נְגָעִים יג:באבן הפינה, והראש והפתין

אבנים משותפות: בחליצה — כולן, בנתיצה — מקצתן

השאלה

כשאבן משותפת מנוגעת, כמה ממנה חולצים או נותצים?

האבן שבזווית בחליצה ובנתיצה, מסקנה מה חמור יותר, ואז רבי אלעזר על ראש ופתין.

לחצו על מילה כדי לראות את פירושה, ועל קטע מודגש כדי לראות אילו מילים במשנה הוא מבאר.

  1. אבחליצה: את כולה

    אבן פינה המשותפת לשכן: בשעת חליצת האבנים עוקרים את האבן כולה.

    הָאֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית, בִּזְמַן שֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ אֶת כֻּלּוֹ.

    הָאֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית — המשותפת לביתו ולבית שכנו — בִּזְמַן שֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ אֶת כֻּלּוֹ. הכתוב אומר "וחלצו", בלשון רבים: שני הבעלים חולצים.

    הערה אחת

    חוֹלֵץ אֶת כֻּלּוֹ

    • חליצה היא עקירת האבנים המנוגעות מן הכותל.
    • כשהנגע באבן פינה המשותפת לבית השכן, עוקרים את האבן כולה, ולא את חלקו של בעל הבית בלבד.
    • הברטנורא מבסס זאת על לשון הכתוב "וחלצו את האבנים" (ויקרא יד, מ), בלשון רבים, ללמד ששניהם חולצים יחד.
    • לכן בחליצה האבן המשותפת נעקרת כולה.

    Bartenura

  2. בבנתיצה: רק את שלו

    אבל בשעת נתיצת הבית, בעל הבית נותץ רק את חלקו באבן הפינה, ומניח את חלקו של שכנו.

    וּבִזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵץ, נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ.

    וּבִזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵץ את הבית, באבן הפינה המשותפת נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ. הכתוב אומר "את אבניו ואת עציו" (ויקרא יד, מה): של ביתו שלו.

    הערה אחת

    נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ

    • נתיצה היא הריסת הבית שנגזר עליו.
    • בפסוק הנתיצה כתוב "את אבניו ואת עציו" (ויקרא יד, מה) — אבניו שלו ועציו שלו.
    • לכן בשעת הנתיצה הוא הורס רק את חלקו באבן הפינה המשותפת, ומניח את חלקו של שכנו במקומו.
    • זה ההפך מן החליצה, שבה נעקרת האבן המשותפת כולה.

    Bartenura

  3. גחומר בחליצה מבנתיצה

    נמצא שהחליצה חמורה מן הנתיצה — ההפך ממה שהיה אפשר לצפות.

    נִמְצָא חֹמֶר בַּחֲלִיצָה מִבַּנְּתִיצָה.

    נִמְצָא חֹמֶר בַּחֲלִיצָה מִבַּנְּתִיצָה: החליצה חמורה יותר, שהיא עוקרת את האבן המשותפת כולה, והנתיצה רק את חלקו.

    בתמונה
    האיור במילים

    בחליצה הכתוב אומר ״וחלצו״ בלשון רבים, ולכן שני הבעלים חולצים את כל האבן המשותפת. בנתיצה הוא אומר ״אבניו״, ולכן נותץ רק את החצי שלו. נמצא חומר בחליצה מבנתיצה.

    הערה אחת

    נִמְצָא חֹמֶר בַּחֲלִיצָה מִבַּנְּתִיצָה

    • היה אפשר לצפות שהנתיצה, התוצאה הקשה יותר, תהיה חמורה בכל דבר.
    • ואף על פי כן כאן החליצה חמורה: היא עוקרת את אבן הפינה המשותפת כולה, והנתיצה — רק את חלקו של בעל הבית.
    • ההבדל נובע משני הפסוקים: "וחלצו" בלשון רבים לחליצה, ו"אבניו" — שלו — לנתיצה.
    • דוגמה נאה לכך שלכל שלב יש היקף משלו.

    Bartenura

  4. דרבי אלעזר: נראה בראש

    רבי אלעזר מוסיף מקרה של בנייה משולבת: אם הנגע באבן ה"ראש" האוחזת בשני הנדבכים, נוטלים את כולה.

    רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, בַּיִת הַבָּנוּי רֹאשׁ וּפִתִּין, נִרְאָה בָרֹאשׁ, נוֹטֵל אֶת כֻּלּוֹ.

    רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בַּיִת הַבָּנוּי רֹאשׁ וּפִתִּין — הראש: אבן הקושרת את נדבך האבנים שלו לנדבך של שכנו; הפתין: שאר האבנים — נִרְאָה בָרֹאשׁ, נוֹטֵל אֶת כֻּלּוֹ, שהוא של שניהם.

    הערה אחת

    בַּיִת הַבָּנוּי רֹאשׁ וּפִתִּין

    • הברטנורא מביא את פירוש הערוך: ה"ראש" הוא האבן או העץ האוחזים מצד מערב בנדבך של בעל הבית, ומצד מזרח בנדבך של חברו.
    • ה"פתין" הן האבנים והעצים שבכל נדבך לבדו.
    • אם הנגע נראה בראש, באבן האוחזת, נוטלים את האבן כולה, שהרי היא של שניהם.
    • רבי אלעזר מחיל את דין האבן המשותפת על בנייה משולבת.

    Bartenura

  5. הנראה בפתין: רק שלו

    אבל אם הנגע באבני הפתין הרגילות, בעל הבית נוטל רק את שלו ומניח את של שכנו.

    נִרְאָה בַפִּתִּין, נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ.

    נִרְאָה בַפִּתִּין — שכל נדבך מהן שייך לבעלים אחד — נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ.

    הערה אחת

    נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ

    • הפתין הן האבנים הרגילות, וכל נדבך שייך לבעלים אחד.
    • אם הנגע רק בנדבך של בעל הבית, הוא עוקר את אבניו שלו בלבד, ומניח את נדבך שכנו במקומו.
    • כך מבחין רבי אלעזר בין אבן הראש המשותפת, הנעקרת כולה, לבין אבני הצד שבבעלות נפרדת, שכל אחד נוטל רק את שלו.
    • והדבר מקביל לדין אבן הפינה שבו פתחה המשנה.

    Bartenura

סיכום

משנה זו מדקדקת כיצד עוקרים אבנים כשהכותל משותף לשכן. בשלב החליצה, אבן פינה המשותפת לשני בתים נעקרת כולה — הכתוב "וחלצו" נדרש בלשון רבים, ששני הבעלים חולצים יחד. אבל בשלב הנתיצה הכתוב אומר "אבניו" — שלו — ולכן בעל הבית נותץ רק את חלקו, ומניח את חלקו של שכנו. והתוצאה המפתיעה: החליצה חמורה מן הנתיצה. רבי אלעזר מחיל את אותו היגיון על בנייה משולבת: אבן ה"ראש" האוחזת בשני הנדבכים נעקרת כולה, ואבני הפתין הרגילות — כל אחד את שלו.