משנה זְבָחִים · פרק ב מתוך יד
זְבָחִים · פרק בכָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל
פסולי עבודה ומחשבה פסולה
סימןפִּגּוּל וּפָסוּל
קצת רקע לפני שמתחילים. רק כהן רשאי לעבוד בדם הקרבן, ואף כהן עלול להיפסל לעבודה לזמן מה: ביום שמת לו קרוב, כשטהרתו עדיין לא נשלמה, או כשחסרים לו בגדי כהונה. גם לדם יש מקום קבוע על המזבח — מעל חוט אדום שחגר את המזבח באמצעו, או מתחתיו. הפרק מונה את האנשים ואת הטעויות הפוסלים את הקרבן, ואחר כך עובר למחשבה: מי שהתכוון לאכול מן הקרבן חוץ למקומו — פוסלו; ומי שהתכוון לאכלו חוץ לזמנו — עושהו פיגול, והאוכל פיגול חייב כרת.
- ב:אפסולי עבודה ונתינה שלא במקומהמי שאינו כשר לקבל את דם הקרבן, ומעשים הפוסלים אותו — קבלה ביד שמאל, דם שנשפך ונאסף מן הרצפה, ונתינה שלא במקומה על המזבח — הקרבן פסול, ואין בו כרת.סימןשקבל דמן זר
- ב:בבחוץ פסול, למחר פיגולהשוחט את הזבח בכוונה לזרוק את דמו, להקטיר את אימוריו או לאכול כזית מבשרו בחוץ — הזבח פסול ואין בו כרת; ובכוונה לעשות כן למחר — הזבח פיגול, וחייבים עליו כרת.סימןלזרק דמו בחוץ / למחר
- ב:גזה הכלל: מקום וזמןכוונה בשעת אחת מארבע עבודות הדם לאכול או להקטיר חוץ למקומו — הקרבן פסול ואין בו כרת; חוץ לזמנו — הקרבן פיגול וחייבים עליו כרת, ובלבד שקרב המתיר כמצוותו.סימןזה הכלל
- ב:דקרב המתיר כמצוותו — ושלא כמצוותוהפיגול חל רק כשהדם קרב כהלכתו מלבד כוונת הזמן; כוונת מקום — ובקרבן הפסח ובחטאת גם כוונה שלא לשמן — מוציאה מידי פיגול, והקרבן פסול בלבד.סימןקרב המתיר כמצותו
- ב:המה קדם: זמן או מקוםכוונת מקום וכוונת זמן בעבודה אחת — רבי יהודה הולך אחר הקודמת, וחכמים אומרים שבשני המקרים הקרבן פסול ואין בו כרת; וכחצי זית לאכילה וכחצי זית להקטרה אינם מצטרפים.סימןכזית בחוץ וכזית למחר
כל הפרק
ב:אפסולי עבודה ונתינה שלא במקומה
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל דָּמָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסָל. קִבֵּל בַּשְּׂמֹאל, פָּסָל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. נִשְׁפַּךְ הַדָּם עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, פָּסוּל. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּן, לְמַעְלָן, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן, לְמַטָּן, אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, בִּפְנִים, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת:
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל דָּמָן זָר, מי שאינו כהן; אוֹנֵן, שמת לו אחד מקרוביו באותו יום; טְבוּל יוֹם, שטבל היום, וטהרתו אינה נגמרת עד השקיעה; מְחֻסַּר בְּגָדִים, שעבד בפחות מארבעת בגדי הכהונה; מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שנטהר ועדיין לא הביא את קרבנו האחרון; שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, אף שהעבודה נעשית בעמידה; עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, שאסור שדבר יפריד בינו לבין הרצפה — פָּסָל. קִבֵּל בַּשְּׂמֹאל, פָּסָל. עבודות הדם טעונות יד ימין. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. לדעתו, יד ימין נדרשת רק בנתינת הדם. נִשְׁפַּךְ הַדָּם עַל הָרִצְפָּה — לפני שנתקבל בכלי — וַאֲסָפוֹ, פָּסוּל. התורה מצווה ליטול את הדם מן הבהמה, ולא מן הרצפה. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד — הכבש: המדרון העולה למזבח; היסוד: בליטה בתחתית המזבח — נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּן, לְמַעְלָן, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן, לְמַטָּן — פס אדום חגר את המזבח באמצע גובהו — אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, בִּפְנִים — בפנים: על מזבח הזהב שבהיכל; בחוץ: על המזבח החיצון. בכל אלה הקרבן פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת.
ב:בבחוץ פסול, למחר פיגול
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לִזְרֹק דָּמוֹ בַחוּץ אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ בַחוּץ, לְהַקְטִיר אֶת אֵמוּרָיו בַּחוּץ אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו בַּחוּץ, לֶאֱכֹל בְּשָׂרוֹ בַחוּץ אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ בַחוּץ אוֹ לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה בַחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לִזְרֹק דָּמוֹ לְמָחָר אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ לְמָחָר, לְהַקְטִיר אֵמוּרָיו לְמָחָר אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו לְמָחָר, לֶאֱכֹל בְּשָׂרוֹ לְמָחָר אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ לְמָחָר אוֹ כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה לְמָחָר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לִזְרֹק דָּמוֹ בַחוּץ — מחוץ למקום הראוי לכך — אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ בַחוּץ, או לְהַקְטִיר אֶת אֵמוּרָיו בַּחוּץ אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו בַּחוּץ — האימורים: חלקי הקרבן הנשרפים על המזבח — או לֶאֱכֹל בְּשָׂרוֹ בַחוּץ אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ בַחוּץ, אוֹ לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה בַחוּץ — האליה נשרפת על המזבח, אבל עורה נחשב מאכל — פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לִזְרֹק דָּמוֹ לְמָחָר אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ לְמָחָר — אחרי זמנו, שהרי את הדם זורקים באותו יום — לְהַקְטִיר אֵמוּרָיו לְמָחָר אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו לְמָחָר, או לֶאֱכֹל בְּשָׂרוֹ לְמָחָר אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ לְמָחָר, אוֹ כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה לְמָחָר — כוונה כזו עושה את הקרבן פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, ואפילו נאכל בתוך זמנו.
ב:גזה הכלל: מקום וזמן
זֶה הַכְּלָל, כָּל הַשּׁוֹחֵט וְהַמְקַבֵּל וְהַמְהַלֵּךְ וְהַזּוֹרֵק, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ:
זֶה הַכְּלָל, כָּל הַשּׁוֹחֵט וְהַמְקַבֵּל וְהַמְהַלֵּךְ וְהַזּוֹרֵק, ומתכוון לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר — הבשר, או החלקים הנשרפים על המזבח — חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ — כלומר שהדם, שזריקתו מתירה את הבשר, קרב בלי פגם אחר.
ב:דקרב המתיר כמצוותו — ושלא כמצוותו
כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. שָׁחַט בִּשְׁתִיקָה, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק בִּשְׁתִיקָה. אוֹ שֶׁשָּׁחַט, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. שָׁחַט חוּץ לִמְקוֹמוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, חוּץ לִמְקוֹמוֹ. הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. אוֹ שֶּׁשָּׁחַט, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ:
כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. שָׁחַט בִּשְׁתִיקָה, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. "בשתיקה" — בלי שום כוונה פסולה. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק בִּשְׁתִיקָה. אוֹ שֶׁשָּׁחַט, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ — זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. הפגם היחיד הוא כוונת הזמן, ולכן הקרבן פיגול. כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. שָׁחַט חוּץ לִמְקוֹמוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ; אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ; אוֹ שֶׁשָּׁחַט, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, חוּץ לִמְקוֹמוֹ. בכל אלה כוונת המקום היא פגם בפני עצמו, ולכן הקרבן פסול, אך אינו פיגול. הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כאילו היו קרבן אחר, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. אוֹ שֶּׁשָּׁחַט, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. גם זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ: בשני אלה בלבד, כוונה שלא לשמן היא עצמה פגם, ולכן אין כאן פיגול.
ב:המה קדם: זמן או מקום
לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זֶה וָזֶה פָסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר — שתי הכוונות באותה עבודה — כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, או כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ — פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. בכל סדר שהוא, כוונת המקום מונעת מן הקרבן להיעשות פיגול. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. המחשבה שקדמה היא הקובעת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זֶה וָזֶה פָסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, חוץ לזמנו או חוץ למקומו — כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין: אף אחד מן החצאים אינו כזית שלם.