סדר קָדָשִׁים · 50 משניות

עֲרָכִין

ערכין עוסקת בנדרים שבהם אדם מתחייב לתת למקדש את שוויו של אדם. האומר "ערכי עלי" חייב סכום שהתורה קצבה לפי גיל ומין בלבד (ויקרא כז), והאומר "דמי עלי" חייב כמה שהיה נמכר. הפרק הראשון שואל מי מעריך ומי נערך. השני מקבץ דינים שצורתם "לא פחות ולא יותר", מן הערך עצמו ועד הנגינה שבמקדש: החצוצרות, החלילים והנבלים, ושירת הלוויים. השלישי מראה ארבעה מקרים שבהם סכום קצוב פעמים מקל ופעמים מחמיר. שני הפרקים הבאים שואלים אם השג יד והגיל נקבעים לפי הנודר או לפי הנערך, ועוברים לנודר את משקלו או את דמי אחד מאבריו. אחר כך באה מכירת נכסי החייב בבית הדין, ומה משאירים לו תמיד. שלושת הפרקים האחרונים עוסקים בקרקעות: שדה אחוזה שהוקדש ונפדה לפי השנים שנותרו עד היובל, וגאולת שדות ובתי ערי חומה שנמכרו.

עֵרֶךְ אָדָם

פרק אהַכֹּל מַעֲרִיכִין

מי מעריך ומי נערך

סימןמַעֲרִיךְ וְנֶעֱרָךְ

שני סוגי נדר לבית המקדש עוברים לאורך המסכת כולה. האומר "ערך פלוני עליי" חייב סכום שהתורה קבעה לפי גיל ומין בלבד (ויקרא כז), בלי קשר למה שאותו אדם שווה באמת. האומר "דמי פלוני עליי" חייב את מה שהיה אותו אדם נמכר בו בשוק. הפרק שואל מי יכול לנדור כל אחד מן הנדרים האלה, ועל מי. הכול יכולים, חוץ מכמה יוצאים מן הכלל: לטומטום אין ערך, חרש וקטן אינם יכולים לנדור, ולתינוק פחות מבן חודש יש דמים אבל אין ערך. אחר כך בוחן הפרק את המקרים שבשוליים: נכרי, גוסס, מי שיוצא ליהרג, ומעוברת שיוצאת ליהרג.

  1. א:אהכול מעריכים ונערכיםהכול מעריכים ונערכים, נודרים ונידרים — חוץ מטומטום ואנדרוגינוס שאינם נערכים, חרש, שוטה וקטן שאינם נודרים ואינם מעריכים, ותינוק שאינו בן חודש, שנידר ואינו נערך.סימןהכל מעריכין
  2. א:בהנכרי בערכין — מחלוקתרבי מאיר אומר שהנכרי נערך ואינו מעריך, ורבי יהודה אומר שהוא מעריך ואינו נערך; ושניהם מודים שהוא נודר דמים ונידר בדמיו.סימןהנכרי
  3. א:גהגוסס והיוצא ליהרגהגוסס והיוצא ליהרג אינם נידרים ואינם נערכים; רבי חנינא בן עקביא אומר שהיוצא ליהרג נערך, ורבי יוסי אומר שהוא נודר, מעריך ומקדיש, ואם הזיק — חייב לשלם.סימןהגוסס והיוצא להרג
  4. א:דהמעוברת היוצאת ליהרגאישה מעוברת שנגזר דינה למיתה אין ממתינים לה עד שתלד, אלא אם כן כבר ישבה על המשבר; נהנים בשערה של אישה שנהרגה, אבל בהמה שנהרגה אסורה בהנאה.סימןישבה על המשבר

פרק באֵין בָּעֲרָכִין

לא פחות ולא יותר, והנגינה שבמקדש

סימןפָּחוֹת וְיוֹתֵר

ערך עומד תמיד בין שני גבולות קבועים: לא פחות מסלע, שהיא המעט שאפילו עני נותן, ולא יותר מחמישים סלעים, שהם הסכום שהתורה קבעה לאיש בוגר. משאמרה המשנה "לא פחות ולא יותר" בערכין, היא מקבצת דינים אחרים באותה תבנית: הימים הנקיים של אישה שטעתה בחשבון ימיה, הסגר של נגעי צרעת, החודשים המלאים שבשנה, הימים שבהם נאכלים הלחמים שבמקדש, והיום המאוחר ביותר למילה. אחר כך היא מונה את הנגינה שבמקדש: התקיעות בחצוצרות, הנבלים, החלילים והכינורות, והלוויים ששוררו על הדוכן.

  1. ב:אגבולות הערך: מסלע ועד חמישים סלעיםאין ערך פחות מסלע ולא יותר מחמישים סלעים, ורבי מאיר וחכמים נחלקו בעני שבידו חמש סלעים; ובאותה תבנית של "לא פחות ולא יותר" — שבעה עד שבעה עשר ימים נקיים לטועה, ושבוע עד שלושה שבועות בנגעים.סימןאין בערכין פחות מסלע
  2. ב:בחודשים, לחמים וימי המילהבשנה ארבעה עד שמונה חודשים מלאים; שתי הלחם נאכלות ביום השני או השלישי לאפייתן, לחם הפנים בתשיעי עד האחד עשר, והתינוק נימול מן השמיני ועד השנים עשר.סימןחדשים המעברים
  3. ב:גהנגינה שבמקדש במספריםהתקיעות במקדש מעשרים ואחת עד ארבעים ושמונה, הנבלים משניים עד שישה, והחלילים משניים עד שנים עשר — כנגד שנים עשר הימים שהחליל מכה בהם לפני המזבח; והאבוב היה של קנה, והנגינה נחתמה באבוב יחיד.סימןעשרים ואחת תקיעות
  4. ב:דמי ניגן בחליל?רבי מאיר אומר שהמנגנים בחליל היו עבדי הכהנים, רבי יוסי אומר שהיו ממשפחות מיוחסות שהשיאו את בנותיהן לכהונה, ורבי חנניא בן אנטיגנוס אומר שלוויים היו.סימןעבדי הכהנים
  5. ב:השישה טלאים, שתי חצוצרות, תשעה כינורות וצלצל אחדאין פוחתים משישה טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים, משתי חצוצרות ומתשעה כינורות — ומוסיפים עליהם עד לעולם; והצלצל היה לבדו.סימןששה טלאים
  6. ב:והלוויים, הקטנים וצוערי הלווייםאין פוחתים משנים עשר לוויים על הדוכן; הלוויים הקטנים נכנסים לעזרה רק בשעת השיר ומשוררים בפה בלבד, ולדעת רבי אליעזר בן יעקב אינם עולים למניין ועומדים בארץ, ונקראים "צוערי הלוויים".סימןשנים עשר לוים

פרק גיֵשׁ בָּעֲרָכִין לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר

ארבעה תחומים של סכום קצוב

סימןשִׁעוּר קָצוּב

לפעמים קובעת התורה סכום קבוע, במקום לשאול כמה הדבר שווה באמת. סכום קבוע הוא פשוט, אבל הוא חותך לשני הכיוונים: כשהשווי האמיתי גבוה, הסכום הקבוע הוא קולא, וכשהשווי נמוך, אותו סכום עצמו הוא חומרה. הפרק מראה זאת בארבעה תחומים: הנודר את ערכו של אדם, הפודה מן ההקדש שדה שירש מאבותיו, הקנס של שור מועד שהמית עבד, והקנסות של האונס, המפתה והמוציא שם רע על כלתו. לצד כל אחד מהם עומד מקרה ההולך אחר השווי האמיתי, והפרק נחתם בלקח על כוחו של הדיבור.

  1. ג:איש בערכין להקל ולהחמירבארבעה תחומים — ערכין, שדה אחוזה, שור המועד שהמית את העבד, והאונס, המפתה והמוציא שם רע — הסכום קצוב בתורה, ולכן הדין פעמים להקל ופעמים להחמיר; ובערכין: המעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל נותן חמישים סלעים, ואילו האומר "דמיו עליי" נותן את שוויו.סימןיש בערכין
  2. ג:בשדה אחוזה: חמישים שקלים לבית כור, יהא טיב הקרקע אשר יהאהמקדיש קרקע בחולת המחוז והמקדיש את פרדסות סבסטי פודים בחמישים שקל כסף לבית זרע חומר שעורים — להחמיר בדלה ולהקל במשובחת; שדה מקנה נפדית בשוויה, ורבי אליעזר משווה אותה לשדה אחוזה, ולדבריו אין ביניהן אלא החומש.סימןשדה אחזה
  3. ג:גשור נגחן: קנס קצוב על עבד, שווי אמיתי על בן חוריןשור מועד שהמית עבד — בין הנאה שבעבדים ובין הכעור שבהם — בעליו נותן שלושים סלעים, להקל ביקר ולהחמיר בזול; המית בן חורין — נותן את שוויו; ואם רק חבל, בין בעבד בין בבן חורין — משלם נזק שלם.סימןשור המועד
  4. ג:דהאונס והמפתה: קנס קצוב, אבל הבושת נשומההאונס והמפתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל נותנים חמישים סלעים, להקל במיוחסת ולהחמיר בפשוטה; אבל הבושת והפגם — הכול לפי המבייש והמתבייש.סימןאונס / מפתה
  5. ג:ההמוציא שם רע: דיבור שעולה כפליים מן המעשההמוציא שם רע על הגדולה שבכהונה ועל הקטנה שבישראל נותן מאה סלעים — כפליים מקנס האונס — ומכאן שהאומר בפיו חמור מן העושה מעשה, כמו שנחתם גזר הדין על אבותינו במדבר על לשון הרע.סימןמוציא שם רע

פרק דהֶשֵּׂג יָד

מה הולך אחר הנודר ומה אחר הנערך

סימןעֹשֶׁר וְשָׁנִים

עני שנדר ערך אינו חייב לשלם את מלוא הסכום שבתורה: הוא נותן כפי השגת ידו, אבל לא פחות מסלע. מכאן השאלה שהפרק משיב עליה: כשהנודר והנערך אינם אותו אדם, מצבו של מי קובע? השגת היד הולכת אחר הנודר; הגיל, וההבדל בין ערך של איש לערך של אישה, הולכים אחר הנערך; והסכום נקבע בשעה שנדר. הפרק מעמיד זאת מול קרבנו של מצורע שנרפא, ההולך אחר השגת ידו של המצורע עצמו, ונחתם בדרך שבה מונים את שנות הגבול שבין מדרגות הגיל.

  1. ד:אהשג יד בנודר, והשנים בנידרהשג יד הולך אחר הנודר, השנים והערכים אחר הנערך, והערך נקבע בשעת הנדר; ולכן עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, ועשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר.סימןהשג יד בנודר
  2. ד:בקרבן המצורע — ודעתו של רביהנודר קרבנו של מצורע מביא לפי עושרו של המצורע; רבי אומר שאף בערכין כן, כשעשיר נדר תחילה ועני אמר "מה שאמר זה עליי"; ועני שהעשיר או עשיר שהעני נותן ערך עשיר, ורבי יהודה מוסיף אף עני שהעשיר וחזר והעני.סימןקרבנו של מצרע
  3. ד:געושר שבדרך אינו נחשבבקרבנות אינו כן: אפילו מת אביו של המצורע והניח לו רבוא, או שספינתו בים ובאה ברבואות, אין להקדש בהן כלום — והוא מביא קרבן עני, כמו בשעה שנתחייב.סימןספינתו בים
  4. ד:דמדרגות הגיל והגזרה השווההשנים והערכים הולכים אחר הנערך, והערך נקבע בשעת הנדר; יום השלושים, שנת החמש, שנת העשרים ושנת השישים — כלמטה מהן, בגזרה שווה של "שנה" "שנה", ורבי אלעזר מצריך חודש ויום אחד יותר על השנים.סימןשנים בנדר

נְדָרִים וְחוֹבוֹת

פרק ההָאוֹמֵר מִשְׁקָלִי עָלָי

נדרי משקל ודמים, ומשכון החייבים

סימןמִשְׁקָל וְדָמִים

עד כאן עסקה המסכת בערך, הסכום הקצוב בתורה. אבל אדם יכול להבטיח למקדש בלשונו גם דברים אחרים: את משקלו במתכת כלשהי, או את מה שהוא או אדם אחר היו נמכרים בו בשוק. הפרק מעמיד את נדרי הדמים האלה מול הערכין. נדר דמים חל אפילו על איבר אחד, ואילו ערך חל רק על אדם שלם או על איבר שאי אפשר לחיות בלעדיו; ערך משתלם אפילו לאחר מיתה, ואילו למתים אין דמים. הפרק נחתם בדרך שבה גובה המקדש את חובותיו, ובכך שבית הדין כופה אדם עד שיאמר "רוצה אני".

  1. ה:אמשקלי עלייהנודר את משקלו להקדש נותן כמשקל גופו במתכת שפירש, אמה של ירמטיה נתנה את משקל בתה זהב, ורבי יהודה ורבי יוסי נחלקו כיצד שוקלים יד אחת.סימןמשקלי עלי
  2. ה:בדמים לעומת ערךדמי ידו של אדם מחייבים ואילו ערך ידו אינו כלום, ערכו עובר ליורשים ודמיו אינם עוברים — שאין דמים למתים; והמעריך דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו.סימןדמי ידי עלי
  3. ה:גחצי ערך, או ערך של חציהנודר חצי ערכו או חצי דמיו נותן חצי, אבל הנודר ערך חציו או דמי חציו נותן את הכול — שאין אדם חי בלא חצי גופו.סימןחצי ערכי עלי
  4. ה:דערכו של פלוני עלייהנודר ערכו או דמיו של אחר: בערך היורשים משלמים אפילו מתו הנודר והנידר, ובדמים — רק כשמת הנודר, ולא כשמת הנידר.סימןערכו של פלוני
  5. ה:השור זה עולההמקדיש את החפץ עצמו — "שור זה עולה", "בית זה קרבן" — פטור אם מת השור או נפל הבית, ואילו המקבל על עצמו את דמיו חייב לשלם אף לאחר שאבד.סימןשור זה עולה
  6. ה:וממשכנין וכופיןחייבי ערכין, עולות ושלמים — ממשכנין אותם, וחייבי חטאות ואשמות — אין ממשכנין; וכופין את המביא קרבן עד שיאמר "רוצה אני", וכן בגט.סימןחיבי ערכים ממשכנין

פרק ושׁוּם הַיְתוֹמִים

גביית חוב להקדש בשומה ובהכרזה

סימןגְּבִיַּת הַחוֹב

שני סוגי חוב למקדש עוברים לאורך הפרק. מי שנדר ערך חייב למקדש סכום קצוב, ואם אינו משלם, רשאי גזבר המקדש להיכנס לביתו וליטול ממנו משכון. ומי שהקדיש את נכסיו נתן אותם למקדש, והמקדש מוכר אותם, או מניח לפדות אותם, בכסף. הפרק פותח בשאלה כמה זמן מכריז בית הדין על מכירה כזאת, ואחר כך שואל מה הדין כשהנכסים כבר היו משועבדים לכתובת אשה או לבעל חוב, מה משאירים תמיד לחייב כדי שיוכל לחיות, וכיצד שמים נכסי הקדש.

  1. ו:אהכרזה על מכירת נכסיםבית הדין שם ומכריז שלושים יום על נכסי יתומים ושישים יום על נכסי הקדש, בבוקר ובערב; והמקדיש נכסיו כשכתובת אשתו עליו — נחלקו אם עליו לאסור עליה בנדר ליהנות ממנו כשהוא מגרשה.סימןשום היתומים
  2. ו:בגבייה מן ההקדשהאשה ובעל החוב אינם גובים מן ההקדש עצמו, אלא פודים את הנכסים בזול — ואפילו בתוספת דינר אחד כשהחוב גדול מהם — על מנת לפרוע לשניהם.סימןכתבתה מן ההקדש
  3. ו:גמה משאירים לחייבאף שממשכנים את חייבי הערכין, משאירים לחייב מזון שלושים יום, כסות שנים עשר חודש, מיטה מוצעת, סנדלים ותפילין, ולאומן שני כלים מכל מין — לו, ולא לאשתו ולבניו.סימןמזון שלשים יום
  4. ו:דאין מוכרים מן המרובה; המקדיש נכסיו — אף תפיליו בכלללאומן שיש לו הרבה מכלי אחד ומעט מכלי אחר אין מוכרים מן המרובה כדי לקנות לו מן המועט, והמקדיש את כל נכסיו — אף תפיליו בכלל ההקדש.סימןמין אחד מרבה
  5. ו:המקומו ושעתוהמקדיש נכסיו והמעריך את עצמו — אין ההקדש מגיע לכסות אשתו ובניו; ואף שעבד, פרה ומרגלית משביחים בזמן אחר או במקום אחר, אין להקדש אלא מקומו ושעתו.סימןבכסות אשתו / מקומו ושעתו

שָׂדוֹת וּבָתִּים

פרק זאֵין מַקְדִּישִׁין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל

הקדשת שדה אחוזה ופדיונה לפי היובל

סימןשְׂדֵה אֲחֻזָּה

שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. כל שנה חמישים היא שנת היובל, ובה שדה שנמכרה חוזרת למשפחה שירשה אותה — כך שמכירה של קרקע כזאת אינה אלא עד היובל. וכשאדם מקדיש שדה שירש, התורה קוצבת את מחיר פדיונה: חמישים שקל כסף לשטח שזורעים בו כור שעורים, מחולקים על השנים שנותרו עד היובל הבא. הפרק מחשב את המחיר הזה, אומר מי מוסיף חומש, ושואל מי שומר את השדה כשמגיע היובל, ומתי היא יוצאת לכהנים.

  1. ז:אהקדשת שדה אחוזה סמוך ליובלאין מקדישים שדה אחוזה פחות משתי שנים לפני היובל, ואין גואלים אותה לאחריו בפחות משנה; וחמישים השקלים הקצובים יוצאים סלע ופונדיון לכל שנה שנותרה.סימןאין מקדישין לפני היובל
  2. ז:בהבעלים מוסיפים חומש, ושאר אדם אינו מוסיףהבעלים וכל אדם פודים את שדה האחוזה באותו תעריף קצוב; ההבדל היחיד הוא שהבעלים שהקדישו אותה מוסיפים חומש.סימןהבעלים נותנים חמש
  3. ז:גמתי שדה שנגאלה נשארת — ומתי היא יוצאת לכהניםהקדיש וגאל הבעלים, או גאלה בנו, או חזר וגאלה מיד זר — אינה יוצאת לכהנים ביובל; ואם גאלה כהן, אינה שלו, אלא יוצאת לכל אחיו הכהנים.סימןהקדישה וגאלה
  4. ז:דהגיע היובל ולא נגאלהרבי יהודה, רבי שמעון ורבי אליעזר נחלקו בשדה אחוזה שהוקדשה ולא נגאלה עד היובל: הכהנים נכנסים ונותנים את דמיה, נכנסים ואינם נותנים, או שאינם נכנסים כלל, והיא נקראת שדה רטושים.סימןהגיע היובל ולא נגאלה
  5. ז:ההלוקח שדה מאביו, וזכותם הקבועה של הכהניםהלוקח שדה מאביו ומת האב קודם שהקדישה — היא כשדה אחוזה, ואם הקדישה ואחר כך מת האב, נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון; וכהנים ולוויים מקדישים וגואלים לעולם.סימןהלוקח שדה מאביו

פרק חהַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ יוֹבֵל

הקדש שדה שלא בזמן היובל, וחרמים

סימןהַכְרָזָה וַחֲרָמִים

שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. המחיר הקצוב שבתורה לפדיון שדה מוקדשת חל רק בזמן שהיובל נוהג; בזמן אחר השדה נמכרת בשוויה, ולכן גזבר המקדש מוכר אותה במכרז. ומלבד הקדש, אדם יכול גם להחרים נכס — לומר "הרי הם חרם" — ובכך הוא ניתן לכהנים או לבדק הבית. הפרק מנהל את המכרז, שבו הבעלים פותחים ראשונים, שהרי הם מוסיפים חומש, ואחר כך שואל מה אדם רשאי להחרים, ולאן הולכים החרמים.

