משנה נְגָעִים · פרק ה מתוך יד

נְגָעִים · פרק הכָּל סְפֵק נְגָעִים

ספק בנגעים נידון לטהרה

סימןסְפֵקוֹת

התורה מצווה את הכהן לטמא נגע צרעת רק כשהוא בטוח בו, ולכן ספק בנגעים טהור. אבל אחרי שכבר החליט אדם לטומאה, הוא מטהר אותו רק כשהוא בטוח בטהרתו. אחרי הכלל הזה ושני היוצאים מן הכלל, הפרק שואל מה הדין כשהסימן שבגללו הוחלט האדם הלך, ובא סימן אחר תחתיו. הוא מביא את מחלוקת עקביא בן מהללאל וחכמים על שער לבן שהבהרת השאירה במקומו כשהלכה, ואחר כך חזרה סביבו; ונחתם בשני כתמים שגדלו והצטמקו, וכל הדין בהם תלוי בשאלה אם האדם כבר הוחלט לטומאה קודם לכן.

  1. ה:אכל ספק נגעים טהור — חוץ משנייםכלל הפרק הוא שכל ספק בנגעים טהור, חוץ משני מקרים; ובאחד מהם בהרת כגריס שהוסגרה ונמצאה בסוף השבוע כסלע, ואין ידוע אם היא עצמה פשתה או שאחרת באה תחתיה — והאדם טמא.סימןספק נגעים / חוץ מזה
  2. ה:בסימן שהתחלף באחרמוחלט נשאר בטומאתו אף אם הסימן שבגללו הוחלט הלך, ובא תחתיו סימן טומאה אחר — שער לבן, מחיה או פשיון.סימןהחליטו בשער לבן
  3. ה:גשער הפקודהעקביא בן מהללאל מטמא שער לבן שנשאר במקומו אחרי שהבהרת שסביבו הלכה וחזרה, וחכמים מטהרים; רבי עקיבא מודה בזה אבל מטמא במקרה אחר, וחכמים דוחים אף אותו.סימןשער פקדה
  4. ה:דשניים ופשיון אחדבהרת כגריס ובהרת כסלע שנמצאו בסוף השבוע שתיהן כסלע, ואין ידוע איזו מהן פשתה — טהור, בין באדם אחד ובין בשני אנשים; ורבי עקיבא מטמא באדם אחד.סימןעד שלא נזקק
  5. ה:השניהם טמאים עד שיחזרו לכגריסשני כתמים ששניהם פשו יותר מסלע — שני האנשים טמאים, ואפילו חזרו הכתמים לכסלע הם נשארים בטומאתם, עד שיחזרו שניהם לכגריס.סימןמשנזקק לטמאה

כל הפרק

ה:אכל ספק נגעים טהור — חוץ משניים

כָּל סְפֵק נְגָעִים טָהוֹר, חוּץ מִזֶּה, וְעוֹד אַחֵר. וְאֵיזֶה, זֶה מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וְהִסְגִּירָהּ, בְּסוֹף שָׁבוּעַ וַהֲרֵי הִיא כַּסֶּלַע, סָפֵק שֶׁהִיא הִיא, סָפֵק שֶׁאַחֶרֶת בָּאָה תַחְתֶּיהָ, טָמֵא.

כָּל סְפֵק נְגָעִים טָהוֹר — שהכהן מטמא נגע צרעת רק כשהוא בטוח — חוּץ מִזֶּה — הספק שבסוף הפרק הקודם: הבהרת קדמה או השער הלבן? — וְעוֹד אַחֵר. וְאֵיזֶה, זֶה מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וְהִסְגִּירָהּ — הכהן שם אותו בהסגר לשבוע — בְּסוֹף שָׁבוּעַ וַהֲרֵי הִיא כַּסֶּלַע — סלע הוא מטבע, גדול מגריס — סָפֵק שֶׁהִיא הִיא — ואז פשתה, והוא טמא — סָפֵק שֶׁאַחֶרֶת בָּאָה תַחְתֶּיהָ — ואז היא חדשה, וצריך רק שבוע הסגר נוסף — טָמֵא. כאן הספק טמא.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ה:בסימן שהתחלף באחר

הֶחְלִיטוֹ בְשֵׂעָר לָבָן, הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן וְחָזַר שֵׂעָר לָבָן, וְכֵן בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן, בַּתְּחִלָּה וּבְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְמוֹ שֶׁהָיְתָה. הֶחְלִיטוֹ בְמִחְיָה, וְהָלְכָה הַמִּחְיָה וְחָזְרָה הַמִּחְיָה. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְמוֹ שֶׁהָיְתָה. הֶחְלִיטוֹ בְפִשְׂיוֹן, הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר הַפִּשְׂיוֹן. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְמוֹת שֶׁהָיְתָה.

הֶחְלִיטוֹ בְשֵׂעָר לָבָן — הכהן קבע שהוא טמא ודאי — הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן וְחָזַר שֵׂעָר לָבָן — שער חדש במקום הישן — וְכֵן בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן — אם עור בריא בתוך הנגע, או התפשטות, בא במקומו — בַּתְּחִלָּה וּבְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, או לְאַחַר הַפְּטוּר — בכל שלב שבו נקבע טמא, אפילו אחרי ששוחרר פעם כטהור — הֲרֵי הִיא כְמוֹ שֶׁהָיְתָה. האדם נשאר טמא, שהרי עדיין יש בו סימן טומאה. הֶחְלִיטוֹ בְמִחְיָה — בגלל עור בריא בתוך הנגע — וְהָלְכָה הַמִּחְיָה וְחָזְרָה הַמִּחְיָה, וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן — אם אחד מהם בא במקום המחיה — בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, או לְאַחַר הַפְּטוּר — בכל שלב שבו נקבע טמא — הֲרֵי הִיא כְמוֹ שֶׁהָיְתָה. האדם נשאר טמא, שהרי עדיין יש בו סימן טומאה. הֶחְלִיטוֹ בְפִשְׂיוֹן, הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר הַפִּשְׂיוֹן, וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן — במקום הפשיון — בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, או לְאַחַר הַפְּטוּר: הֲרֵי הִיא כְמוֹת שֶׁהָיְתָה. האדם נשאר טמא, שהרי עדיין יש בו סימן טומאה.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ה:גשער הפקודה

שְׂעַר פְּקֻדָּה, עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. אֵיזֶה הוּא שְׂעַר פְּקֻדָּה, מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן, הָלְכָה הַבַּהֶרֶת וְהִנִּיחָה לְשֵׂעָר לָבָן בִּמְקוֹמוֹ וְחָזְרָה, עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מוֹדֶה אֲנִי בְזֶה שֶׁהוּא טָהוֹר. אֵיזֶה הוּא שְׂעַר פְּקֻדָּה, מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְהָלַךְ הֵימֶנָּה כַחֲצִי גְרִיס וְהִנִּיחוֹ לְשֵׂעָר לָבָן בִּמְקוֹם הַבַּהֶרֶת וְחָזַר. אָמְרוּ לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁבִּטְּלוּ אֶת דִּבְרֵי עֲקַבְיָא, אַף דְּבָרֶיךָ אֵינָן מְקֻיָּמִין.

שְׂעַר פְּקֻדָּה — שער לבן שהבהרת הפקידה בעור כשהלכה, ואחר כך חזרה סביבו — עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא — חכם קדום, שעמד על דבריו — וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. אֵיזֶה הוּא שְׂעַר פְּקֻדָּה? מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן; הָלְכָה הַבַּהֶרֶת וְהִנִּיחָה לְשֵׂעָר לָבָן בִּמְקוֹמוֹ וְחָזְרָה — סביב אותו שער — עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא — שהרי השער שוב בתוך בהרת — וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. הכתוב אומר "והיא הפכה שער לבן" (ויקרא יג, י), והבהרת הזאת לא הפכה אותו. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מוֹדֶה אֲנִי בְזֶה שֶׁהוּא טָהוֹר. אבל לדעתו, שער הפקודה שעקביא התכוון אליו הוא מקרה אחר: אֵיזֶה הוּא שְׂעַר פְּקֻדָּה? מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְהָלַךְ הֵימֶנָּה כַחֲצִי גְרִיס וְהִנִּיחוֹ לְשֵׂעָר לָבָן בִּמְקוֹם הַבַּהֶרֶת וְחָזַר. לדעת רבי עקיבא, זהו שער הפקודה שעקביא מטמא. אָמְרוּ לוֹ — החכמים לרבי עקיבא — כְּשֵׁם שֶׁבִּטְּלוּ אֶת דִּבְרֵי עֲקַבְיָא, אַף דְּבָרֶיךָ אֵינָן מְקֻיָּמִין. גם המקרה הזה טהור.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ה:דשניים ופשיון אחד

כָּל סְפֵק נְגָעִים בַּתְּחִלָּה טָהוֹר, עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לְטֻמְאָה. מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא. כֵּיצַד. שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָזֶה כַּסֶּלַע, בְּסוֹף שָׁבוּעַ בָּזֶה כַּסֶּלַע וּבָזֶה כַּסֶּלַע, וְאֵינוֹ יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן פָּשָׂה, בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, טָהוֹר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּאִישׁ אֶחָד, טָמֵא. וּבִשְׁנֵי אֲנָשִׁים, טָהוֹר:

כָּל סְפֵק נְגָעִים בַּתְּחִלָּה טָהוֹר, עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לְטֻמְאָה. "נזקק לטומאה" פירושו שהכהן כבר קבע שהאדם טמא. מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא. כֵּיצַד? שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָזֶה כַּסֶּלַע — סלע הוא מטבע, גדול מגריס — בְּסוֹף שָׁבוּעַ בָּזֶה כַּסֶּלַע וּבָזֶה כַּסֶּלַע — כלומר אחת מהן פשתה — וְאֵינוֹ יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן פָּשָׂה, בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים — שתי הבהרות באדם אחד, או אחת בכל אחד משניים — טָהוֹר. הכהן מטמא רק פשיון שהוא בטוח בו (ויקרא יג, כב). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּאִישׁ אֶחָד, טָמֵא, שהרי אחת מבהרותיו פשתה בוודאי; וּבִשְׁנֵי אֲנָשִׁים, טָהוֹר, שעל אף אחד מהם אי אפשר לומר שבו פשתה הבהרת.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ה:השניהם טמאים עד שיחזרו לכגריס

מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא. כֵּיצַד. שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָזֶה כַּסֶּלַע, בְּסוֹף שָׁבוּעַ בָּזֶה כַּסֶּלַע וָעוֹד וּבָזֶה כַּסֶּלַע וָעוֹד, שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ לִהְיוֹת כַּסֶּלַע וְכַסֶּלַע, שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין, עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לִהְיוֹת כַּגְּרִיס. זֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ, מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא:

מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה — משהכהן כבר קבע שהאדם טמא — סְפֵקוֹ טָמֵא. כֵּיצַד? שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָזֶה כַּסֶּלַע — סלע הוא מטבע, גדול מגריס — בְּסוֹף שָׁבוּעַ בָּזֶה כַּסֶּלַע וָעוֹד וּבָזֶה כַּסֶּלַע וָעוֹד — כלומר שתיהן פשו בוודאי — שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ לִהְיוֹת כַּסֶּלַע וְכַסֶּלַע — כך שאחד מהם איבד את הפשיון שלו, ואין יודעים מי — שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין — הכהן מטהר רק את מי שטהור בוודאי (ויקרא יג, כג) — עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לִהְיוֹת כַּגְּרִיס. אז הפשיון ודאי הלך משניהם. זֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ: מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים