משנה פֵּאָה · פרק ד מתוך ח

פֵּאָה · פרק דהַפֵּאָה נִתֶּנֶת

כיצד, מתי ולמי עוברות מתנות הקציר לעניים

סימןדֶּרֶךְ הַנְּתִינָה

שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. התורה אינה מצווה על החקלאי למסור את מתנותיו לעניים בידיו, אלא להשאיר אותן בשדה: השיבולים הנושרות בשעת הקצירה, העומרים שנשכחו, והפאה, פינת השדה שנשארת לעניים. העניים באים ונוטלים אותן בעצמם. והחובה להשאיר אותן חלה ברגע קבוע, בדרך כלל בשעת הקצירה, ולכן השאלה היא של מי היה היבול באותה שעה. הפרק עוסק בדרך שבה נוטלים את הפאה ובשעות נטילתה, בתחבולות ובכלים האסורים על העניים, ביבול שקצר נכרי או שהיה של בית המקדש, ובשאלה מה נחשב לקט.

  1. ד:אהיכן ניתנת הפאההפאה נשארת מחוברת כדי שהעניים יקצרו אותה בעצמם, חוץ מגפן מודלית ודקל, שבעל הבית מוריד מהם ומחלק.סימןהפאה נתנת במחבר
  2. ד:בכשהחלוקה היא ההלכהבדלית ובדקל, שלא כבשאר הפאה, אחד האומר לחלק את הפירות בשווה גובר על תשעים ותשעה שרוצים לבוז.סימןבדלית ובדקל
  3. ד:גאין משתלטים על הפאהעני שזרק מן הפאה על השאר, נפל עליה או פרש עליה את טליתו כדי לזכות בכולה — לא זכה, וכן בלקט ובעומר השכחה.סימןנטל מקצת פאה
  4. ד:דפאה נלקטת ביד בלבדאין העניים קוצרים את הפאה במגלים ואין עוקרים אותה בקרדומות, כדי שלא יכו איש את רעהו בדוחק.סימןבמגלות / בקרדמות
  5. ד:השעות קבועות לפאהשלוש פעמים ביום נותנים פאה — בשחר, בחצות ובמנחה — וכל שעה מכוונת למניקות, לילדים ולזקנים.סימןשלש אבעיות ביום
  6. ד:וקצירו של גרנכרי שקצר ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט, מן השכחה ומן הפאה, שהחיוב נקבע בשעת הקצירה.סימןעובד כוכבים / נתגיר
  7. ד:זמתי ההקדש פוטר את היבולהמקדיש קמה ופודה אותה — היבול חייב במתנות העניים רק אם לא היה של הקדש בשעה שחלה עליו החובה.סימןהקדיש קמה
  8. ד:חהקדש ומעשרותגם במעשרות, פירות שהוקדשו ונפדו חייבים או פטורים לפי מי שהיה בעליהם כשהגיעו לעונת המעשרות.סימןהמקדיש פרותיו
  9. ד:טלזכות בפאה בשביל עניהמלקט פאה ואומר שהיא לעני פלוני — רבי אליעזר אומר זכה לו, וחכמים אומרים ייתננה לעני הראשון שיימצא.סימןלאיש פלוני עני
  10. ד:ימהו לקטלקט הוא מה שנושר בשעת הקצירה, ומקום הנפילה — מתוך היד, לאחר היד או בראש היד — קובע למי הוא שייך.סימןאיזהו לקט
  11. ד:יאתבואה בחורי הנמליםתבואה שבחורי הנמלים שבתוך הקמה — של בעל הבית, ושלאחר הקוצרים העליונה לעניים, ורבי מאיר אומר הכול לעניים.סימןחורי הנמלים

כל הפרק

ד:אהיכן ניתנת הפאה

הַפֵּאָה נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקָע. בְּדָלִית וּבְדֶקֶל, בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים. אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק וְאֶחָד אוֹמֵר לָבוֹז, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה:

הַפֵּאָה נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקָע. בעל הבית אינו קוצר אותה לעניים; הם באים וקוצרים אותה בעצמם. בְּדָלִית וּבְדֶקֶל, גפן שהודלתה גבוה על כלונסאות או על עצים, ועץ תמר גבוה, שהטיפוס עליהם מסוכן — בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים — עצי אגוז שגזעם חלק ואין בו אחיזה, ולכן גם עליהם מסוכן לטפס. אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק וְאֶחָד אוֹמֵר לָבוֹז — כשעניים נחלקו על פאה העומדת בשדה — לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה: התורה ציוותה להשאיר אותה לפניהם, שייטלו בעצמם.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:בכשהחלוקה היא ההלכה

בְּדָלִית וּבְדֶקֶל אֵינוֹ כֵן, אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבוֹז וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה:

בְּדָלִית וּבְדֶקֶל אֵינוֹ כֵן — שם בעל הבית מוריד את הפרי ומחלק אותו. אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבוֹז וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה:

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:גאין משתלטים על הפאה

נָטַל מִקְצָת פֵּאָה וּזְרָקָהּ עַל הַשְּׁאָר, אֵין לוֹ בָהּ כְּלוּם. נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּפֵרֵשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, מַעֲבִירִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ. וְכֵן בְּלֶקֶט, וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה:

נָטַל מִקְצָת פֵּאָה וּזְרָקָהּ עַל הַשְּׁאָר — עני המנסה לזכות כך בכל הפאה — אֵין לוֹ בָהּ כְּלוּם, אף לא במה שכבר ליקט: חכמים קנסו אותו. נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּפֵרֵשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ — כדי לזכות בפאה לעצמו — מַעֲבִירִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ, כי נפילה עליה או כיסוי אינם מקנים לו אותה. וְכֵן בְּלֶקֶט — השיבולים הנושרות בשעת הקצירה — וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:דפאה נלקטת ביד בלבד

פֵּאָה אֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בְּמַגָּלוֹת, וְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ:

פֵּאָה אֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בְּמַגָּלוֹת, וְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ — העניים כולם נדחקים יחד בפינה אחת של השדה.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:השעות קבועות לפאה

שָׁלשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם, בַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת וּבַמִּנְחָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ. שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל, וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אֻמָּן וְאֻמָּן:

שָׁלשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם — זמנים קבועים שבהם בעל הבית מתגלה בשדה כדי שהעניים ילקטו — בַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת וּבַמִּנְחָה — שעה למניקות, שעה לילדים ושעה לזקנים. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ — שלוש פעמים לכל הפחות, ובעל הבית רשאי להוסיף. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ — שלוש פעמים לכל היותר, ואין בעל הבית רשאי לפתוח את שדהו יותר. שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל — קוצרים בכל פעם שורה באורך החבל — וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אֻמָּן וְאֻמָּן, כלומר מכל שורה. על כך נזכרו לשבח, שהעניים נטלו בלי להמתין.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:וקצירו של גר

עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּשִׁכְחָה, שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בִשְׁעַת הָעִמּוּר:

עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה, שהתורה תלתה את שלושתן ב"קצירך", והוא קצר כשהיה נכרי. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּשִׁכְחָה, שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בִשְׁעַת הָעִמּוּר — ואז כבר היה גר.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:זמתי ההקדש פוטר את היבול

הִקְדִּישׁ קָמָה וּפָדָה קָמָה, חַיָּב. עֳמָרִין וּפָדָה עֳמָרִין, חַיָּב. קָמָה וּפָדָה עֳמָרִין, פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְטוּרָה:

הִקְדִּישׁ קָמָה וּפָדָה קָמָה — נתן אותה לבית המקדש, וקנה אותה בחזרה לפני שנקצרה — חַיָּב במתנות העניים. הקדיש עֳמָרִין וּפָדָה עֳמָרִין — תבואה שכבר נקצרה ונקשרה — חַיָּב במתנות העניים. הקדיש קָמָה וּפָדָה עֳמָרִין — בינתיים קצר אותה גזבר המקדש ועשה ממנה עומרים — פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְטוּרָה — באותה שעה היא הייתה של המקדש.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:חהקדש ומעשרות

כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן, פְּטוּרִים, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִים:

כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת — השלב שבו הפירות נעשים חייבים במעשר; בתבואה, כשמחליקים את ערמת הגרעינים אחרי הדיש — וּפְדָאָן, חַיָּבִין, כי כשהגיעו לשלב הזה כבר חזרו להיות שלו. ואם הקדיש את פירותיו מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. חובת המעשר חלה עליהם עוד כשהיו שלו. הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר — גזבר המקדש החליק את ערמת התבואה כשהייתה עדיין של המקדש — וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן, פְּטוּרִים, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִים

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:טלזכות בפאה בשביל עני

מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָכָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר:

מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי — עני שאינו נמצא שם — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָכָה לוֹ וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן, ואינו רשאי לשמור את הפאה לעני שנקב בשמו. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת — הנכרי אינו חייב במתנות עניים, ולכן הן פשוט תבואתו הרגילה — אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר, שהפקר פטור ממעשר.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:ימהו לקט

אֵיזֶהוּ לֶקֶט, הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה. הָיָה קוֹצֵר, קָצַר מְלֹא יָדוֹ, תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ, הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. תּוֹךְ הַיָּד וְתוֹךְ הַמַּגָּל, לָעֲנִיִּים. אַחַר הַיָּד וְאַחַר הַמַּגָּל, לְבַעַל הַבָּיִת. רֹאשׁ הַיָּד וְרֹאשׁ הַמַּגָּל, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת:

אֵיזֶהוּ לֶקֶט, הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה. השיבולים האלה נשארות לעניים, שילקטו אותן. הָיָה קוֹצֵר, קָצַר מְלֹא יָדוֹ, תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ, הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת, כי נפל בגלל הקוץ ולא בגלל הקצירה. תּוֹךְ הַיָּד וְתוֹךְ הַמַּגָּל, לָעֲנִיִּים, שהרי השיבולים נשרו בדרך הקצירה הרגילה. אַחַר הַיָּד וְאַחַר הַמַּגָּל, לְבַעַל הַבָּיִת, שהרי ניעור היד או תנופת הלהב הם שהפילו את השיבולים, ואין זו דרך הקצירה. רֹאשׁ הַיָּד וְרֹאשׁ הַמַּגָּל — השיבולים שבקצות האצבעות כשהיד מלאה, או בחוד המגל — רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. בעיניו זה כמו תוך היד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת — בעיניו זה כמו אחר היד.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:יאתבואה בחורי הנמלים

חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה, הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. שֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים, הָעֶלְיוֹנִים לָעֲנִיִּים, וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַכֹּל לָעֲנִיִּים, שֶׁסְּפֵק לֶקֶט, לֶקֶט:

חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה — נמלים גוררות גרגרים אל חוריהן — הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת, שאין לעניים חלק בתבואה שעדיין עומדת. ובחורי הנמלים שֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים, הָעֶלְיוֹנִים לָעֲנִיִּים, וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת: הגרגרים הלבנים שלמעלה עשויים להיות לקט שגררו הנמלים, והכהים שלמטה ישנים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַכֹּל לָעֲנִיִּים — גם הגרגרים הכהים שלמטה עשויים להיות מתבואת השנה — שֶׁסְּפֵק לֶקֶט, לֶקֶט

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים