משנה זְבָחִים · פרק ד מתוך יד
זְבָחִים · פרק דכָּל הַנִּתָּנִין
המתנות המתירות, ודין פיגול
סימןמַתָּנוֹת וּמַתִּירִין
שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. דם הקרבן ניתן על המזבח, במתנה אחת או בכמה מתנות, ורק אחר כך מותר לאכול את בשרו או להקטיר את חלביו: הדם הוא המתיר את השאר. ואם הכהן, בשעת העבודה, חושב לאכול את הקרבן לאחר זמנו, הקרבן נעשה פיגול, והאוכל ממנו חייב כרת. הפרק שואל אילו מתנות נחשבות, במזבח החיצון ובמזבח הפנימי, ומכאן — מה יכול להיעשות פיגול בכלל. הוא דן גם בקרבנו של נכרי, ונחתם בששת הדברים שלשמם נשחט הזבח.
- ד:אדי במתנה אחתבקרבנות שדמם ניתן על המזבח החיצון מתנת דם אחת מכפרת בדיעבד, ובחטאת נחלקו בית שמאי ובית הלל; ולכן רק כוונת חוץ לזמנה במתנה ההכרחית עושה פיגול.סימןמתנה אחת כפר
- ד:בהמזבח הפנימיבקרבנות שדמם ניתן על מזבח הזהב שבהיכל כל מתנה הכרחית, ולכן כוונת חוץ לזמנה באחת מהן פוסלת את הקרבן — אבל אין בו כרת.סימןמזבח הפנימי
- ד:גאין פיגול אלא במה שיש לו מתיריןהקומץ, הלבונה, הקטורת, כמה מנחות, הדם והנסכים אינם נעשים פיגול, ורבי מאיר ורבי שמעון נחלקו בלוג השמן של המצורע; והכלל: כל שיש לו מתירין, לאדם או למזבח — חייבים עליו משום פיגול.סימןהקמץ והלבונה והקטרת
- ד:דהדם הוא המתירבעולה, בעולת העוף ובחטאת העוף, ובפרים ובשעירים הנשרפים הדם הוא המתיר, ולכן הם בכלל דין פיגול; ורבי שמעון מצמצם את הפיגול לקרבנות שדמם ניתן על המזבח החיצון.סימןדמה מתיר
- ד:הקרבנו של נכריקרבנו של נכרי מתקבל על המזבח, אבל אין חייבים עליו משום פיגול, נותר וטמא; ודברים שאין בהם פיגול — חייבים עליהם משום נותר וטמא, חוץ מן הדם.סימןקדשי נכרים
- ד:ושש כוונותהזבח נזבח לשם שישה דברים, והחטאת והאשם אף לשם חטא; ורבי יוסי אומר שהזבח כשר אף כשנשחט בלי שום כוונה, שכך התנו בית דין.סימןלשם ששה דברים
כל הפרק
ד:אדי במתנה אחת
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁאִם נְתָנָן מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. וּבְחַטָּאת, שְׁתֵּי מַתָּנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְתִקְנָהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִזְמַנָּהּ, כִּפֵּר. נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִמְקוֹמָהּ, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים — בית מדרשו של שמאי — כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן — המזבח שבחצר המקדש — גם כשדינם כמה מתנות דם, שֶׁאִם נְתָנָן מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. וּבְחַטָּאת, שדמה ניתן לכתחילה על ארבע קרנות המזבח, צריך שְׁתֵּי מַתָּנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים — בית מדרשו של הלל — אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר, ככל שאר הקרבנות שעל המזבח החיצון. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְתִקְנָהּ — בלי כוונה פסולה — וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִזְמַנָּהּ, כִּפֵּר: הראשונה כבר התירה את הקרבן, ולכן כוונתו בשנייה לאכלו אחרי זמנו אינה פוגמת בו. נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִמְקוֹמָהּ — הראשונה היא המתירה את הקרבן, ולכן כוונת הזמן שבה עושה אותו — פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.
ד:בהמזבח הפנימי
כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁאִם חִסַּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת, לֹא כִפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן כֻּלָּן כְּתִקְנָן וְאַחַת שֶׁלֹּא כְתִקְנָהּ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת:
כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי — מזבח הזהב שבהיכל — שֶׁאִם חִסַּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת, לֹא כִפֵּר, שהתורה כופלת בהם את הציווי, ללמד שכל מתנה הכרחית. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן כֻּלָּן כְּתִקְנָן וְאַחַת שֶׁלֹּא כְתִקְנָהּ — בכוונה לאכול מן הקרבן אחרי זמנו — פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת, שהכוונה הפסולה הייתה רק באחת מן המתנות המתירות אותו.
ד:גאין פיגול אלא במה שיש לו מתירין
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל. הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִים, וְהַדָּם, וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה. לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ. וְכֹל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִים בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל:
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל — דין פיגול חל רק על דבר שמעשה אחר מתיר אותו: הַקֹּמֶץ — שנוטל הכהן ממנחת הסולת — וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִים — הכהן המשיח הוא הכהן הגדול — וְהַדָּם, וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה — פטורים, שאת הנסכים אפשר להביא גם למחרת, ולכן אין הבהמה מתירה אותם. לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע, השמן שהוא מביא עם אשמו כשנטהר: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שאת השמן אפשר להביא ימים אחרי האשם, ולכן אין האשם מתיר אותו; וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ. וְכֹל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִים בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ — כמו הדם, המתיר את הבשר לאכילה ואת השומן להקטרה על המזבח — חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל.
ד:דהדם הוא המתיר
הָעוֹלָה, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. עוֹלַת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. חַטַּאת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, דָּמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן לִקָּרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵינוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כִּשְׁלָמִים, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל:
הָעוֹלָה — הנשרפת כולה חוץ מעורה — דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים: רק אחרי זריקת הדם מותר להעלות את הבשר ולקחת את העור. עוֹלַת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. חַטַּאת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים, האוכלים אותו. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים — חטאות שדמן מוזה בהיכל, ובשרן נשרף ואינו נאכל — דָּמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן לִקָּרֵב. האימורים הם חלקי השומן שעולים למזבח. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵינוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כִּשְׁלָמִים — כגון הפרים והשעירים שדמם מוזה בהיכל — אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שהתורה אמרה את דין פיגול בשלמים.
ד:הקרבנו של נכרי
קָדְשֵׁי נָכְרִים, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ, פָּטוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּב. דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר, מִשּׁוּם טָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל. אֲבָל כְּגוֹן הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה:
קָדְשֵׁי נָכְרִים, שגם נכרי רשאי להתנדב קרבן, והוא קרב עולה, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא, שכל הדינים האלה נלמדים מפסוק האומר "קדשי בני ישראל" (ויקרא כב, ב). וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ, כלומר מחוץ לחצר המקדש — ובקרבן של ישראל חייבים על כך כרת — פָּטוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּב, שגם קרבן של נכרי הוא "לה'". דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, כגון הקומץ והקטורת, חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר, מִשּׁוּם טָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם, שהתורה נתנה אותו "לכפר" (ויקרא יז, יא), ולא למאכל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חיוב האוכל קודש בטומאה הוא רק בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל. אֲבָל כְּגוֹן הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת — שאינם אלא לשריפה — אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה.
ד:ושש כוונות
לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח, לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם הַשֵּׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ. וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, לְשֵׁם חֵטְא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְלִבּוֹ לְשֵׁם אַחַד מִכָּל אֵלּוּ, כָּשֵׁר, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד:
לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח: לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ — לשם סוג הקרבן שהוא, ולשם בעליו — לְשֵׁם הַשֵּׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים — שיישרף באש המזבח, ולא ייצלה על גחלים — לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ — שיעלה ממנו ריח, ויהיה נחת רוח לפני ה', שאמר ונעשה רצונו. וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם נשחטים גם לְשֵׁם חֵטְא, החטא המסוים שעליו הם באים לכפר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְלִבּוֹ לְשֵׁם אַחַד מִכָּל אֵלּוּ, כָּשֵׁר, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין — לשחוט בלי לומר את הכוונות, שמא יאמר כוונה פסולה; שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד — הכהן, ולא בעל הקרבן.