה; ואילו ולד התודה ותמורתה קרבים בלי לחם, ומן התודה שאבדה וזו שהופרשה תחתיה — רק זו שקרבה ראשונה טעונה לחם.סימןולד תודה ותמורתה
  5. ז:המאיזה ממון — תודה שבנדרהאומר "הרי עלי תודה" מביא אותה ואת לחמה מן החולין; פירש בנדרו שהתודה תבוא מן המעשר — מביא כפי שנדר; ולעולם אין הלחם בא מחיטי מעשר שני עצמן, אלא ממעות מעשר שני.סימןלחמה מן המעשר
  6. ז:ולמה דווקא מן החוליןמן הפסוק "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" למדים בהיקש שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ולכן תודה ושלמים שבנדר באים מן החולין, והנסכים — בכל מקום.סימןצאן ובקר

פרק חכָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד

מאין באו הסולת, השמן והיין

סימןסֹלֶת שֶׁמֶן וְיַיִן

קרבנות רבים במקדש באו עם סולת, שמן זית או יין, והמנורה דלקה בשמן זית בכל לילה. התורה מבקשת להביא מן הטוב ביותר — "מבחר נדריכם" (דברים יב, יא) — ולכן חיפשו במקדש את המשובח שבתוצרת הארץ. הפרק מונה את המקומות שנודעו בכל אחד מהם: מכמס לסולת, תקועה לשמן, קרותים והטולים ליין, אף שתוצרת מכל מקום בארץ כשרה. הוא מבאר מאילו שדות נמנעים, כיצד מסקו את הזיתים שלוש פעמים בשנה והפיקו מהם תשעה מיני שמן, וכיצד בדקו את הסולת ואת היין.

  1. ח:אמאין מביאים את הסולתמנחות באות מכל ארץ ומכל שנה, חוץ מן העומר ושתי הלחם, הבאים רק מן החדש ומן הארץ; ומן המובחר — מכמס ומזוניחה תחילה, וחפרים שבבקעה אחריהן.סימןמכמס ומזוניחה
  2. ח:בגידול התבואה ובדיקתהאין מביאים מתבואה של שדה הצריכה זבל, של שדה שמשקים אותה בידיים או של שדה אילנות, ואם הביא — כשר; והגזבר בודק בידו אם הסולת מנופה, וסולת שהתליעה פסולה.סימןזורעה קדם לפסח
  3. ח:גהשמן המובחרתקועה ראשונה לשמן, ולדברי אבא שאול רגב שנייה לה; שמן מזיתים שלא בשלו, או מזיתים שנשרו במים, כבושים או שלוקים — פסול אף בדיעבד.סימןתקועה אלפא לשמן
  4. ח:דמסיקת הזיתים וכתישתםשלוש פעמים בשנה מלקטים את הזיתים — מראש העץ, מגובה הגג, ואת המאחרים שבצל — ומכל מסיקה יוצאים שלושה שמנים; הראשון למנורה והשאר למנחות.סימןשלשה זיתים
  5. ח:הדירוג תשעת השמניםהראשון שבראשון משובח מכולם והשלישי שבשלישי גרוע מכולם, וביניהם יש שמנים שווים; ושמן זך נדרש רק במנורה, שנאמר "זך כתית למאור" — ולא למנחות.סימןהראשון שבראשון
  6. ח:והיין המובחר לנסכיםקרותים והטולים ראשונות ליין; יין מתוק, מעושן או מבושל פסול אף בדיעבד, ביין ישן חולקים רבי וחכמים, ומביאים מגפנים נמוכות ומכרמים עבודים ולא מן הדליות.סימןקרותים והטולים
  7. ח:זהחביות והשליש האמצעיאת יין הנסכים כונסים בחביות קטנות שאינן מלאות עד פיהן, ומוציאים אותו רק מן השליש האמצעי — לא מלמעלה, מפני הקמחין, ולא מלמטה, מפני השמרים.סימןבחביות קטנות

פרק טשְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ

כלי המידה, הנסכים והסמיכה

סימןמִדּוֹת וּנְסָכִים

קרבנות רבים באו עם שיעורים קבועים של סולת, שמן ויין. את הסולת מדדו בעישרון, עשירית האיפה, ואת השמן והיין בלוג ובהין, שהוא שנים עשר לוג; ובמקדש היו כלים שבהם מדדו אותם. הפרק מונה את הכלים האלה ומה נמדד בכל אחד, כמה שמן בא עם פר, עם איל ועם כבש, ואילו קרבנות טעונים נסכים כלל. אחר כך הוא עובר לסמיכה: הבעלים סומך את ידיו על ראש בהמתו לפני שחיטתה. הוא שואל מי סומך, על אילו קרבנות וכיצד, ונחתם בהשוואה בין הסמיכה לתנופה.

  1. ט:אכלי המידה של יבששני כלי מידה ליבש היו במקדש, עישרון וחצי עישרון — ולרבי מאיר שני עשרונים, אחד גדוש ואחד מחוק; בעישרון מדדו לכל המנחות, ובחצי העישרון את חביתי הכהן הגדול.סימןמדות של יבש
  2. ט:בשבעת כלי המידה של לחשבעה כלים לשמן וליין היו במקדש, מן ההין ועד רביעית הלוג; רבי אליעזר בר צדוק אומר שהיה הין אחד ובו שנתות, ורבי שמעון אומר שלא היה שם הין כלל, אלא מידה של לוג ומחצה.סימןמדות של לח
  3. ט:גמה מדדו בכל כליברביעית הלוג מדדו מים למצורע ושמן לנזיר, בחצי הלוג מים לסוטה ושמן לתודה, ובלוג שמן לכל המנחות, לוג לכל עישרון; ולנסכים — שישה לוגים לפר, ארבעה לאיל ושלושה לכבש.סימןרביעית / חצי לג
  4. ט:דעירוב הנסכיםמערבים נסכי פרים ואילים זה בזה, וכבשים בכבשים, שבלילת השמן שבהם שווה — אבל לא נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים; ואם נבללה כל מנחה לבדה ורק אחר כך נתערבו — כשרות.סימןמערבין נסכי אילים
  5. ט:ההמידות הגדושות וברוציהןכל כלי המידה במקדש מולאו גדושים, חוץ משל הכהן הגדול; הנשפך מכלי הלח קדוש ומכלי היבש אינו קדוש — לרבי עקיבא מפני שכלי הלח עצמם קדושים, ולרבי יוסי מפני שהלח נעכר והיבש אינו נעכר.סימןהיו נגדשות
  6. ט:וקרבנות הטעונים נסכיםכל קרבנות הציבור והיחיד טעונים נסכים, חוץ מן הבכור, מעשר בהמה, קרבן הפסח, החטאת והאשם — אבל חטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים.סימןטעונין נסכים
  7. ט:זקרבנות הטעונים סמיכהבקרבנות הציבור אין סמיכה חוץ מפר העלם דבר ומן השעיר המשתלח, ובקרבנות היחיד יש סמיכה חוץ מן הבכור, מעשר בהמה והפסח; והיורש סומך, מביא נסכים וממיר.סימןאין בהם סמיכה
  8. ט:חהכול סומכים — ומי לאהכול סומכים חוץ משמונה — חרש, שוטה וקטן, סומא, נכרי, עבד, שליח ואישה; והסמיכה, שאינה מעכבת את הכפרה, נעשית בשתי ידיים על הראש, במקום השחיטה ומיד לפניה.סימןהכל סומכין
  9. ט:טסמיכה ותנופהכל אחת חמורה מחברתה: את הסמיכה אין אחד עושה בשביל כל השותפים, ואילו התנופה נוהגת בקרבנות יחיד וציבור, בחיים ובשחוטים, ואף בדבר שאין בו רוח חיים.סימןחמר בסמיכה

הָעֹמֶר וְהַלֶּחֶם

פרק ירַבִּי יִשְׁמָעֵאל

העומר ואיסור החדש

סימןקָצִיר וְחָדָשׁ

התורה אוסרת לאכול מן היבול החדש עד שיקרב העומר, מנחה משעורים חדשות, ביום השני של פסח (ויקרא כג, יד). זמן קצירתו היה שנוי במחלוקת: הביתוסים טענו שאין קוצרים אותו אלא במוצאי שבת, ואילו לפי המסורת שבידי חכמים קוצרים אותו בלילה שלאחר יום טוב הראשון של פסח, באיזה יום בשבוע שיחול. הפרק מתאר את הקצירה הזאת, שנעשתה בפומבי בשאלות ובתשובות, וכיצד נעשו השעורים עישרון אחד של סולת. אחר כך הוא מבאר מתי והיכן מותרת התבואה החדשה, על אילו חמשת מיני דגן חל האיסור, ומתי מותר לקצור לפני העומר.

  1. י:אהעומר בשבת ובחולכמה סאין של שעורים קוצרים לעומר ובכמה קוצרים — ומחלוקת רבי ישמעאל ורבי חנינא סגן הכהנים עם חכמים אם השיעור מצטמצם כשחל שישה עשר בניסן בשבת.סימןבשבת היה נקצר
  2. י:במאין באות השעוריםמצווה לקצור את העומר משדה הקרוב לירושלים, אבל כשלא הבשילו השדות הקרובים מביאים אותו מכל מקום — ופעם אחת באו העומר ושתי הלחם ממקומות רחוקים.סימןמן הקרוב
  3. י:גקצירת העומר בקול רםהקוצר שואל בקול ובני העיירות משיבים לו שלוש פעמים על כל דבר — טקס פומבי שנועד לדחות את שיטת הביתוסים.סימןבא השמש
  4. י:דעיבוד העומרהשעורים הקצורות נחבטות, נקלות, נטחנות ומנופות בשלוש עשרה נפה עד לעישרון אחד של סולת, ואחר כך העישרון קרב בשמן ובלבונה.סימןמהבהבין אותו באור
  5. י:ההעומר מתיר את התבואה החדשהמשקרב העומר הותרה התבואה החדשה, ולאחר החורבן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור.סימןמשקרב העמר
  6. י:ושני קרבנות מתיריםהעומר מתיר את התבואה החדשה באכילה בכל הארץ, ושתי הלחם מתירות אותה למנחות במקדש; ומנחה שהובאה ממנה לפני העומר פסולה, ולפני שתי הלחם — כשרה בדיעבד.סימןהעמר היה מתיר
  7. י:זחמשת מיני הדגןחיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון חייבים בחלה ומצטרפים זה עם זה, ואסורים מן התבואה החדשה עד העומר; והעומר מתיר אותם אם השרישו לפניו.סימןהחטים והשערים
  8. י:חקצירה לפני העומרבית השלחין שבעמקים ותבואה רכה למאכל בהמה מותר לקצור קודם העומר, כמו שעשו אנשי יריחו; ונחלקו עד מתי מותר להתחיל לקצור לשחת.סימןקוצרים בית השלחים
  9. י:טמתי מותר לקצור, וכיצדמותר לקצור לפני העומר מפני הנטיעות, בית האבל ובית המדרש, בלא לעשות כריכות; והעומר המהודר בא מתבואה עומדת ולחה, נקצר בלילה ודוחה את השבת.סימןמפני הנטיעות

פרק יאשְׁתֵּי הַלֶּחֶם

שתי הלחם של שבועות ולחם הפנים

סימןלֶחֶם הַפָּנִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם

שני לחמים היו חלק מן העבודה הקבועה במקדש. בחג השבועות הביא הציבור את שתי הלחם, ככרות חמץ מן החיטה החדשה. ובכל שבת סידרו שתים עשרה חלות, לחם הפנים, בשתי מערכות על שולחן הזהב שבהיכל, ולצדן שני בזיכי לבונה; כעבור שבוע הקטירו את הלבונה על המזבח, והכהנים אכלו את הלחם. הפרק מלווה את שני הלחמים מן הלישה והאפייה, ובכלל זה אילו שלבים מותר לעשות בשבת, דרך מידותיהם המדויקות וחילופי הלחם על השולחן בכל שבת, ועד השאלה בני כמה ימים היו כשנאכלו.

  1. יא:אאחת אחת, שניים שנייםשתי הלחם נלושות ונאפות אחת אחת, ולחם הפנים נלוש אחד אחד ונאפה שניים שניים, ומעצבים את חלותיו בדפוס.סימןנלושות אחת אחת
  2. יא:במחוץ לעזרה ובתוכהלישת שתי הלחם ולחם הפנים ועריכתם בחוץ ואפייתם בפנים, ואין אפייתם דוחה את השבת; ורבי יהודה ורבי שמעון חולקים.סימןלישתן ועריכתן בחוץ
  3. יא:גמה דוחה את השבתלישת חביתי הכהן הגדול, עריכתן ואפייתן בפנים, והן דוחות את השבת; ורבי עקיבא קובע את הכלל: רק מלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה אותה.סימןחבתי כהן גדול
  4. יא:דשבע, ארבע, ארבע; עשר, חמש, שבעמלאכת המנחות בתוך העזרה טעונה כלי שרת; ומידות שתי הלחם ולחם הפנים וקרנותיהם, עם סימני האותיות של רבי יהודה ודרשת בן זומא על "לחם פנים".סימןארכן שבעה ורחבן ארבעה
  5. יא:ההשולחן והלחם שעליורבי יהודה ורבי מאיר נחלקו במידות השולחן, החלות נכפלות כלפי מעלה משני צדיו, ואבא שאול מניח את בזיכי הלבונה ברווח שבאמצע.סימןהשלחן ארכו עשרה
  6. יא:וסניפין, קנים וחילופי הלחםארבעה סניפי זהב ועשרים ושמונה קנים חלולים הפרידו בין חלות לחם הפנים כדי שיעבור ביניהן אוויר; ואת הקנים שמטו בערב שבת, שאין סידורם ונטילתם דוחים את השבת.סימןארבעה סניפין
  7. יא:זאלה נכנסים ואלה יוצאיםשמונה כהנים בשתי קבוצות זו מול זו מחליפים את לחם הפנים טפח כנגד טפח, כדי שהשולחן לא יישאר ריק, ואחר כך מחלקים את החלות.סימןשני שלחנות
  8. יא:חלחם, בזיכים ותזמוןסידר את הלחם או את הבזיכים, או הקטיר את הבזיכים, שלא בשבתם — הלחם פסול; ובשני המקרים הראשונים אין חייבים עליו משום פיגול, נותר וטמא.סימןסדר את הלחם
  9. יא:טמשניים ועד אחד עשרשתי הלחם נאכלות ביום השני או השלישי לאפייתן, ולחם הפנים ביום התשיעי עד האחד עשר, שאין אפייתם דוחה לא שבת ולא יום טוב.סימןשתי הלחם נאכלות

נְדָרִים וּנְדָבוֹת

פרק יבהַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים

מנחות ונסכים שנפסלו, ודקדוקי הנדר

סימןדִּקְדּוּקֵי הַנֶּדֶר

שני מושגים יעזרו לפני שמתחילים. דבר שהוקדש למקדש יכול להיות קדוש רק בשוויו, כך שכסף יכול לבוא במקומו, או קדוש בגופו; סולת ויין נעשים קדושים בגופם משניתנו בכלי שרת. ויש שתי דרכים להתחייב בקרבן: "הרי עלי", שבה האדם עצמו נעשה חייב בקרבן, ו"הרי זו", שבה מתקדשת סולת מסוימת. הפרק מחיל מושגים אלה על מנחות ונסכים שנטמאו, על נדרים שנקבו בכלי שאינו נכון או בצורה שהתורה אינה מתירה, על המנחה הגדולה ביותר שכלי אחד יכול להכיל, ועל התנדבות של יין ושמן.

  1. יב:אמשנכנסו לכלימנחות ונסכים שנטמאו נפדים כל עוד לא ניתנו בכלי שרת, ומשנתקדשו בכלי — לא; ועופות, עצי המערכה, הלבונה וכלי השרת אין להם פדיון כלל.סימןהמנחות והנסכים שנטמאו
  2. יב:ב"הרי עלי" או "זו"האומר "הרי עלי" והביא בכלי אחר ממה שנדר — מה שהביא כשר כנדבה, ונדרו עדיין עליו; אבל המייחד סולת מסוימת ב"זו" והביאה בכלי אחר — פסולה.סימןבמחבת והביא במרחשת
  3. יב:גהנדר מתוקן לצורתו הכשרההנודר מנחה בצורה פסולה — מן השעורים, מקמח, בלא שמן ולבונה, חצי עישרון או עישרון ומחצה — מביא את המנחה הכשרה הקרובה; ורבי שמעון פוטר.סימןמנחה מן השערין
  4. יב:דשישים עשרונים, ולא אחד יותראדם מתנדב מנחה של שישים עשרונים בכלי אחד, ולא יותר — ונחלקו בטעם הגבול; ויין לנסכים מתנדבים רק בשיעורים ההולמים קרבן: שלושה, ארבעה ושישה לוגים, ומשישה ומעלה.סימןששים עשרון
  5. יב:היין, שמן ונדבה בשותפותלדעת רבי עקיבא מתנדבים יין לבדו ולא שמן, שהשמן אינו קרב לבדו אף בחובתו, ורבי טרפון מתיר; ואין שניים מתנדבים יחד עישרון אחד, אבל עולה, שלמים ואפילו עוף אחד מתנדבים בשותפות.סימןמתנדבים יין

פרק יגהֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן

נדרים שנשכח שיעורם, וחתימת המסכת

סימןשִׁעוּר הַנֶּדֶר

אדם יכול היה להתחייב למקדש כמעט בכל דבר: סולת למנחה, עצים לאש המזבח, לבונה, זהב, יין, שמן או בהמה. כשלשונו סתומה, הוא חייב במעט שבמשמעה; וכשנקב כמות או מין ושכח מה אמר, עליו להביא די כדי לכסות כל אפשרות. הפרק עובר על נדרים כאלה אחד אחד. אחר כך הוא פונה לבית חוניו, מקדש שבנה כהן במצרים, וחותם את המסכת באמרה: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון אדם את לבו לשמים.

  1. יג:אכמה סולת נדרת?הנודר עישרון מביא אחד, "עשרונים" — שניים; נקב מספר ושכח אותו — מביא שישים; והנודר "מנחה" סתם מביא איזו שירצה, ורבי יהודה — מנחת הסולת.סימןהרי עלי עשרון
  2. יג:במנחה אחת או חמש?לשון יחיד — מנחה אחת, לשון רבים — שתיים; נקב מיני מנחה ושכח — מביא את חמשתן; נקב מנחה של עשרונים ושכח כמה — מביא מנחה של שישים עשרונים, ורבי מחייבו בשישים מנחות, מעישרון אחד ועד שישים.סימןמנחה מין המנחה
  3. יג:גשני גזירין, קומץ וחמישה קמציםהנודר עצים מביא לא פחות משני גזירין, והנודר לבונה — לא פחות מקומץ; ומכאן מונה המשנה חמישה קמצים: הלבונה שבנדר, לבונת המנחה, המעלה את הקומץ בחוץ, ושני בזיכי הלבונה של לחם הפנים.סימןהרי עלי עצים
  4. יג:דהמעט שבנדר של מתכתהנודר זהב מביא לא פחות מדינר זהב, כסף — לא פחות מדינר כסף, ונחושת — לא פחות משווי מעה כסף; ומי שנקב סכום ושכח אותו מביא עד שיאמר "לא לכך נתכוונתי".סימןהרי עלי זהב
  5. יג:השלושה לוגים יין, לוג שמןהנודר יין מביא לא פחות משלושה לוגים, ושמן — לא פחות מלוג, ורבי אומר שלושה; ומי שנקב כמות ושכח אותה מביא כיום המרובה — יום טוב הראשון של חג הסוכות שחל בשבת.סימןהרי עלי יין
  6. יג:ועולה של ספקהנודר עולה סתם מביא כבש, ורבי אלעזר בן עזריה — אף תור או בן יונה; ומי שנקב ושכח מרחיב את הספק: פר ועגל מן הבקר, זכרי הבהמה כולם, ועוד תור ובן יונה.סימןהרי עלי עולה
  7. יג:זזכר ונקבה, גדול וקטןהנודר תודה או שלמים מביא כבש; ומאחר שהם באים מזכרים ומנקבות, מי שנקב ושכח מביא כל מין בזוג של זכר ונקבה.סימןהרי עלי תודה
  8. יג:חכמה שווה הבהמה שנדרהנודר שור, עגל, איל או כבש מביא אותם עם נסכיהם במנה, בחמש סלעים, בשתי סלעים ובסלע; נקב את המחיר בעצמו — הנסכים נוספים עליו; ובהמה שאינה כלשון נדרו אינה עולה לו, חוץ מקטן שהביא תחתיו גדול — ורבי אומר שאף בזה לא יצא.סימןהרי עלי שור
  9. יג:טבהמה שנפל בה מום, ובהמה שלא פורשההקדיש בהמה מסוימת לעולה ונפל בה מום — רשאי להביא בדמיה שתיים, אחת תחת שתיים או מין אחר, ורבי אוסר; והאומר "אחד מכבשי הקדש" — יש לו שניים, הגדול הקדש; שלושה — אף הבינוני; ואם שכח מה פירש — הגדול.סימןשור זה עולה
  10. יג:יבית חוניוהנודר עולה או נזירות סתם — מקיים במקדש, ובבית חוניו לא יצא; אבל אם תלה את נדרו בבית חוניו ועשה שם — יצא, ורבי שמעון אומר שאין כאן עולה ולא נזיר; והכהנים ששימשו בבית חוניו אינם משמשים במקדש, אבל חולקים ואוכלים כבעלי מומין.סימןבבית חוניו
  11. יג:יאריח ניחוח, בהרבה ובמעטהמסכת נחתמת: התורה אומרת "ריח ניחוח" בעולת הבהמה, בעולת העוף ובמנחה — ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון אדם את לבו לשמים.סימןאחד המרבה ואחד הממעיט