משנה זְבָחִים · פרק ג מתוך יד

זְבָחִים · פרק גכָּל הַפְּסוּלִין

מי שוחט, ואיזו מחשבה פוסלת

סימןגְּבוּלוֹת הַמַּחֲשָׁבָה

הפרק הקודם לימד שמחשבה לעשות בקרבן דבר חוץ לזמנו או חוץ למקומו פוסלת אותו. פרק זה שואל של מי המחשבה נחשבת, ואילו מחשבות נחשבות. השחיטה אינה צריכה כהן, ולכן אף הפסולים לעבודה שוחטים, ומחשבתם בשעת השחיטה נחשבת. טעויות בטיפול בדם אפשר לרוב לתקן. אחר כך מצמצם הפרק את המחשבה: היא נחשבת רק כשהיא כדרכו של כל חלק, לשיעור כזית, ועל גוף הקרבן עצמו. והוא נחתם בכלל העומד מאחורי הכול: אין המחשבה פוסלת אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ובפסח ובחטאת — גם שלא לשמן.

  1. ג:אשחיטה כשרה בכל אדםהפסולים לעבודה כשרים לשחוט, ולכן כוונתם הפסולה פוסלת בשחיטה; אבל בקבלת הדם, שאינם ראויים לה, כוונתם אינה פוסלת, והכשר חוזר ומקבל מדם הנפש.סימןהפסולין ששחטו
  2. ג:בטעויות בדם שיש להן תקנהדם שניתן לפסול, שעבר ליד שמאל או לכלי חול — מחזירים אותו; דם שנשפך מן הכלי ונאסף — כשר; ונתינה שלא במקומה על המזבח — אם יש דם הנפש, הכשר חוזר ומקבל.סימןקבל הכשר ונתן לפסול
  3. ג:גשלא כדרכו, ופחות מכזיתכוונה לאכול את מה שאין דרכו להיאכל או להקטיר את מה שאין דרכו להיקטר — הקרבן כשר, ורבי אליעזר פוסל; וכן כוונה פחותה מכזית, או כחצי זית לאכילה וכחצי זית להקטרה — הקרבן כשר.סימןשאין דרכו לאכל
  4. ג:דהעור, הרוטב והעצמותכוונה לאכול כזית מן העור, הרוטב, הקיפה, האלל, העצמות, הגידים, הטלפיים או הקרניים חוץ לזמנו או חוץ למקומו — הקרבן כשר, ואין חייבים עליהם משום פיגול, נותר וטמא.סימןהעור / העצמות / הקרנים
  5. ג:המה שאינו גוף הזבחהשוחט מוקדשין בכוונה לאכול את השליל או את השליא בחוץ, או המולק תורים בכוונה לאכול את ביציהם בחוץ — הקרבן אינו נפסל, שאין אלה גוף הקרבן; והחלב שבעטיני המוקדשין וביצי התורים אין חייבים עליהם משום פיגול, נותר וטמא.סימןשליל או שליא
  6. ג:וכלל אחד: זמן ומקוםכוונה להניח את הדם למחר או להוציאו — רבי יהודה פוסל וחכמים מכשירים; ושאר כוונות אסורות אינן פוסלות, שאין כוונה פוסלת אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ובקרבן הפסח ובחטאת — גם שלא לשמן.סימןלהניח דמו

כל הפרק

ג:אשחיטה כשרה בכל אדם

כָּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְשֵׁרָה בְּזָרִים, בְּנָשִׁים, וּבַעֲבָדִים, וּבִטְמֵאִים, אֲפִלּוּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִים נוֹגְעִים בַּבָּשָׂר. לְפִיכָךְ הֵם פּוֹסְלִים בְּמַחֲשָׁבָה. וְכֻלָּן שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל:

כָּל הַפְּסוּלִין — לעבודה, כגון מי שאינו כהן או אונן — שֶׁשָּׁחֲטוּ, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. עבודת הכהנים מתחילה רק בקבלת הדם. שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְשֵׁרָה בְּזָרִים, בְּנָשִׁים, וּבַעֲבָדִים, וּבִטְמֵאִים — זרים הם מי שאינם כהנים — אֲפִלּוּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִים נוֹגְעִים בַּבָּשָׂר, שמגעם מטמא אותו. לְפִיכָךְ הֵם פּוֹסְלִים בְּמַחֲשָׁבָה. מאחר שהפסולים לעבודה רשאים לשחוט, כוונתם הפסולה בשעת השחיטה נחשבת. וְכֻלָּן שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַדָּם בכוונה חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ — דם שעדיין קולח מן הבהמה — יַחֲזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל. כוונת הפסולים אינה נחשבת, שהרי אינם ראויים לקבל את הדם.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:בטעויות בדם שיש להן תקנה

קִבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל, יַחֲזִיר לַכָּשֵׁר. קִבֵּל בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְׂמֹאלוֹ, יַחֲזִיר לִימִינוֹ. קִבֵּל בִּכְלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן בִּכְלִי חֹל, יַחֲזִיר לִכְלִי קֹדֶשׁ. נִשְׁפַּךְ מִן הַכְּלִי עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, כָּשֵׁר. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה, לְמַעְלָה, וְאֶת הַנִּתָּנִים לְמַעְלָה, לְמַטָּה, אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִים בַּחוּץ, בִּפְנִים, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל:

קִבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל, יַחֲזִיר לַכָּשֵׁר. הדם אינו נפסל משום שעבר בידי הפסול. קִבֵּל בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְׂמֹאלוֹ, יַחֲזִיר לִימִינוֹ, שהעבודה נעשית ביד ימין. קִבֵּל בִּכְלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן בִּכְלִי חֹל, יַחֲזִיר לִכְלִי קֹדֶשׁ, שהדם צריך להיות בכלי של המקדש. נִשְׁפַּךְ מִן הַכְּלִי עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ — הדם כבר נתקבל כדין בכלי, ולכן כָּשֵׁר נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד — הכבש: המדרון העולה למזבח; היסוד: בליטה בתחתית המזבח — נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה, לְמַעְלָה, וְאֶת הַנִּתָּנִים לְמַעְלָה, לְמַטָּה — פס אדום חגר את המזבח באמצע גובהו — אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִים בַּחוּץ, בִּפְנִים — בפנים: על מזבח הזהב; בחוץ: על המזבח החיצון. בכל אלה, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:גשלא כדרכו, ופחות מכזית

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר — לאכול את החלקים הנשרפים על המזבח או להקטיר את הבשר, חוץ לזמנו או חוץ למקומו — כָּשֵׁר. הכוונה נחשבת רק כשהיא לשימוש הרגיל של כל חלק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, אבל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. הכוונה נחשבת רק לכזית או יותר. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין. אף אחד מן החצאים אינו כזית שלם.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:דהעור, הרוטב והעצמות

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מִן הָעוֹר, מִן הָרֹטֶב, מִן הַקִּיפָה, מִן הָאָלָל, מִן הָעֲצָמוֹת, מִן הַגִּידִים, מִן הַטְּלָפַיִם, מִן הַקַּרְנַיִם, חוּץ לִזְמַנּוֹ אוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, כָּשֵׁר, וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מִן הָעוֹר, מִן הָרֹטֶב, מִן הַקִּיפָה — הקיפה: התבלינים והפירורים שבשולי הקדרה — מִן הָאָלָל, מִן הָעֲצָמוֹת, מִן הַגִּידִים, מִן הַטְּלָפַיִם, מִן הַקַּרְנַיִם — האלל: שיירי הבשר הדבוקים לעור — חוּץ לִזְמַנּוֹ אוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, כָּשֵׁר, וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. חלקים אלה אינם נחשבים בשר.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:המה שאינו גוף הזבח

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמֻּקְדָּשִׁין לֶאֱכֹל שָׁלִיל אוֹ שִׁלְיָא בַחוּץ, לֹא פִגֵּל. הַמּוֹלֵק תּוֹרִין בִּפְנִים לֶאֱכֹל בֵּיצֵיהֶם בַּחוּץ, לֹא פִגֵּל. חֲלֵב הַמֻּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמֻּקְדָּשִׁין לֶאֱכֹל שָׁלִיל אוֹ שִׁלְיָא בַחוּץ, לֹא פִגֵּל. שניהם אינם חלק מגוף הקרבן, ולכן הכוונה עליהם אינה נחשבת. הַמּוֹלֵק תּוֹרִין בִּפְנִים לֶאֱכֹל בֵּיצֵיהֶם בַּחוּץ — ממית אותם בציפורנו, כדרך שממיתים קרבן עוף — לֹא פִגֵּל. הביצים אינן חלק מגוף הקרבן, ולכן הקרבן נשאר כשר. חֲלֵב הַמֻּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין — שעדיין בתוך הבהמה או העוף, ולכן אינם חלק מן הקרבן — אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:וכלל אחד: זמן ומקום

שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לְהַנִּיחַ דָּמוֹ אוֹ אֶת אֵמוּרָיו לְמָחָר, אוֹ לְהוֹצִיאָן לַחוּץ, רַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לִתְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, לִתֵּן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה, לְמַעְלָה, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָה, לְמַטָּה, אֶת הַנִּתָּנִין בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, בִּפְנִים, שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ טְמֵאִים, שֶׁיֹּאכְלוּהוּ עֲרֵלִים, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ עֲרֵלִים, לְשַׁבֵּר עַצְמוֹת הַפֶּסַח וְלֶאֱכֹל הֵימֶנּוּ נָא, לְעָרֵב דָּמוֹ בְדַם פְּסוּלִין, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת אֶלָּא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן:

שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לְהַנִּיחַ דָּמוֹ אוֹ אֶת אֵמוּרָיו לְמָחָר — רק להשאירם מונחים, ולא להקריבם אז — אוֹ לְהוֹצִיאָן לַחוּץ — מחצר המקדש — רַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. לדעת רבי יהודה, הואיל והמעשה עצמו היה פוסל, גם הכוונה אליו פוסלת. שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לִתְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, לִתֵּן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה, לְמַעְלָה, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָה, לְמַטָּה — כלפי הפס האדום שחגר את המזבח באמצע גובהו — אֶת הַנִּתָּנִין בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, בִּפְנִים; שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ טְמֵאִים, שֶׁיֹּאכְלוּהוּ עֲרֵלִים, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ עֲרֵלִים; לְשַׁבֵּר עַצְמוֹת הַפֶּסַח וְלֶאֱכֹל הֵימֶנּוּ נָא, לְעָרֵב דָּמוֹ בְדַם פְּסוּלִין — נא: בשר צלוי במקצת — כָּשֵׁר. מעשים אלה אסורים, אבל הכוונה לבדה אינה פוסלת את הקרבן. שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת אֶלָּא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן — שנשחטו כאילו היו קרבן אחר.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים