משנה עָרְלָה · פרק ב מתוך ג
עָרְלָה · פרק בהַתְּרוּמָה
כיצד ערלה, תרומה וכלאיים בטלים ומצטרפים בתערובת
סימןבִּטּוּל וְצֵרוּף
רעיון אחד יעזור לפני שמתחילים. כשמעט מאכל אסור נופל לתוך הרבה מאכל מותר ואי אפשר עוד להבחין בו, לפעמים הוא בטל: אם יש סביבו די מאכל מותר, התערובת כולה מותרת. כמה הוא "די" — תלוי במה שנפל. תרומה, החלק שניתן לכהן, צריכה פי מאה ממנה של חולין; ערלה, שאסור ליהנות ממנה כלל, צריכה פי מאתיים. הפרק מברר את החשבונות האלה, מראה כיצד שני איסורים שונים מסייעים לבטל זה את זה, ואחר כך עובר לשאור ולתבלין, שאינם בטלים כשפעולתם ניכרת בכל העיסה או בכל התבשיל.
- ב:אעולים באחד ומאה, עולים באחד ומאתייםהתרומה ובני משפחתה בטלים באחד ומאה, ואילו הערלה וכלאי הכרם, האסורים אף בהנאה, צריכים אחד ומאתיים.סימןבאחד ומאה / באחד ומאתים
- ב:בשני איסורים, הצלה הדדיתהתרומה והערלה נמנות כל אחת עם ההיתר, ולכן כל אחת מסייעת לבטל את חברתה באותה תערובת.סימןהתרומה מעלה את הערלה
- ב:גכל אחד מעלה את חברו במאתיים ואחתהערלה וכלאי הכרם מסייעים לבטל זה את זה, ואפילו ערלה את ערלה, שהרי נטע רבעי נחשב שם נפרד.סימןהערלה מעלה את הכלאים
- ב:דמחמץ, מתבל ומדמעכשהאיסור הוא השאור המחמיץ או התבלין המתבל, הוא אינו בטל לעולם; ובית שמאי ובית הלל נחלקו מתי הוא גם מטמא.סימןהמחמץ והמתבל והמדמע
- ב:העדותו של דוסתאידוסתאי, מתלמידי בית שמאי, מעיד ששמאי הזקן עצמו אמר שאוכל מטמא רק כשיש בו כביצה.סימןדוסתאי איש כפר יתמה
- ב:ושאור של חיטים בעיסת חיטיםאיסור שהתערב במינו נידון לחומרה: אם יש בו כדי לחמץ — אסור אף כשיש מאה ואחת, ואם אין מאה ואחת — אסור אף בלי כדי לחמץ.סימןשאר של חטים
- ב:זגריסין שנתבשלו עם עדשיםאיסור שהתערב במין אחר נידון לפי הטעם בלבד: אם טעמו מורגש — אסור, ואם לאו — מותר, בלי קשר למאה ואחת.סימןגריסין שנתבשלו עם עדשים
- ב:חשני שאורים, ובכל אחד כדי לחמץשאור של חולין נפל ראשון ואחריו שאור אסור שגם בו כדי לחמץ — העיסה אסורה, ואין אומרים שהשאור השני היה מיותר.סימןשאר של חלין
- ב:טרבי שמעון מתירשאור אסור שנפל לעיסה שכבר החמיצה משאור של חולין: חכמים אוסרים, ורבי שמעון מתיר, שהרי השאור האסור רק מקלקל אותה.סימןעסה וחמצה
- ב:יתבלין המצטרפיםתבלינים אסורים משמות שונים או ממינים שונים מצטרפים לאסור את התבשיל שהם מתבלים, ורבי שמעון אומר שאינם מצטרפים.סימןתבלין שנים ושלשה שמות
- ב:יאהאם הולכים אחר האחרון?שאור של חולין ושאור של תרומה החמיצו יחד עיסה: רבי אליעזר הולך אחר האחרון, וחכמים אוסרים רק כשבשאור האסור לבדו יש כדי לחמץ.סימןאחר האחרון אני בא
- ב:יבעדות בשער המזרחיועזר איש הבירה, מתלמידי בית שמאי, מעיד ששמע מרבן גמליאל הזקן כדברי חכמים: לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ.סימןיועזר איש הבירה
- ב:יגאחר הראשון או אחר האחרון?כלי עור שסכו אותו בשמן טהור ובשמן טמא: רבי אליעזר הולך אחר הסיכה הראשונה, וחכמים אחר האחרונה, שהיא הנפלטת.סימןכלים שסכן
- ב:ידאסור לזרים ומותר לכהניםשאור של תרומה ושאור של כלאי הכרם שהחמיצו יחד אוסרים את העיסה לזרים ומשאירים אותה מותרת לכהנים, ורבי שמעון מתיר לכול.סימןשאר של תרומה
- ב:טותבלין הנותנים טעם בקדרהאותו דין בתבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שתיבלו יחד את הקדרה: אסור לזרים ומותר לכהנים, ורבי שמעון מתיר לכול.סימןתבלין של תרומה
- ב:טזכשהקודש מצטרף לאסורחתיכות של קודשי קודשים, של פיגול ושל נותר שנתבשלו עם חתיכות חולין מצטרפות זו לזו, והתבשיל אסור לזרים ומותר לכהנים; ורבי שמעון מתיר לכול.סימןחתיכה / פגול / נותר
- ב:יזאסור לטמאים ומותר לטהוריםבשר קודשי קודשים ובשר קודשים קלים שנתבשלו עם בשר חולין מצטרפים, והתבשיל אסור לטמאים ומותר לטהורים.סימןקדשים קלים / בשר התאוה
כל הפרק
ב:אעולים באחד ומאה, עולים באחד ומאתיים
הַתְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, הַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים, עוֹלִים בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְצָרִיךְ לְהָרִים. הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, עוֹלִים בְּאֶחָד וּמָאתַיִם, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין צָרִיךְ לְהָרִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינָן מִצְטָרְפִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִצְטָרְפִין בְּנוֹתֵן טַעַם, אֲבָל לֹא לֶאֱסֹר.
הַתְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, הַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים — מתנות לכהן; דמאי הוא יבול שאולי לא הופרשו ממנו מעשרות — עוֹלִים בְּאֶחָד וּמֵאָה — בטלים כשיש כנגדם פי מאה של מאכל רגיל — וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וְצָרִיךְ לְהָרִים את שיעור מה שנפל, ולתת אותו לכהן. הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם — פרי העץ בשלוש שנותיו הראשונות, ותבואה או ירק שגדלו בכרם — עוֹלִים בְּאֶחָד וּמָאתַיִם, כפליים מן התרומה, שהרי אסור אפילו ליהנות מהם; וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וְאֵין צָרִיךְ לְהָרִים, שאין לכהן חלק בהם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינָן מִצְטָרְפִין, שהרי הערלה והכלאיים שני איסורים נפרדים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִצְטָרְפִין בְּנוֹתֵן טַעַם — בתבשיל, שבו הטעם קובע — אֲבָל לֹא לֶאֱסֹר. בתערובת יבשה אינם מצטרפים.
ב:בשני איסורים, הצלה הדדית
הַתְּרוּמָה מַעֲלָה אֶת הָעָרְלָה, וְהָעָרְלָה אֶת הַתְּרוּמָה. כֵּיצַד, סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וְאַחַר כָּךְ נָפְלוּ שְׁלֹשָׁה קַבִּין עָרְלָה, אוֹ שְׁלֹשָׁה קַבִּין כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, זוֹ הִיא שֶׁהַתְּרוּמָה מַעֲלָה אֶת הָעָרְלָה וְהָעָרְלָה אֶת הַתְּרוּמָה.
הַתְּרוּמָה מַעֲלָה אֶת הָעָרְלָה — כלומר נמנית עם המאכל הרגיל במאתיים המבטלים את הערלה — וְהָעָרְלָה אֶת הַתְּרוּמָה. כֵּיצַד, סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה — כלומר הכול יחד, עם התרומה, מאה בלבד, ואין די לבטלה — וְאַחַר כָּךְ נָפְלוּ שְׁלֹשָׁה קַבִּין עָרְלָה, חצי סאה, אוֹ שְׁלֹשָׁה קַבִּין כִּלְאֵי הַכֶּרֶם: זוֹ הִיא שֶׁהַתְּרוּמָה מַעֲלָה אֶת הָעָרְלָה וְהָעָרְלָה אֶת הַתְּרוּמָה. כל אחד נמנה כמאכל רגיל בשיעור המבטל את חברו.
ב:גכל אחד מעלה את חברו במאתיים ואחת
הָעָרְלָה מַעֲלָה אֶת הַכִּלְאַיִם, וְהַכִּלְאַיִם אֶת הָעָרְלָה, וְהָעָרְלָה אֶת הָעָרְלָה. כֵּיצַד, סְאָה עָרְלָה שֶׁנָּפְלָה לְמָאתַיִם, וְאַחַר כָּךְ נָפְלָה סְאָה וְעוֹד עָרְלָה, אוֹ סְאָה וְעוֹד שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, זוֹ הִיא שֶׁהָעָרְלָה מַעֲלָה אֶת הַכִּלְאַיִם, וְהַכִּלְאַיִם אֶת הָעָרְלָה, וְהָעָרְלָה אֶת הָעָרְלָה.
הָעָרְלָה מַעֲלָה אֶת הַכִּלְאַיִם, וְהַכִּלְאַיִם אֶת הָעָרְלָה — כל אחד מסייע לבטל את חברו — וְהָעָרְלָה אֶת הָעָרְלָה, כשאחת מהן היא פרי השנה הרביעית, שגם הוא נקרא ערלה. כֵּיצַד, סְאָה עָרְלָה שֶׁנָּפְלָה לְמָאתַיִם — כלומר הכול יחד, עם הערלה, מאתיים בלבד, ואין די לבטלה — וְאַחַר כָּךְ נָפְלָה סְאָה וְעוֹד עָרְלָה — כלומר פרי השנה הרביעית — אוֹ סְאָה וְעוֹד שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם: זוֹ הִיא שֶׁהָעָרְלָה מַעֲלָה אֶת הַכִּלְאַיִם, וְהַכִּלְאַיִם אֶת הָעָרְלָה, וְהָעָרְלָה אֶת הָעָרְלָה. כל אחד נמנה כהיתר במאתיים המבטלים את חברו.
ב:דמחמץ, מתבל ומדמע
כָּל הַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל וְהַמְדַמֵּעַ בַּתְּרוּמָה וּבָעָרְלָה וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, אָסוּר. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף מְטַמֵּא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּבֵּיצָה.
כָּל הַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל וְהַמְדַמֵּעַ — המדמע הוא ההופך מאכל רגיל לתערובת של תרומה — בַּתְּרוּמָה וּבָעָרְלָה וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, אָסוּר, ויהיה המאכל הרגיל סביבו רב ככל שיהיה, שהרי פעולתו ניכרת בכול. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף מְטַמֵּא — אם השאור היה טמא, אפילו פחות מכביצה — וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּבֵּיצָה, השיעור הקטן ביותר של אוכל המעביר טומאה.
ב:העדותו של דוסתאי
דּוֹסְתַּאי אִישׁ כְּפַר יִתְמָה, הָיָה מִתַּלְמִידֵי בֵית שַׁמַּאי, וְאָמַר, שָׁמַעְתִּי מִשַּׁמַּאי הַזָּקֵן שֶׁאָמַר, לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּבֵּיצָה.
דּוֹסְתַּאי אִישׁ כְּפַר יִתְמָה הָיָה מִתַּלְמִידֵי בֵית שַׁמַּאי וְאָמַר, שָׁמַעְתִּי מִשַּׁמַּאי הַזָּקֵן שֶׁאָמַר — על שאור או תבלין טמא — לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּבֵּיצָה. שמאי עצמו, מייסד בית מדרשם, הסכים כאן עם בית הלל.
ב:ושאור של חיטים בעיסת חיטים
וּלְמָה אָמְרוּ כָּל הַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל וְהַמְדַמֵּעַ לְהַחֲמִיר, מִין בְּמִינוֹ. לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. כֵּיצַד, שְׂאֹר שֶׁל חִטִּים שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסַּת חִטִּים, וְיֵשׁ בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה וּבֵין שֶׁאֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, אָסוּר. אֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, אָסוּר.
וּלְמָה אָמְרוּ כָּל הַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל וְהַמְדַמֵּעַ לְהַחֲמִיר? כלומר, באיזה מקרה? מִין בְּמִינוֹ, כגון חיטים בחיטים. לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר? מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כגון חיטים בשעורים, שבו הטעם קובע. כֵּיצַד, שְׂאֹר שֶׁל חִטִּים שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסַּת חִטִּים — והשאור של תרומה — וְיֵשׁ בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ: בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה וּבֵין שֶׁאֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, אָסוּר, שהרי הוא שהחמיץ את העיסה. אֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, אָסוּר. נמצא שבעיסה ממינו, שאור של תרומה אוסר אם יש בו כדי לחמץ, או כשאין מאה ואחת.
ב:זגריסין שנתבשלו עם עדשים
לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כֵּיצַד. כְּגוֹן גְּרִיסִין שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם עֲדָשִׁים, וְיֵשׁ בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, אָסוּר. אֵין בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, מֻתָּר.
לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, שבו טעם האיסור הוא הקובע. כֵּיצַד? כְּגוֹן גְּרִיסִין שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם עֲדָשִׁים — פולים גרוסים של תרומה — וְיֵשׁ בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם: בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, אָסוּר אֵין בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, מֻתָּר, שהרי מניין המאה שייך רק למין במינו.
ב:חשני שאורים, ובכל אחד כדי לחמץ
שְׂאֹר שֶׁל חֻלִּין שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסָּה, וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ, וְאַחַר כָּךְ נָפַל שְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה, אוֹ שְׂאֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, וְיֵשׁ בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, אָסוּר.
שְׂאֹר שֶׁל חֻלִּין שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסָּה, וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ, וְאַחַר כָּךְ נָפַל שְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה, אוֹ שְׂאֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, וְיֵשׁ בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ: אָסוּר, אף ששאור החולין לבדו היה מחמיץ את העיסה.
ב:טרבי שמעון מתיר
שְׂאֹר שֶׁל חֻלִּין שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסָּה וְחִמְּצָהּ, וְאַחַר כָּךְ נָפַל שְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ שְׂאֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, וְיֵשׁ בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, אָסוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.
שְׂאֹר שֶׁל חֻלִּין שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסָּה וְחִמְּצָהּ — העיסה כבר תפחה — וְאַחַר כָּךְ נָפַל שְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ שְׂאֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, וְיֵשׁ בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ: אָסוּר, שהרי הוא עושה את העיסה ראויה להחמיץ בה עיסות רבות. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר, שהרי בעיסה שכבר תפחה שאור נוסף רק פוגם את טעמה, וטעם פוגם אינו אוסר.
ב:יתבלין המצטרפים
תְּבָלִין, שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד, אוֹ מִשְּׁלֹשָׁה, אָסוּר, וּמִצְטָרְפִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד, אוֹ שְׁנֵי מִינִין מִשֵּׁם אֶחָד, אֵינָן מִצְטָרְפִין.
תְּבָלִין שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד — כגון פלפל של ערלה, פלפל של אשרה ופלפל של תרומה — אוֹ מִשְּׁלֹשָׁה, כלומר שלושה מינים שונים של איסור אחד, אָסוּר, וּמִצְטָרְפִין — כמויותיהם הקטנות מצטרפות לתת טעם בתבשיל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד, אוֹ שְׁנֵי מִינִין מִשֵּׁם אֶחָד — כגון זנגביל ופלפל, ששניהם ערלה — אֵינָן מִצְטָרְפִין, ולכן כל אחד צריך לתת טעם בתבשיל לבדו כדי לאסור.
ב:יאהאם הולכים אחר האחרון?
שְׂאֹר שֶׁל חֻלִּין וְשֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה, לֹא בָּזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָּזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ, נִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַחַר הָאַחֲרוֹן אֲנִי בָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין שֶׁנָּפַל אִסּוּר בַּתְּחִלָּה, בֵּין בַּסּוֹף, לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ.
שְׂאֹר שֶׁל חֻלִּין וְשֶׁל תְּרוּמָה — ותרומה אסורה לכל מי שאינו כהן — שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה, לֹא בָּזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָּזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ, נִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַחַר הָאַחֲרוֹן אֲנִי בָא, שהשאור שנפל אחרון הוא שנחשב כמחמיץ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין שֶׁנָּפַל אִסּוּר בַּתְּחִלָּה, בֵּין בַּסּוֹף, לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ לבדו, שהרי חימוץ של שניהם יחד אינו אוסר.
ב:יבעדות בשער המזרח
יוֹעֶזֶר אִישׁ הַבִּירָה הָיָה מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְאָמַר, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן עוֹמֵד בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח, וְאָמַר, לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ.
יוֹעֶזֶר אִישׁ הַבִּירָה — הבירה היא בית המקדש — הָיָה מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְאָמַר, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן עוֹמֵד בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח — אחד משערי הר הבית — וְאָמַר, לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, כדברי חכמים על השאור האסור.
ב:יגאחר הראשון או אחר האחרון?
כֵּלִים שֶׁסָּכָן בְּשֶׁמֶן טָמֵא, וְחָזַר וְסָכָן בְּשֶׁמֶן טָהוֹר, אוֹ שֶׁסָּכָן בְּשֶׁמֶן טָהוֹר, וְחָזַר וְסָכָן בְּשֶׁמֶן טָמֵא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַחַר הָרִאשׁוֹן אֲנִי בָּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַחַר הָאַחֲרוֹן.
כֵּלִים שֶׁסָּכָן בְּשֶׁמֶן טָמֵא, — כלי עור כמו מנעלים, שסכים אותם בשמן כדי לרככם — וְחָזַר וְסָכָן בְּשֶׁמֶן טָהוֹר, אוֹ שֶׁסָּכָן בְּשֶׁמֶן טָהוֹר, וְחָזַר וְסָכָן בְּשֶׁמֶן טָמֵא: איזו משתי הסיכות נפלטת מהם אחר כך, בשעת השימוש? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַחַר הָרִאשׁוֹן אֲנִי בָּא — הסיכה הראשונה היא הנפלטת אחר כך — וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַחַר הָאַחֲרוֹן — הסיכה האחרונה היא הנפלטת והיא הקובעת את המעמד.
ב:ידאסור לזרים ומותר לכהנים
שְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה, לֹא בָזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ, וְנִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ, אָסוּר לְזָרִים וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לְזָרִים וְלַכֹּהֲנִים.
שְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה, לֹא בָזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ, וְנִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ, אָסוּר לְזָרִים וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים, שהרי הכהן אוכל תרומה, ושאור הכלאיים לבדו לא היה מחמיץ את העיסה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לְזָרִים וְלַכֹּהֲנִים. — שהרי לשיטתו אין שאורים אלה מצטרפים לעולם לאסור.
ב:טותבלין הנותנים טעם בקדרה
תְּבָלִין שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ בַּקְּדֵרָה, לֹא בָאֵלוּ כְדֵי לְתַבֵּל וְלֹא בָאֵלּוּ כְדֵי לְתַבֵּל, וְנִצְטָרְפוּ וְתִבְּלוּ, אָסוּר לְזָרִים וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לְזָרִים וְלַכֹּהֲנִים.
תְּבָלִין שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ בַּקְּדֵרָה, לֹא בָאֵלוּ כְדֵי לְתַבֵּל וְלֹא בָאֵלּוּ כְדֵי לְתַבֵּל, וְנִצְטָרְפוּ וְתִבְּלוּ, אָסוּר לְזָרִים וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים, שהרי הכהן אוכל תרומה, ותבלין הכלאיים לבדו לא היה מתבל את הקדרה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לְזָרִים וְלַכֹּהֲנִים. — לפי כללו שאין תבלינים אלה מצטרפים לעולם לאסור.
ב:טזכשהקודש מצטרף לאסור
חֲתִיכָה שֶׁל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁל פִּגּוּל, וְשֶׁל נוֹתָר, שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת, אָסוּר לְזָרִים וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לְזָרִים וְלַכֹּהֲנִים.
חֲתִיכָה שֶׁל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁל פִּגּוּל, וְשֶׁל נוֹתָר — פיגול הוא קרבן שנפסל במחשבה פסולה, ונותר הוא בשר קודש שנשאר אחרי זמנו; שניהם אסורים לכול — שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת, אָסוּר לְזָרִים וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים, שהרי הכהן אוכל קודשי קודשים, ומה שנשאר אסור לו מועט מכדי לאסור. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לְזָרִים וְלַכֹּהֲנִים. — לפי כללו שאין חתיכות אסורות אלה מצטרפות.
ב:יזאסור לטמאים ומותר לטהורים
בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם בְּשַׂר הַתַּאֲוָה, אָסוּר לִטְמֵאִים וּמֻתָּר לִטְהוֹרִים.
בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים — הראשון נאכל לכהנים בלבד, והשני לכל אדם טהור — שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם בְּשַׂר הַתַּאֲוָה — בשר רגיל, של חולין — אָסוּר לִטְמֵאִים וּמֻתָּר לִטְהוֹרִים, שאצל הטמא שני בשרי הקודש מצטרפים, והטהור רשאי לאכול את הקודשים הקלים.