סדר זְרָעִים · 69 משניות
פֵּאָה
פאה — קצה השדה — היא המסכת השנייה בסדר זרעים. אחרי הברכות היומיות של מסכת ברכות פונה המשנה אל מתנות העניים שבתורה, התלויות בעבודת האדמה: פאה (קצה השדה שאינו נקצר), לקט (שיבולים שנשרו בשעת הקציר), שכחה (עומרים שנשכחו), פרט ועוללות (מתנות העניים שבכרם), ושאר המתנות שבשדה הפתוח הבאות אחריהן. המסכת נפתחת בעיקרון שמעמיד את כולה: לכמה מן המצוות האלה אין שיעור קצוב מן התורה, והמידה נתונה ללב הנותן — אלא שחכמים קבעו אחר כך רף תחתון של אחד משישים.
קְצֵה הַשָּׂדֶה
פרק אאֵלּוּ דְבָרִים
יסודות הפאה — שיעורה, מקומה ואילו יבולים חייבים בה
סימןשִׁעוּר וְחִיּוּב
שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. בשעת הקציר ציוותה התורה על החקלאי להשאיר לעניים את קצה שדהו בלי לקצור אותו; הקצה הזה הוא הפאה, ועליה המסכת כולה. ועוד: התבואה מתחייבת במעשרות, העשיריות שמפרישים ללוי ולאחרים, רק משנדושה ונמרחה לכרי. הפרק פותח במצוות שאין להן שיעור, והפאה ביניהן, ואחר כך מביא את השיעור המזערי שקבעו חכמים, אחד משישים, ומלמד היכן בשדה אפשר להשאיר את הפאה ואילו יבולים חייבים בה. הוא נחתם במה שמותר לעשות בתבואה לפני שהיא מתחייבת במעשרות.
- א:אדברים שאין להם שיעורלפאה, לביכורים, לראיון, לגמילות חסדים ולתלמוד תורה אין שיעור מן התורה, ויש מצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.סימןשאין להם שעור
- א:באחד משישים — הרף התחתוןאף שאין לפאה שיעור מן התורה, אין פוחתים מאחד משישים, ומוסיפים לפי גודל השדה, מספר העניים ורוב ענוותו של בעל השדה.סימןאין פוחתין לפאה מששים
- א:גהיכן משאירים את הפאהאפשר להשאיר פאה בתחילת השדה או באמצעו, ולא רק בסופו, ובגבולות הדבר נחלקו התנאים.סימןמתחלת השדה ומאמצעה
- א:דחמשת התנאיםיבול חייב בפאה רק אם הוא אוכל, נשמר, גידוליו מן הארץ, לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום — ותבואה וקטניות עומדות בכולם.סימןאכל ונשמר
- א:האילנות החייבים בפאהשמונה מיני אילן, מן האוג ועד התמרים, עומדים בחמשת התנאים ולכן חייבים בפאה, והרשימה היא דוגמה ולא רשימה סגורה.סימןבאילן האוג
- א:ופטור עד המירוחאדם נותן תבואה כפאה, מפקיר, מאכיל לבהמה או זורע — ופטור ממעשרות, כל עוד לא מירח את הכרי.סימןעד שימרח
פרק בוְאֵלּוּ מַפְסִיקִין
הגבולות שמחלקים שדה אחד לשניים לעניין פאה
סימןגְּבוּלוֹת
הפאה ניתנת לכל שדה בפני עצמו: כל שדה משאיר קרן משלו לעניים, ואין פאתו של שדה אחד עולה לשדה אחר. לכן היה על החקלאי לדעת אם יש לו שדה אחד או שניים. הפרק מונה את מה שמחלק שדה, כגון נחל, דרך או רצועה של זרע אחר, ומראה שאילנות נחלקים בקושי רב יותר מתבואה. אחר כך הוא שואל אם המין או הגורן, המקום שאליו מביאים את הקציר לדוש, הם שקובעים את מספר הפאות, ונחתם בשאלה מתי חייבים בפאה כלל: רק כשהבעלים עצמו קוצר.
- ב:אמה מפסיק את השדהנחל, שלולית, דרכים, שביל קבוע, בור, ניר וזרע אחר מחלקים את השדה לשניים, וכל חלק טעון פאה משלו.סימןמפסיקין לפאה
- ב:באמת מים והרים שבמעדררבי יהודה אומר שאמת מים מפסיקה רק כשאי אפשר לקצור את שני צדדיה כאחת, והר שמעבדים אותו במעדר אינו מפסיק.סימןאמת המים / ההרים
- ב:גזרעים לעומת אילנותבזרעים כמעט הכול מפסיק, אבל באילנות רק גדר בגובה עשרה טפחים — ואף היא בטלה כשהענפים משתרגים מעליה.סימןלאילן אלא גדר
- ב:דחרובים וזיתיםחרובים הרואים זה את זה נותנים פאה אחת, ובית אביו של רבן גמליאל נתנו פאה אחת לכל הזיתים שבכל רוח של העיר.סימןלחרובין כל הרואין
- ב:ההמין קובע, לא הגורןמין אחד נותן פאה אחת ושני מינים שתי פאות, אבל בשני זני חיטה מכריע מספר הגרנות.סימןמין אחד / שתי גרנות
- ב:והלכה למשה מסינימעשה בזרע של שני זני חיטה: רבן גמליאל עלה לשאול בבית הדין הגדול, ונחום הלבלר השיב במסורת שהגיעה עד משה מסיני.סימןנחום הלבלר
- ב:זמתי השדה פטורהשדה שקצרוה כותים או לסטים, שקרסמוה נמלים או ששברתה הרוח או בהמה — פטורה מן הפאה, שהחובה חלה רק כשהבעלים קוצר.סימןשדה שקצרוה כותים
- ב:חחצי קצור, חצי מכור, חצי מוקדשמשקצר הבעלים חלק מן השדה בעצמו, הפאה נשארת על השדה, והלוקח או הפודה מיד הגזבר נותן פאה על הכול.סימןמכר חציה / הקדיש חציה
פרק גמַלְבְּנוֹת הַתְּבוּאָה
מתי זריעה מפוזרת נחשבת לשדה אחד
סימןחֲלָקוֹת וּבְעָלִים
הפרק הקודם הראה שכל שדה חייב בפאה משלו, ולכן החקלאי צריך לדעת היכן נגמר שדה אחד ומתחיל אחר. אבל שדות לא היו תמיד חלקה אחת מסודרת: תבואה גדלה בערוגות קטנות בין עצי זית, בצלים נזרעו בתוך שדה ירק, ואחים ירשו קרקע יחד. הפרק שואל מתי זריעה כזאת היא שדה אחד ומתי שדות רבים, תחילה לפי אופן הזריעה והקציר ואחר כך לפי הבעלות. הוא נחתם בשאלה עד כמה יכול שדה להיות קטן ועדיין לחייב בפאה. רבי עקיבא אומר: קרקע כל שהיא, והפרק ממשיך בלשון הזאת אל מתנת שכיב מרע ואל מתנה המשחררת עבד.
- ג:אפאה אחת או פאות הרבה?מלבנות תבואה בין הזיתים — בית שמאי אומרים פאה מכל מלבן ומלבן, ובית הלל אומרים פאה אחת על הכול.סימןמלבנות התבואה
- ג:בהשדה המנומרהקוצר את שדהו כתמים כתמים — רבי עקיבא אומר נותן פאה לכל אחד ואחד, וחכמים אומרים פאה אחת על הכול.סימןהמנמר את שדהו
- ג:גשני גידולים, שתי פאותהעוקר בצלים לחים לשוק ומשאיר יבשים לאוצר — שתי המנות הן שני גידולים, וכל אחת טעונה פאה משלה.סימןהמחליק בצלים
- ג:דשתי מחלוקות עם רבי יוסיבצלים שהושארו לזרע חייבים בפאה, ומלבנות בצלים שבין הירק נותנות פאה אחת — ורבי יוסי חולק בשני הדינים.סימןהאמהות של בצלים
- ג:הכשהבעלות מחלקת את השדהבעלות נפרדת עושה שדה נפרדת: אחים שחלקו נותנים שתי פאות, וכשחזרו ונשתתפו נותנים פאה אחת.סימןהאחין שחלקו
- ג:והשדה הקטן ביותרחמישה חכמים קובעים שיעורים הולכים וקטנים לשדה החייבת בפאה, והמשנה עצמה פוסקת כרבי יהודה בן בתירה, כדי לקצור ולשנות; ורבי עקיבא אומר שקרקע כל שהיא חייבת.סימןקרקע בית רבע
- ג:זמתנת שכיב מרעמתנת שכיב מרע קיימת רק אם שייר לעצמו קרקע כל שהיא, ואישה שנכתבה לה קרקע כל שהיא בין הבנים איבדה את כתובתה.סימןשכיב מרע
- ג:חהכותב נכסיו לעבדוהכותב את כל נכסיו לעבדו — העבד יוצא לחירות, שהוא עצמו בכלל הנכסים, אבל אם שייר קרקע כל שהיא נשאר עבד.סימןהכותב נכסיו לעבדו
פרק דהַפֵּאָה נִתֶּנֶת
כיצד, מתי ולמי עוברות מתנות הקציר לעניים
סימןדֶּרֶךְ הַנְּתִינָה
שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. התורה אינה מצווה על החקלאי למסור את מתנותיו לעניים בידיו, אלא להשאיר אותן בשדה: השיבולים הנושרות בשעת הקצירה, העומרים שנשכחו, והפאה, פינת השדה שנשארת לעניים. העניים באים ונוטלים אותן בעצמם. והחובה להשאיר אותן חלה ברגע קבוע, בדרך כלל בשעת הקצירה, ולכן השאלה היא של מי היה היבול באותה שעה. הפרק עוסק בדרך שבה נוטלים את הפאה ובשעות נטילתה, בתחבולות ובכלים האסורים על העניים, ביבול שקצר נכרי או שהיה של בית המקדש, ובשאלה מה נחשב לקט.
- ד:אהיכן ניתנת הפאההפאה נשארת מחוברת כדי שהעניים יקצרו אותה בעצמם, חוץ מגפן מודלית ודקל, שבעל הבית מוריד מהם ומחלק.סימןהפאה נתנת במחבר
- ד:בכשהחלוקה היא ההלכהבדלית ובדקל, שלא כבשאר הפאה, אחד האומר לחלק את הפירות בשווה גובר על תשעים ותשעה שרוצים לבוז.סימןבדלית ובדקל
- ד:גאין משתלטים על הפאהעני שזרק מן הפאה על השאר, נפל עליה או פרש עליה את טליתו כדי לזכות בכולה — לא זכה, וכן בלקט ובעומר השכחה.סימןנטל מקצת פאה
- ד:דפאה נלקטת ביד בלבדאין העניים קוצרים את הפאה במגלים ואין עוקרים אותה בקרדומות, כדי שלא יכו איש את רעהו בדוחק.סימןבמגלות / בקרדמות
- ד:השעות קבועות לפאהשלוש פעמים ביום נותנים פאה — בשחר, בחצות ובמנחה — וכל שעה מכוונת למניקות, לילדים ולזקנים.סימןשלש אבעיות ביום
- ד:וקצירו של גרנכרי שקצר ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט, מן השכחה ומן הפאה, שהחיוב נקבע בשעת הקצירה.סימןעובד כוכבים / נתגיר
- ד:זמתי ההקדש פוטר את היבולהמקדיש קמה ופודה אותה — היבול חייב במתנות העניים רק אם לא היה של הקדש בשעה שחלה עליו החובה.סימןהקדיש קמה
- ד:חהקדש ומעשרותגם במעשרות, פירות שהוקדשו ונפדו חייבים או פטורים לפי מי שהיה בעליהם כשהגיעו לעונת המעשרות.סימןהמקדיש פרותיו
- ד:טלזכות בפאה בשביל עניהמלקט פאה ואומר שהיא לעני פלוני — רבי אליעזר אומר זכה לו, וחכמים אומרים ייתננה לעני הראשון שיימצא.סימןלאיש פלוני עני
- ד:ימהו לקטלקט הוא מה שנושר בשעת הקצירה, ומקום הנפילה — מתוך היד, לאחר היד או בראש היד — קובע למי הוא שייך.סימןאיזהו לקט
- ד:יאתבואה בחורי הנמליםתבואה שבחורי הנמלים שבתוך הקמה — של בעל הבית, ושלאחר הקוצרים העליונה לעניים, ורבי מאיר אומר הכול לעניים.סימןחורי הנמלים
לֶקֶט וְשִׁכְחָה
פרק הגָּדִישׁ
שמירה על מתנות העניים בשעת הקציר
סימןשְׁמִירַת הַמַּתָּנוֹת
שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. מה שהחקלאי חייב להשאיר בשדהו — הלקט, העומרים שנשכחו והפאה, פינת השדה — שייך לעניים: הוא פטור ממעשרות, ובעל השדה אינו רשאי ליטול ממנו, אפילו הוא עצמו עני. ועומר נעשה של העניים רק כשנשכח באמת, כמו שאומרת התורה: מי ששכח עומר בשדה לא ישוב לקחתו. הפרק פותח בתבואה המכסה את הלקט של העניים, שואל מי נחשב עני ומי נחשב בעל השדה, מעובר דרכים ועד קוצר בשכר, מזהיר שהמונע את העניים גוזל אותם, ונחתם בשאלה מתי עומר שנשכח הוא של העניים.
- ה:אגדיש על גבי הלקטהגודש עומרים במקום שלא ליקטו בו העניים — כל הנוגע בארץ של העניים, ואם פיזרה הרוח את העומרים אומדים כמה לקט היה שם.סימןגדיש / הרוח שפזרה
- ה:בשיבולת שנשארה ולקט שאבדשיבולת שלא נקצרה וראשה מגיע לקמה עשויה להישאר של בעל הבית, ושיבולת לקט שהתערבה בגדיש — בעל הבית מעשר שיבולת אחת ונותן לעני.סימןשבלת שבקציר
- ה:גגלגול טופח עם התבואהרבי מאיר אוסר לגלגל את הטופח הזול יחד עם התבואה, שמא יפסידו העניים בלקט, וחכמים מתירים.סימןאין מגלגלין בטופח
- ה:דעני לשעתובעל בית שאזלו מזונותיו בדרך רשאי ליטול מתנות עניים, וחכמים אומרים שאינו חייב לשלם, שעני היה באותה שעה.סימןעובר ממקום למקום
- ה:הבעלים, אריס או קוצר בשכרהמקבל שדה לקצור תמורת חלק מן היבול אסור במתנות העניים שבה, ורבי יהודה מחלק לפי השאלה אם יש לו חלק ביבול העומד.סימןהמחליף עם העניים
- ה:ושלא לחסום את הענייםהלוקח שדה אסור במתנותיה, אסור לשכור פועל על תנאי שבנו של הפועל ילקט אחריו, והמונע את העניים או מפלה ביניהם גוזל אותם.סימןהמוכר את שדהו
- ה:זשכחה שאינה שכחהעומר שנשכח רק מן הפועלים או רק מבעל הבית, או שעניים עמדו לפניו או כיסוהו בקש — אינו שכחה ונשאר של בעל הבית.סימןהעמר ששכחוהו פועלים
- ה:חעימור למקום גמר מלאכהעומר שנשכח נעשה שכחה רק כשמעמרים אל מקום שהוא גמר מלאכה, המקום שבו מסתיימת מלאכת האיסוף.סימןהמעמר לכבעות
פרק ובֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים
דיני שכחה — העומר שנשכח בשדה
סימןעֳמָרִים וְקָמָה
שני רעיונות יעזרו לפני שמתחילים. כשחקלאי קוצר את תבואתו, התורה נותנת חלק ממנה לעניים, ואחת המתנות היא השכחה: עומר שעבר על פניו והשאיר אותו מאחור — אסור לו לחזור וליטול אותו (דברים כד, יט). ופירות שבעליהם מוותר עליהם לכל מי שירצה ליטול נעשים הפקר, והפקר פטור ממעשרות. הפרק נפתח בשתי מחלוקות של בית שמאי ובית הלל, ומשם בודק מתי עומר נחשב שכוח באמת: לאיזה כיוון הלכו הפועלים, כמה גדול היה, מה צמח לצדו, והאם תנאי יכול לבטל את המתנה.
- ו:אהפקר לעניים, ועומר ענקבית שמאי ובית הלל נחלקים אם הפקר לעניים בלבד הוא הפקר, ואם עומר גדול במיוחד שנשכח הוא שכחה.סימןהבקר לעניים
- ו:בעומר שנשכח ליד סימן בולטעומר שהניחו סמוך לגדר, לגדיש, לבקר או לכלים ושכחו — בית שמאי אומרים אינו שכחה, ובית הלל אומרים שכחה.סימןסמוך לגפה ולגדיש
- ו:גראשי שורות ועומר שהוגבהעומר שבקצה השורה נידון לפי העומר שכנגדו, ועומר שהגביהו כדי להוליכו לעיר ושכחו — אינו שכחה.סימןהעמר שכנגדו מוכיח
- ו:דהגדרת ראשי השורותעומר שצריך לחזור לאחור כדי ליטלו הוא שכחה, ועומר שלפניו אינו שכחה — זה כלל "בל תשוב".סימןמאמצע השורה
- ו:השניים לעניים, שלושה לבעל הביתבעומרים, בזיתים, בפשתן, בענבים ובשיבולים — שניים לעניים ושלושה לבעל הבית, כדברי בית הלל, ובית שמאי אומרים שלושה וארבעה.סימןשני עמרים
- ו:ועומר של סאתיים וקל וחומרעומר יחיד של סאתיים גדול מכדי להיות שכחה, ובשני עומרים של סאתיים רבן גמליאל אומר לבעל הבית וחכמים אומרים לעניים.סימןהעמר שיש בו סאתים
- ו:זשכחה בקמהקמה שיש בה סאתיים אינה שכחה, וחלקה דקה וכחושה נמדדת לפי מה שהייתה עושה בגידול מלא.סימןקמה שיש בה סאתים
- ו:חהקמה מצלת, והעומר אינו מצילקמה שלא נשכחה מצילה עומר או קמה שנשכחו לצדה, ואפילו בקלח אחד, אבל העומר אינו מציל דבר.סימןהקמה מצלת
- ו:טעקורה ומחוברת אינן מצטרפותסאה עקורה וסאה מחוברת אינן מצטרפות לשיעור הסאתיים, ולכן אם נשכחו שתיהן הן של העניים.סימןסאה תבואה עקורה
- ו:ישחת, אגודות וטמונים באדמההקוצר לשחת או לאלומות, וכן אגודות השום והבצלים, אין בהם שכחה, וחכמים מחייבים אף בטמונים באדמה, שלא כרבי יהודה.סימןתבואה שנתנה לשחת
- ו:יאהקוצר בלילה, הסומא, ותנאי שאינו תנאישכחה נוהגת גם בקוצר בלילה ובסומא, אבל לא במי שהתכוון ליטול תחילה את הגדולים, ותנאי נגד השכחה בטל.סימןהקוצר בלילה
פרק זכָּל זַיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם
מתנות העניים במטע הזיתים ובכרם
סימןזֵיתִים וּכְרָמִים
פאה, הפינה שמשאירים לעניים, היא רק אחת המתנות שהקציר חייב בהן. בכרם יש עוד שתיים: פרט — ענבים בודדות שנושרות בשעה שבוצרים את האשכולות — ועוללות, אשכולות קטנים שלא התמלאו (ויקרא יט, י). שתיהן שייכות לעניים, ואסור לבעל הכרם ללקט אותן לעצמו. הפרק משלים תחילה את דין השכחה בעצי זית, שבהם אילן ידוע מדי לעולם אינו נחשב שכוח, ואחר כך מגדיר את שתי מתנות הכרם ושואל מה דינן כשמדללים את הגפנים, כשהפרי קדוש בשנתו הרביעית, וכשהכרם מוקדש לבית המקדש.
- ז:אזית שיש לו שםזית הידוע בכינויו, ביבולו או במקומו לעולם אינו שכחה, שבעל הבית ודאי זוכר אותו.סימןזית שיש לו שם
- ז:בזית מוסתר או גדול מדיזית הכלוא בין שורות אילנות או שיש בו סאתיים אינו שכחה, אבל זית שיש לו שם, משהתחיל למסוק אותו ושכחו — נעשה שכחה.סימןבין שלש שורות
- ז:גאיזהו פרטפרט הוא הענבים הנושרות בשעת הבציר, והמניח סל תחת הגפן כדי לקלוט אותן גוזל את העניים.סימןאיזהו פרט
- ז:דאיזוהי עוללתעוללת היא אשכול שאין לו לא כתף ולא נטף, ואשכול שהוא ספק — לעניים, ובגרגר יחידי נחלקו רבי יהודה וחכמים.סימןאיזוהי עוללת
- ז:הדילול גפנים של ענייםרבי יהודה אומר שהמדל את גפניו מדלל גם את של העניים כשם שבשלו, ורבי מאיר אומר שבשל העניים אינו רשאי.סימןהמדל בגפנים
- ז:וכרם רבעי והענייםבית שמאי אומרים שבכרם רבעי יש פרט ועוללות לעניים, ובית הלל אומרים שהוא כמעשר שני לכל דבר, וכולו לגת.סימןכרם רבעי
- ז:זכרם שכולו עוללותכרם שכולו עוללות — רבי אליעזר אומר לבעל הבית, ורבי עקיבא אומר לעניים, ומפרש שזכותם רק ממתינה עד שיתחיל הבציר.סימןכרם שכלו עוללות
- ז:חהקדש ושכחה בעריסהמקדיש את כרמו אחר שנודעו בו העוללות — העוללות לעניים, ואשכול שנשכח בעריס נעשה שכחה משאינו יכול עוד לפשוט את ידו וליטלו.סימןהמקדיש כרמו
פַּרְנָסַת עֲנִיִּים
פרק חמֵאֵימָתַי כָּל אָדָם
מתי המתנות מותרות לכול; דיני צדקה
סימןמַעְשַׂר עָנִי וּצְדָקָה
שני דברים יעזרו לפני שמתחילים. מה שבעל השדה משאיר לעניים, כמו הלקט והפאה, פינת השדה, שלהם הוא, וכך גם מעשר עני, הניתן בשתי שנים מכל שבע. על כל אלה אין מפרישים מעשר, ולכן יש משקל לדברי העני כשהוא אומר שמאכל שבידו הוא מתנה כזאת. ועוד, בכל עיר אספו צדקה לעניי המקום וחילקו אותה מדי יום ומדי שבוע. הפרק שואל מתי מתנות השדה נעשות מותרות לכל אדם, מתי העניים נאמנים, וכמה לכל הפחות מקבל כל עני. אחר כך הוא עובר אל הצדקה של העיר ואל השאלה מי אמיד מכדי ליטול, ומסיים את המסכת בדברים על יושר.
- ח:אמתי המתנות מותרות לכולהלקט, מתנות הכרם ומתנות הזיתים מותרים לכל אדם משחדלו העניים לבוא אל השדה, ולכל יבול סימן משלו.סימןמאימתי / משילכו הנמושות
- ח:בנאמנות העניים על הפטורהעניים נאמנים לומר שהפירות מתנות עניים — על מתנות הקציר בשעתן ועל מעשר עני כל השנה, אבל רק בדבר שדרך לחלק.סימןנאמנים על הלקט
- ח:גגולמי לעומת מעובדהעני נאמן על חיטים, אורז בקליפתו ופול שלם, אבל לא על קמח, פת או גריסים, שאין דרך לחלק אותם כמתנה.סימןנאמנין על החטים
- ח:דירק חי וירק מבושלהעניים נאמנים על ירק חי ולא על מבושל, אלא אם כן היה מעט, שבעל הבית עשוי להפריש היישר מן הקדרה.סימןנאמנים על הירק
- ח:השיעורי הנתינה בגורןבחלוקת מעשר עני בגורן אין נותנים לשום עני פחות משיעור קבוע, ולכל מאכל — חיטים, שעורים, יין ושמן — שיעור משלו.סימןלעניים בגרן
- ח:ועל מי חלים השיעוריםהשיעורים נוהגים בכהנים, בלוויים ובישראלים כאחד, ובעל הבית רשאי להציל מחצה לקרוביו העניים.סימןמציל נוטל מחצה
- ח:זעני עובר אורח ועניי העירעני העובר ממקום למקום מקבל לפחות ככר לחם ומזון לשבת, ומי שיש בידו די מזון לא ייטול מן התמחוי ומן הקופה.סימןלעני העובר
- ח:חגבול המאתיים זוזמי שיש לו מאתיים זוז לא ייטול, אבל כסף המשועבד לאחרים אינו נמנה, ואין מחייבים אותו למכור את ביתו וכליו.סימןמאתים זוז
- ח:טנטילת צדקה ביושרמי שיש לו חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם לא ייטול, והעושה עצמו נצרך או המטה את הדין נענש מידה כנגד מידה.סימןחמשים זוז