משנה עֲרָכִין · פרק ז מתוך ט

עֲרָכִין · פרק זאֵין מַקְדִּישִׁין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל

הקדשת שדה אחוזה ופדיונה לפי היובל

סימןשְׂדֵה אֲחֻזָּה

שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. כל שנה חמישים היא שנת היובל, ובה שדה שנמכרה חוזרת למשפחה שירשה אותה — כך שמכירה של קרקע כזאת אינה אלא עד היובל. וכשאדם מקדיש שדה שירש, התורה קוצבת את מחיר פדיונה: חמישים שקל כסף לשטח שזורעים בו כור שעורים, מחולקים על השנים שנותרו עד היובל הבא. הפרק מחשב את המחיר הזה, אומר מי מוסיף חומש, ושואל מי שומר את השדה כשמגיע היובל, ומתי היא יוצאת לכהנים.

  1. ז:אהקדשת שדה אחוזה סמוך ליובלאין מקדישים שדה אחוזה פחות משתי שנים לפני היובל, ואין גואלים אותה לאחריו בפחות משנה; וחמישים השקלים הקצובים יוצאים סלע ופונדיון לכל שנה שנותרה.סימןאין מקדישין לפני היובל
  2. ז:בהבעלים מוסיפים חומש, ושאר אדם אינו מוסיףהבעלים וכל אדם פודים את שדה האחוזה באותו תעריף קצוב; ההבדל היחיד הוא שהבעלים שהקדישו אותה מוסיפים חומש.סימןהבעלים נותנים חמש
  3. ז:גמתי שדה שנגאלה נשארת — ומתי היא יוצאת לכהניםהקדיש וגאל הבעלים, או גאלה בנו, או חזר וגאלה מיד זר — אינה יוצאת לכהנים ביובל; ואם גאלה כהן, אינה שלו, אלא יוצאת לכל אחיו הכהנים.סימןהקדישה וגאלה
  4. ז:דהגיע היובל ולא נגאלהרבי יהודה, רבי שמעון ורבי אליעזר נחלקו בשדה אחוזה שהוקדשה ולא נגאלה עד היובל: הכהנים נכנסים ונותנים את דמיה, נכנסים ואינם נותנים, או שאינם נכנסים כלל, והיא נקראת שדה רטושים.סימןהגיע היובל ולא נגאלה
  5. ז:ההלוקח שדה מאביו, וזכותם הקבועה של הכהניםהלוקח שדה מאביו ומת האב קודם שהקדישה — היא כשדה אחוזה, ואם הקדישה ואחר כך מת האב, נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון; וכהנים ולוויים מקדישים וגואלים לעולם.סימןהלוקח שדה מאביו

כל הפרק

ז:אהקדשת שדה אחוזה סמוך ליובל

אֵין מַקְדִּישִׁין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים. וְלֹא גוֹאֲלִין לְאַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה. אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ. אֲבָל הַהֶקְדֵּשׁ מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים. הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בִשְׁעַת הַיּוֹבֵל, נוֹתֵן בְּזֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵין נִמְדָּדִים עִמָּהּ. פָּחוֹת מִכָּאן, נִמְדָּדִים עִמָּהּ. הִקְדִּישָׁהּ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, נוֹתֵן סֶלַע וּפֻנְדְיוֹן לְשָׁנָה. אִם אָמַר הֲרֵינִי נוֹתֵן דְּבַר שָׁנָה בְשָׁנָה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא נוֹתֵן אֶת כֻּלּוֹ כְּאֶחָד:

שדה אחוזה, שירש אדם מאבותיו — אֵין מַקְדִּישִׁין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים, שהתורה מחשבת את פדיונה "על פי השנים הנותרות" (ויקרא כז, יח), ואין "שנים" פחות משתיים. וְלֹא גוֹאֲלִין לְאַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה: משלמים לפי שנים שלמות, ולכן חלק שנה שנותר במחזור עולה כשנה שלמה. אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ: מי שנותרו לו חמש שנים וחצי משלם על שש. אֲבָל הַהֶקְדֵּשׁ מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים: כשחשבון החודשים משאיר פחות משתי שנים עד היובל, הפודה משלם חמישים שקלים שלמים. הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בִשְׁעַת הַיּוֹבֵל — בזמן שהיובל נוהג — נוֹתֵן בְּזֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. זה מחיר הפדיון שקצבה התורה לכל שטח שזורעים בו חומר שעורים, יהיה שוויו אשר יהיה (ויקרא כז, טז). הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים — נקעים הם גומות בקרקע — אֵין נִמְדָּדִים עִמָּהּ: גומה או סלע בגודל כזה הם מקום בפני עצמו, ולא חלק מן השדה. פָּחוֹת מִכָּאן, נִמְדָּדִים עִמָּהּ. פחות מעשרה טפחים — הגומה או סלע האבן נחשבים חלק מן השדה שסביבם. הִקְדִּישָׁהּ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, נוֹתֵן סֶלַע וּפֻנְדְיוֹן לְשָׁנָה: חמישים השקלים (השקל הוא הסלע) מתחלקים על ארבעים ותשע השנים שבין יובל ליובל; ופונדיון הוא אחד מארבעים ושמונה בסלע. אִם אָמַר הֲרֵינִי נוֹתֵן דְּבַר שָׁנָה בְשָׁנָה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא נוֹתֵן אֶת כֻּלּוֹ כְּאֶחָד, שהתורה אומרת "וחשב לו הכהן את הכסף" (ויקרא כז, יח), סכום אחד.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ז:בהבעלים מוסיפים חומש, ושאר אדם אינו מוסיף

אֶחָד הַבְּעָלִים, וְאֶחָד כָּל הָאָדָם. מַה בֵּין הַבְּעָלִים לְבֵין כָּל הָאָדָם, אֶלָּא שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִים חֹמֶשׁ, וְכָל אָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ:

אֶחָד הַבְּעָלִים, וְאֶחָד כָּל הָאָדָם: כל אחד מהם פודה בחמישים שקלים שטח שזורעים בו כור שעורים, בין שהוא שווה אלף ובין שהוא שווה חמישה. מַה בֵּין הַבְּעָלִים לְבֵין כָּל הָאָדָם? אין ביניהם אֶלָּא שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִים חֹמֶשׁ — תוספת של חמישית, כפי שהתורה דורשת מן המקדיש (ויקרא כז, יט) — וְכָל אָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ז:גמתי שדה שנגאלה נשארת — ומתי היא יוצאת לכהנים

הִקְדִּישָׁהּ וּגְאָלָהּ, אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ בַּיּוֹבֵל. גְּאָלָהּ בְּנוֹ, יוֹצְאָה לְאָבִיו בַּיּוֹבֵל. גְּאָלָהּ אַחֵר אוֹ אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים וּגְאָלָהּ מִיָּדוֹ, אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ בַּיּוֹבֵל. גְּאָלָהּ אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדוֹ, לֹא יֹאמַר הוֹאִיל וְהִיא יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדִי, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי, אֶלָּא יוֹצְאָה לְכָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים:

הִקְדִּישָׁהּ וּגְאָלָהּ, אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ בַּיּוֹבֵל. אילו גאל אותה אחר, ביובל הייתה יוצאת לכהנים. גְּאָלָהּ בְּנוֹ, יוֹצְאָה לְאָבִיו בַּיּוֹבֵל. ולא לכהנים: "לאיש אחר" שבתורה (ויקרא כז, כ) אינו כולל את הבן. גְּאָלָהּ אַחֵר אוֹ אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים וּגְאָלָהּ מִיָּדוֹ — והבעלים חזר וגאל אותה מידו — אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ בַּיּוֹבֵל להתחלק בין הכהנים. גְּאָלָהּ אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדוֹ — קנה אותה מגזבר המקדש — לֹא יֹאמַר הוֹאִיל וְהִיא יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדִי, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי; אֶלָּא יוֹצְאָה לְכָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ז:דהגיע היובל ולא נגאלה

הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה, הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ וְנוֹתְנִים אֶת דָּמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נִכְנָסִין, אֲבָל לֹא נוֹתְנִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין, אֶלָּא נִקְרֵאת שְׂדֵה רְטוּשִׁים, עַד הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי. הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי וְלֹא נִגְאֲלָה, נִקְרֵאת רְטוּשֵׁי רְטוּשִׁין עַד הַיּוֹבֵל הַשְּׁלִישִׁי. לְעוֹלָם אֵין הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ, עַד שֶׁיִּגְאָלֶנָּה אַחֵר:

הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה, הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ וְנוֹתְנִים אֶת דָּמֶיהָ למקדש — דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, שכמו בית שהוקדש, אינה יוצאת מן ההקדש בלי תשלום. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נִכְנָסִין, אֲבָל לֹא נוֹתְנִין, כמו שני כבשי שבועות, שהתורה נותנת לכהנים בחינם (ויקרא כג, כ). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין, אֶלָּא נִקְרֵאת שְׂדֵה רְטוּשִׁים — שדה נטושה, שעדיין שייכת למקדש ומחכה למי שיפדה אותה — עַד הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי. הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי וְלֹא נִגְאֲלָה, נִקְרֵאת רְטוּשֵׁי רְטוּשִׁין עַד הַיּוֹבֵל הַשְּׁלִישִׁי. כלומר נטושה כפליים: לדעת רבי אליעזר, היא ממתינה ביד ההקדש ממחזור למחזור. לְעוֹלָם אֵין הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ עַד שֶׁיִּגְאָלֶנָּה אַחֵר, שהתורה נותנת אותה לכהנים רק כשהיא יוצאת ביובל מיד גואל (ויקרא כז, כא).

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ז:ההלוקח שדה מאביו, וזכותם הקבועה של הכהנים

הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו, מֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ, הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה. הִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה מִקְנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה, שֶׁנֶּאֱמַר וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה, יוֹצֵאת זוֹ, שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה. שְׂדֵה מִקְנָה אֵינָהּ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מַקְדִּישִׁים לְעוֹלָם, וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם, בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל:

הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו, מֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ, הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה, שכבר נפלה לו בירושה לפני שהקדיש אותה. הִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה מִקְנָה — שדה קנויה, שהרי בשעה שהקדיש עדיין הייתה עתידה לחזור לאביו ביובל — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה, שֶׁנֶּאֱמַר וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ (ויקרא כז, כב), כלומר שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה; יוֹצֵאת זוֹ, שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה: כשימות אביו, תיפול לו בירושה. שְׂדֵה מִקְנָה אֵינָהּ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ: הקונה מחזיק בשדה רק עד היובל, ואז היא חוזרת למוכר. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מַקְדִּישִׁים לְעוֹלָם — אפילו בשנת היובל עצמה, שבה הקדשתו של מי שאינו כהן או לוי אינה חלה — וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם, שהתורה נותנת ללוויים "גאולת עולם" (ויקרא כה, לב), בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים