משנה עֲרָכִין · פרק ב מתוך ט
עֲרָכִין · פרק באֵין בָּעֲרָכִין
לא פחות ולא יותר, והנגינה שבמקדש
סימןפָּחוֹת וְיוֹתֵר
ערך עומד תמיד בין שני גבולות קבועים: לא פחות מסלע, שהיא המעט שאפילו עני נותן, ולא יותר מחמישים סלעים, שהם הסכום שהתורה קבעה לאיש בוגר. משאמרה המשנה "לא פחות ולא יותר" בערכין, היא מקבצת דינים אחרים באותה תבנית: הימים הנקיים של אישה שטעתה בחשבון ימיה, הסגר של נגעי צרעת, החודשים המלאים שבשנה, הימים שבהם נאכלים הלחמים שבמקדש, והיום המאוחר ביותר למילה. אחר כך היא מונה את הנגינה שבמקדש: התקיעות בחצוצרות, הנבלים, החלילים והכינורות, והלוויים ששוררו על הדוכן.
- ב:אגבולות הערך: מסלע ועד חמישים סלעיםאין ערך פחות מסלע ולא יותר מחמישים סלעים, ורבי מאיר וחכמים נחלקו בעני שבידו חמש סלעים; ובאותה תבנית של "לא פחות ולא יותר" — שבעה עד שבעה עשר ימים נקיים לטועה, ושבוע עד שלושה שבועות בנגעים.סימןאין בערכין פחות מסלע
- ב:בחודשים, לחמים וימי המילהבשנה ארבעה עד שמונה חודשים מלאים; שתי הלחם נאכלות ביום השני או השלישי לאפייתן, לחם הפנים בתשיעי עד האחד עשר, והתינוק נימול מן השמיני ועד השנים עשר.סימןחדשים המעברים
- ב:גהנגינה שבמקדש במספריםהתקיעות במקדש מעשרים ואחת עד ארבעים ושמונה, הנבלים משניים עד שישה, והחלילים משניים עד שנים עשר — כנגד שנים עשר הימים שהחליל מכה בהם לפני המזבח; והאבוב היה של קנה, והנגינה נחתמה באבוב יחיד.סימןעשרים ואחת תקיעות
- ב:דמי ניגן בחליל?רבי מאיר אומר שהמנגנים בחליל היו עבדי הכהנים, רבי יוסי אומר שהיו ממשפחות מיוחסות שהשיאו את בנותיהן לכהונה, ורבי חנניא בן אנטיגנוס אומר שלוויים היו.סימןעבדי הכהנים
- ב:השישה טלאים, שתי חצוצרות, תשעה כינורות וצלצל אחדאין פוחתים משישה טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים, משתי חצוצרות ומתשעה כינורות — ומוסיפים עליהם עד לעולם; והצלצל היה לבדו.סימןששה טלאים
- ב:והלוויים, הקטנים וצוערי הלווייםאין פוחתים משנים עשר לוויים על הדוכן; הלוויים הקטנים נכנסים לעזרה רק בשעת השיר ומשוררים בפה בלבד, ולדעת רבי אליעזר בן יעקב אינם עולים למניין ועומדים בארץ, ונקראים "צוערי הלוויים".סימןשנים עשר לוים
כל הפרק
ב:אגבולות הערך: מסלע ועד חמישים סלעים
אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סָלַע. כֵּיצַד, נָתַן סֶלַע וְהֶעֱשִׁיר, אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם. פָּחוֹת מִסֶּלַע וְהֶעֱשִׁיר, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע. הָיָה בְיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא אֶחָת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם. אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע. אֵין פֶּתַח בַּטּוֹעָה פָּחוּת מִשִּׁבְעָה, וְלֹא יָתֵר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר. אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוּת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת.
אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע — ערך הוא סכום שקבעה התורה לפי גיל ומין; סלע, מטבע כסף, הוא המעט שמשלם אפילו עני — וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סָלַע, ערכו של איש מבן עשרים עד שישים. כֵּיצַד, עני שחייב ערך של חמישים: נָתַן סֶלַע וְהֶעֱשִׁיר, אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם, שמה שנתן בעניותו פטר אותו. פָּחוֹת מִסֶּלַע וְהֶעֱשִׁיר, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע, שמה שנתן פחות מסלע לא פטר אותו מכלום. הָיָה בְיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים — עני שחייב ערך של חמישים — רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא אֶחָת, שלדעתו משלמים או את כל החמישים או סלע אחד בלבד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם, שהסלע אינו אלא הסכום הפחות ביותר, ומי שיש בידו יותר נותן יותר. אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע — המשנה חוזרת על כך כדי ללמד שכל סכום שבין סלע לחמישים יכול להיות חוב. אֵין פֶּתַח בַּטּוֹעָה פָּחוּת מִשִּׁבְעָה ימים נקיים — טועה היא אישה שאינה יודעת אם דמה בא בימי נדתה או באחד עשר הימים שאחריהם, ו"פתח" הוא תחילת מחזור חדש — וְלֹא יָתֵר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוּת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד — הסגר של נגעי צרעת, באדם, בבגד או בבית, שהכהן סוגר כדי לעקוב אחריהם — וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת, לבית שנגעו לא השתנה אחרי שבועיים.
ב:בחודשים, לחמים וימי המילה
אֵין פּוֹחֲתִין מֵאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים הַמְעֻבָּרִים בְּשָׁנָה, וְלֹא נִרְאֶה יָתֵר עַל שְׁמֹנָה. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוּת מִתִּשְׁעָה וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר. קָטָן נִמּוֹל אֵין פָּחוּת מִשְּׁמֹנָה וְלֹא יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר.
אֵין פּוֹחֲתִין מֵאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים הַמְעֻבָּרִים בְּשָׁנָה — חודש "מעובר" כאן הוא חודש מלא, בן שלושים יום ולא עשרים ותשעה — וְלֹא נִרְאֶה יָתֵר עַל שְׁמֹנָה, שחודש הלבנה הוא כעשרים ותשעה יום וחצי, ולכן חודש מלא וחודש חסר מתחלפים, פחות או יותר. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם ימים מאפייתן — שתי ככרות החיטה שמביאים בשבועות — וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה: כשחל שבועות ביום ראשון, אופים אותן ביום שישי, שאין אופים אותן בשבת. לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוּת מִתִּשְׁעָה ימים מאפייתו — הוא נאפה ביום שישי, מסודר על השולחן בשבת ונאכל בשבת שאחריה — וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר: כשחל ראש השנה בחמישי ובשישי, אופים אותו ביום רביעי. קָטָן נִמּוֹל אֵין פָּחוּת מִשְּׁמֹנָה וְלֹא יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר: כגון תינוק שנולד בין השמשות בערב שבת, וממתין עד אחרי השבת ואחרי שני ימי ראש השנה.
ב:גהנגינה שבמקדש במספרים
אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִין וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִין וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר. וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן, וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי, וּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת, וּבִשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג. וְלֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחשֶׁת אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב. וְלֹא הָיָה מַחֲלִיק אֶלָּא בְאַבּוּב יְחִידִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲלִיק יָפֶה.
אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ בחצוצרות בכל יום — שלוש לפתיחת השערים, ותשע לכל אחד משני קרבנות התמיד — וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה, כגון בערב שבת שבחג הסוכות, שמוסיפים תקיעות לחג ולערב שבת. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִין — נבל הוא כלי מיתרים גדול שניגנו בו הלוויים — וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִין וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר, כנגד שנים עשר הימים בשנה שבהם מנגנים בחליל. וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ, בשעה שהלוויים אומרים את ההלל על הקרבנות: בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן, בארבעה עשר בניסן, וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי, חודש אחריו, למי שלא הביא את הראשון (במדבר ט, י-יא), וּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת, הוא שבועות, וּבִשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג — הוא חג הסוכות. וְלֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחשֶׁת אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה — כלומר בחליל — מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב וְלֹא הָיָה מַחֲלִיק אֶלָּא בְאַבּוּב יְחִידִי — חליל אחד האריך בצלילו אחרי שהאחרים פסקו, וסיים את הנעימה ברוך — מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲלִיק יָפֶה
ב:דמי ניגן בחליל?
וְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשְׁפְּחוֹת בֵּית הַפְּגָרִים וּבֵית צְפָרְיָא וּמֵאֶמָּאוֹם הָיוּ מַשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, לְוִיִּם הָיוּ.
וְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים הָיוּ — המנגנים בחליל — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. לדעתו, מי שניגן על הדוכן שבמקדש אין בכך ראיה לייחוס משפחתו. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: המנגנים היו מִשְׁפְּחוֹת בֵּית הַפְּגָרִים וּבֵית צְפָרְיָא וּמֵאֶמָּאוֹם, הָיוּ מַשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה את בנותיהן; אילו היה פגם בייחוסן, לא היו מניחים להן לנגן על הדוכן. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, לְוִיִּם הָיוּ, שמשפחה שניגנה על הדוכן יכלה לתבוע בזכות זה את מעשרות הלוויים.
ב:השישה טלאים, שתי חצוצרות, תשעה כינורות וצלצל אחד
אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְבֻקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים, כְּדַי לַשַּׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין פּוֹחֲתִין מִתִּשְׁעָה כִנּוֹרוֹת, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. וְהַצִּלְצָל לְבָד.
אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְבֻקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים — שנבדקו ממום ארבעה ימים לפני שיוקרבו לתמיד — כְּדַי לַשַּׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שבהם אי אפשר להביא טלה חדש ולבדוק אותו, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת — חצוצרות הכסף שהכהנים תוקעים בהן במקדש — וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם אֵין פּוֹחֲתִין מִתִּשְׁעָה כִנּוֹרוֹת — כלי מיתרים, שעל כל אחד מהם ניגן לוי על הדוכן — וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם וְהַצִּלְצָל לְבָד — זוג אחד של מצילתיים, שמכה בהן אדם אחד.
ב:והלוויים, הקטנים וצוערי הלוויים
אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵים עָשָׂר לְוִיִּם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין קָטָן נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם עוֹמְדִים בַּשִּׁיר. וְלֹא הָיוּ אוֹמְרִים בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר אֶלָּא בַפֶּה, כְּדֵי לִתֵּן תְּבַל בַּנְּעִימָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֵין עוֹלִין לַמִּנְיָן, וְאֵין עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן. אֶלָּא בָאָרֶץ הָיוּ עוֹמְדִין, וְרָאשֵׁיהֶן מִבֵּין רַגְלֵי הַלְוִיִּם, וְצוֹעֲרֵי הַלְוִיִּם הָיוּ נִקְרָאִין.
אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵים עָשָׂר לְוִיִּם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן — תשעה לכינורות, שניים לנבלים ואחד לצלצל — וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם אֵין קָטָן נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה — למלאכה כגון ניקוי העזרה או נעילת דלתותיה — אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם עוֹמְדִים בַּשִּׁיר, ואז רק כדי לשיר עמהם. וְלֹא הָיוּ אוֹמְרִים בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר אֶלָּא בַפֶּה, כְּדֵי לִתֵּן תְּבַל בַּנְּעִימָה: קולם הדק והצלול של הנערים תיבל את קול הגדולים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הלוויים הקטנים אֵין עוֹלִין לַמִּנְיָן — של שנים עשר הלוויים הדרושים — וְאֵין עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן אֶלָּא בָאָרֶץ הָיוּ עוֹמְדִין — הנערים, מתחת לדוכן — וְרָאשֵׁיהֶן מִבֵּין רַגְלֵי הַלְוִיִּם, וְצוֹעֲרֵי הַלְוִיִּם הָיוּ נִקְרָאִין — כלומר המצערים את הלוויים, שהגדולים לא יכלו להנעים את קולם כמותם.