משנה מְנָחוֹת · פרק ב מתוך יג
מְנָחוֹת · פרק בהַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה
פיגול בחלק מן הקרבן ובמה שבא עמו
סימןפִּגּוּל בְּמִקְצָת
הפרק הקודם לימד שכוונה בשעת העבודה לאכול או להקטיר מן הקרבן לאחר זמנו עושה אותו פיגול, והאוכל ממנו חייב כרת. שני דברים נוספים יעזרו כאן. קרבן מותר באכילה רק אחרי שהוקרב מה שמתיר אותו: במנחה — הקטרת הקומץ והלבונה, ובבהמה — זריקת הדם. ויש קרבנות שבאים עם דברים נלווים, כמו חלות לחם או נסכים. הפרק שואל מה הדין כשהכוונה נוגעת רק לחלק ממה שמתיר את הקרבן, או רק לדבר הנלווה: האם הפיגול מתפשט אל השאר, או נשאר במקום שבו התחיל?
- ב:אפיגול בלבונה — רבי יוסי וחכמיםהקומץ את המנחה בכוונה לאכול שייריה או להקטיר קומצה למחר — פיגול לדברי הכול; בכוונה להקטיר לבונתה למחר — רבי יוסי אומר שהיא פסולה ואין בה כרת, וחכמים אומרים שהיא פיגול.סימןלהקטיר לבונתה למחר
- ב:בפיגול וטומאה באחד מן הזוגכוונת פיגול באחת משתי החלות או באחד משני הסדרים — לרבי יוסי רק היא פיגול, ולחכמים שתיהן; טומאה באחת מהן — לרבי יהודה שתיהן נשרפות, ולחכמים הטהורה נאכלת.סימןאחת מן החלות
- ב:גהתודה מפגלת את הלחםהתודה מפגלת את לחמה וכבשי העצרת מפגלים את שתי הלחם, אבל כוונת פיגול על הלחם בלבד עושה פיגול רק את הלחם, ולא את הזבח.סימןהתודה מפגלת
- ב:דהזבח מפגל את הנסכיםלדברי רבי מאיר, השוחט את הזבח לאכול ממנו למחר מפגל גם את נסכיו משקדשו בכלי שרת, אבל כוונה פסולה על הנסכים בלבד אינה מפגלת את הזבח.סימןמפגל את הנסכין
- ב:הפיגול בחצי המתירפיגל בקומץ ולא בלבונה, או באחד משני הכבשים או משני הבזיכים — רבי מאיר אומר שזה פיגול, וחכמים אומרים שאין כרת עד שיפגל בכל המתיר; ובמנחת חוטא ובמנחת קנאות הקומץ לבדו הוא המתיר.סימןפגל בקמץ ולא בלבונה
כל הפרק
ב:אפיגול בלבונה — רבי יוסי וחכמים
הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל שְׁיָרֶיהָ אוֹ לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר, מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בָּזֶה, שֶׁהוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פִּגוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. אָמְרוּ לוֹ, מַה שָּׁנָה זוֹ מִן הַזָּבַח. אָמַר לָהֶם, שֶׁהַזֶּבַח דָּמוֹ וּבְשָׂרוֹ וְאֵמוּרָיו אֶחָד, וּלְבוֹנָה אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה.
הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה — נוטל ממנה את הקומץ הנשרף על המזבח — בכוונה לֶאֱכֹל שְׁיָרֶיהָ אוֹ לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בָּזֶה, שֶׁהוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, שהכוונה נגעה לסולת המנחה עצמה. לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. הלבונה מוקטרת עם הקומץ, ורק אחרי שניהם מותר לאכול את השיריים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פִּגוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, שהקומץ והלבונה, הנתונים בכלי אחד, נחשבים לאחד. אָמְרוּ לוֹ, מַה שָּׁנָה זוֹ מִן הַזָּבַח? שם, השוחט בכוונה להקטיר למחר את החלקים הנשרפים על המזבח עושה את הקרבן פיגול. אָמַר לָהֶם, שֶׁהַזֶּבַח דָּמוֹ וּבְשָׂרוֹ וְאֵמוּרָיו אֶחָד, וּלְבוֹנָה אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה: היא חומר אחר, ולא כקומץ, הנקמץ מן הסולת עצמה.
ב:בפיגול וטומאה באחד מן הזוג
שָׁחַט שְׁנֵי כְבָשִׂים לֶאֱכֹל אַחַת מִן הַחַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר שְׁנֵי בְזִיכִין לֶאֱכֹל אַחַד מִן הַסְּדָרִים לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אוֹתָהּ הַחַלָּה וְאוֹתוֹ הַסֵּדֶר שֶׁחִשַּׁב עָלָיו, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחַלּוֹת אוֹ אַחַד מִן הַסְּדָרִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, שֶׁאֵין קָרְבַּן צִבּוּר חָלוּק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַטָּמֵא בְטֻמְאָתוֹ, וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל.
שָׁחַט שְׁנֵי כְבָשִׂים לֶאֱכֹל אַחַת מִן הַחַלּוֹת לְמָחָר — בשבועות, שתי הלחם מותרות באכילה רק בשחיטת שני הכבשים האלה — או הִקְטִיר שְׁנֵי בְזִיכִין לֶאֱכֹל אַחַד מִן הַסְּדָרִים לְמָחָר — שתי מערכות לחם הפנים, המותרות בהקטרת בזיך הלבונה שליד כל אחת — רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אוֹתָהּ הַחַלָּה וְאוֹתוֹ הַסֵּדֶר שֶׁחִשַּׁב עָלָיו, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, ששתי החלות, או שתי המערכות, נחשבות גוף אחד. נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחַלּוֹת אוֹ אַחַד מִן הַסְּדָרִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה — גם הטהור שבהם נשרף — שֶׁאֵין קָרְבַּן צִבּוּר חָלוּק: נפסל חלק ממנו, נפסל כולו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַטָּמֵא בְטֻמְאָתוֹ, וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל. כל אחד מהם נידון לעצמו.
ב:גהתודה מפגלת את הלחם
הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה לְמָחָר, הִיא וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִין. לֶאֱכֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, הַלֶּחֶם מְפֻגָּל וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ מְפֻגָּלֶת. הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל מֵהֶם לְמָחָר, הֵם וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִים. לֶאֱכֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, הַלֶּחֶם מְפֻגָּל, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְפֻגָּלִין.
הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם — קרבן התודה, הבא עם חלות — וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה, שהחלות באות בשביל הבהמה, ולא להפך. כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה לְמָחָר — אחרי זמנה, שהרי היא נאכלת רק ביום ובלילה שאחריו — הִיא וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִין. לֶאֱכֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, הַלֶּחֶם מְפֻגָּל — הכוונה נגעה ללחם הטפל בלבד — וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ מְפֻגָּלֶת הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִין אֶת הַלֶּחֶם — שני הכבשים ושתי הלחם של שבועות — וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים. כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל מֵהֶם לְמָחָר — אחרי זמנם, שהרי הם נאכלים רק ביום ובלילה שאחריו — הֵם וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִים. לֶאֱכֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, הַלֶּחֶם מְפֻגָּל — הכוונה נגעה ללחם הטפל בלבד — וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְפֻגָּלִין
ב:דהזבח מפגל את הנסכים
הַזֶּבַח מְפַגֵּל אֶת הַנְּסָכִין מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בִכְלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְהַנְּסָכִין אֵינָן מְפַגְּלִין אֶת הַזָּבַח. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, הוּא וּנְסָכָיו מְפֻגָּלִין. לְהַקְרִיב מִן הַנְּסָכִין לְמָחָר, הַנְּסָכִין מְפֻגָּלִין, וְהַזֶּבַח אֵינוֹ מְפֻגָּל.
הַזֶּבַח מְפַגֵּל אֶת הַנְּסָכִין מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בִכְלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. לדעתו דם הבהמה הוא שמתיר את הסולת, השמן והיין שלה למזבח. וְהַנְּסָכִין אֵינָן מְפַגְּלִין אֶת הַזָּבַח, שהם טפלים לבהמה, ולא להפך. כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר — כוונת זמן פסולה על הקרבן העיקרי — הוּא וּנְסָכָיו מְפֻגָּלִין לְהַקְרִיב מִן הַנְּסָכִין לְמָחָר, הַנְּסָכִין מְפֻגָּלִין — הכוונה נגעה לנסכים הטפלים בלבד — וְהַזֶּבַח אֵינוֹ מְפֻגָּל
ב:הפיגול בחצי המתיר
פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ וְלֹא בַלְּבוֹנָה, בַּלְּבוֹנָה וְלֹא בַקֹּמֶץ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין בּוֹ כָרֵת, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר. מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת, שֶׁאִם פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ, שֶׁהוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, שֶׁהַקֹּמֶץ הוּא הַמַּתִּיר. שָׁחַט אַחַד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל שְׁתֵּי חַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר אַחַד מִן הַבְּזִיכִים לֶאֱכֹל שְׁנֵי סְדָרִים לְמָחָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין פִּגּוּל, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר. שָׁחַט אַחַד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, הוּא פִגּוּל, וַחֲבֵרוֹ כָשֵׁר. לֶאֱכֹל מֵחֲבֵרוֹ לְמָחָר, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים.
פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ וְלֹא בַלְּבוֹנָה — בשעת הקטרת הקומץ כיוון לאכול את השיריים אחרי זמנם — או בַּלְּבוֹנָה וְלֹא בַקֹּמֶץ — ורק אחרי הקטרת שניהם מותר לאכול את השיריים — רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. לדעתו די אפילו בחצי המתיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין בּוֹ כָרֵת עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר — גם בהקטרת הקומץ וגם בהקטרת הלבונה. מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת — שאין בהן לבונה — שֶׁאִם פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ, שֶׁהוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, שֶׁהַקֹּמֶץ הוּא הַמַּתִּיר. שָׁחַט אַחַד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל שְׁתֵּי חַלּוֹת לְמָחָר, או הִקְטִיר אַחַד מִן הַבְּזִיכִים לֶאֱכֹל שְׁנֵי סְדָרִים לְמָחָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. החלות מותרות באכילה רק אחרי שחיטת שני הכבשים, ולחם הפנים רק אחרי הקטרת שני הבזיכים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין פִּגּוּל, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר — שני הכבשים, או שני הבזיכים. שָׁחַט אַחַד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, הוּא פִגּוּל, וַחֲבֵרוֹ כָשֵׁר, שהרי נשחט בלי כוונה פסולה. לֶאֱכֹל מֵחֲבֵרוֹ לְמָחָר, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים. כל כבש הוא אחד המתירים של הלחם, ומתיר אחד אינו עושה את חברו פיגול.