  1. ח:אפתח אתה ראשוןבזמן שאין היובל נוהג, שדה אחוזה שהוקדשה נפדית בשוויה, ולכן אומרים לבעלים לפתוח ראשון במכרז — שרק הם מוסיפים חומש.סימןפתח אתה ראשון
  2. ח:במציעים שחוזרים בהם, ויתרונם של הבעליםמציע שחזר בו משלם את ההפרש עד ההצעה שמתחתיו, והבעלים גוברים על אדם אחר שהציע כמותם, מפני שהם מוסיפים חומש.סימןחזר בו
  3. ח:גכשאחר מעלה על הצעת הבעליםהבעלים זוכים בשדה כשהם מוסיפים את מה שהעלה אחר על הצעתם, בלי חומש על התוספת — עד עשרים וחמש; ומשהציע האחר עשרים ושש, קודמים הבעלים רק בשלושים ואחת סלעים ודינר.סימןבעשרים ואחת
  4. ח:דמחרים מקצת, ולא את הכולאדם מחרים מקצת מצאנו, מבקרו, מעבדיו הכנעניים ומשדה אחוזתו, אבל לא את כל המין כולו; ורבי אלעזר בן עזריה לומד מכאן שחייב אדם לחוס על נכסיו.סימןמחרים אדם מצאנו
  5. ח:האין אדם מחרים דבר שאינו שלוהמחרים את בנו, את עבדו העברי או את שדה מקנתו לא עשה כלום; ונחלקו התנאים אם כהנים ולוויים מחרימים את נכסיהם.סימןהמחרים בנו ובתו
  6. ח:וחרמי כהנים אין להם פדיוןחרם לכהנים ניתן להם כמות שהוא ואין לו פדיון, ואילו חרם לבדק הבית נפדה; ונחלקו התנאים לאן הולך חרם שלא פירשו.סימןחרמי כהנים
  7. ח:זהמחרים את קדשיו, והבכוראדם מחרים את קדשיו — בנדר נותן את דמיהם, ובנדבה את טובת ההנאה שבהם — וכן את הבכור, שנפדה במה שאדם אחר היה נותן כדי שיינתן לבן בתו או לבן אחותו, שהוא כהן.סימןמחרים אדם את קדשיו

פרק טהַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ

גאולת שדות ובתי ערי חומה

סימןמְכִירָה וּגְאֻלָּה

הפרק האחרון עובר מנתינת קרקע למקדש אל מכירתה. בזמן שהיובל נוהג, מכירת שדה שירש אדם אינה אלא עד היובל, ולאחר שתי שנים רשאי המוכר לגאול את שדהו, ומשלם לפי השנים שנותרו. בית בעיר שהייתה מוקפת חומה מימות יהושע שונה: הוא נגאל רק בתוך שנים עשר חודש, ובשנה מעוברת — שלושה עשר, ולאחר מכן הוא של הקונה לצמיתות. הפרק מספר גם כיצד עצר הלל לוקחים שהתחבאו עד שתעבור השנה, ונחתם בלוויים, הגואלים בכל עת.

  1. ט:אהמוכר את שדה אחוזתוהמוכר את שדה אחוזתו בזמן שהיובל נוהג אינו גואל אותה בפחות משתי שנים, ואילו שנים עולות למניין.סימןהמוכר את שדהו
  2. ט:בחשבון דמי הגאולההמוכר גואל לפי הזול משני המחירים — של המכירה הראשונה או של האחרונה; אינו מוכר שדה אחרת, אינו לווה ואינו גואל לחצאים — ובהקדש מותר בכולן.סימןמכרה לראשון במנה
  3. ט:גבית בעיר מוקפת חומהבית בעיר מוקפת חומה נגאל מיד, אבל רק בתוך שנים עשר חודש (ובשנה מעוברת — שלושה עשר); השימוש בו בחינם הוא כמין ריבית ואינו ריבית; ומונים את השנה מן המכירה הראשונה.סימןבבתי ערי חומה
  4. ט:דחלוט, ותקנת הללעברה השנה ולא נגאל — הבית חלוט ללוקח לצמיתות; והלל הזקן התקין שיוכל המוכר להטיל את מעותיו ללשכה, כדי שלא יתחבאו הלוקחים ויסכלו את הגאולה.סימןהתקין הלל הזקן
  5. ט:המה נחשב בתוך החומהכל שבתוך החומה נידון כבתי ערי חומה חוץ מן השדות, ונחלקו התנאים בבית הבנוי בחומה עצמה.סימןלפנים מן החומה
  6. ט:ומוקפת חומה מימות יהושעאילו ערים נחשבות מוקפות חומה — שלוש חצרות של שני בתים כל אחת, מוקפות חומה מימות יהושע בן נון — ורשימת הדוגמאות הנודעת.סימןעיר שגגותיה חומתה
  7. ט:זבתי החצריםלבתי החצרים — בתים בכפרים שאין להם חומה — נותנים את הכוח היפה של בתי ערי חומה ושל השדות: נגאלים מיד, ויוצאים ביובל.סימןבתי החצרים
  8. ט:חגאולת עולם ללווייםמי זוכה בגאולת העולם של הלוויים, המגרש הקבוע שסביב עריהם, וסיום המסכת: כהנים ולוויים מוכרים לעולם וגואלים לעולם.סימןערי הלוים