משנה נְגָעִים · פרק יב מתוך יד
נְגָעִים · פרק יבכָּל הַבָּתִּים
צרעת הבתים: אילו בתים, וסדר עבודתו של הכהן
סימןבַּיִת וַאֲבָנָיו
שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. צרעת יכולה לפגוע גם בבית: כתמים ירקרקים או אדמדמים באבניו. וכמו באדם, רק הכהן מכריע: הוא סוגר את הבית לשבוע, ואחר כך חוזר ורואה. הפרק שואל אילו בתים ראויים להיטמא: בית של יהודי בארץ ישראל, מרובע, מחובר לקרקע, ובנוי מאבנים, מעצים ומעפר. אחר כך הוא הולך אחר הכהן: בעל הבית אומר רק "כנגע נראה לי", מפנים את הבית כדי שמה שבתוכו לא ייטמא, ואם פשה הנגע — חולצים את אבניו ומביאים אחרות במקומן; ואם חזר — נותצים את הבית.
- יב:אאילו בתים ראויים לצרעתכל הבתים מיטמאים בנגעים חוץ משל נכרים; בית שנקנה מנכרי נבדק מחדש; ובית עגול, משולש או בנוי על ספינה או על קורות אינו מיטמא — אבל בית מרובע מיטמא, אפילו על ארבעה עמודים.סימןהבתים / הבנוי בספינה
- יב:באבנים, עצים ועפר — קודם הנגעבית שאחד מכתליו מחופה בשיש, בסלע, בלבנים או בעפר — כולו טהור; והבית, וכן הבגד, צריך להיות ראוי לטומאה כבר בשעה שנראה בו הנגע — אבנים, עצים ועפר שהובאו אחר כך אינם מועילים.סימןמחפה בשיש
- יב:גכמה אבנים — ארבע או שמונה?לרבי ישמעאל די בארבע אבנים, שהנגע בשיעור שני גריסין כשר אף על אבן אחת; לרבי עקיבא צריך שמונה, שהנגע צריך לשבת על שתי אבנים; ולרבי אלעזר ברבי שמעון — בזווית, על פני שני כתלים.סימןכמה אבנים
- יב:דהשיעורים, ומה שאינו בכלל הדיןשיעור העצים והעפר שבכל כותל נקבע, וקירות אבוס, קירות מחיצה, בתים שבחוץ לארץ ואפילו בתי ירושלים — כולם אינם מיטמאים בנגעים.סימןעצים / ירושלים
- יב:הפינוי הבית, ורחמי התורהבעל הבית אומר לכהן "כנגע נראה לי" ואינו פוסק בעצמו; הבית מפונה קודם שיבוא הכהן, כדי שלא ייטמאו כלי החרס שבו — ומכאן למד רבי מאיר שהתורה חסה על ממונם של ישראל.סימןכיצד ראית הבית
- יב:וחליצת אבניםהכהן מסגיר את הבית כשהוא עומד בפתחו; אם פשה הנגע, חולצים את האבנים המנוגעות, מביאים אבנים אחרות וטחים בעפר אחר — ובכותל משותף השכן חולץ וקוצע עמו, אבל את הטיחה עושה בעל הבית לבדו.סימןעל פתח הבית
- יב:זכשהנגע חוזר — נתיצהנגע שחזר אחרי חליצת האבנים והטיחה — נותצים את הבית כולו; ופשיון סמוך לנגע נחשב בכל שהוא, פשיון רחוק — בכגריס, ונגע החוזר בבתים — בכשני גריסין.סימןנתץ את הבית
כל הפרק
יב:אאילו בתים ראויים לצרעת
כָּל הַבָּתִּים מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, חוּץ מִשֶּׁל נָכְרִים. הַלּוֹקֵחַ בָּתִּים מִן הַנָּכְרִים, יֵרָאוּ בַתְּחִלָּה. בַּיִת עָגֹל, בַּיִת טְרִיגוֹן, בַּיִת הַבָּנוּי בִּסְפִינָה אוֹ בְאַסְקַרְיָא, עַל אַרְבַּע קוֹרוֹת, אֵינוֹ מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים. וְאִם הָיָה מְרֻבָּע, אֲפִלּוּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדִים, מִטַּמֵּא׃
כָּל הַבָּתִּים מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים — צרעת יכולה להופיע גם כנגע באבני הבית — חוּץ מִשֶּׁל נָכְרִים. הכתוב אומר "בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא יד, לד): ביתו של יהודי, ולא של נכרי. הַלּוֹקֵחַ בָּתִּים מִן הַנָּכְרִים — ונגע כבר היה בהם — יֵרָאוּ בַתְּחִלָּה. הימים שבהם היו ביד הנכרים אינם נמנים. בַּיִת עָגֹל, בַּיִת טְרִיגוֹן, בַּיִת הַבָּנוּי בִּסְפִינָה אוֹ בְאַסְקַרְיָא — טריגון הוא משולש, ואסקריא היא תורן הספינה — או עַל אַרְבַּע קוֹרוֹת — מוגבה עליהן מעל הקרקע — אֵינוֹ מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים. לעגול ולמשולש אין ארבעה כתלים, והשאר אינם מחוברים לקרקע. וְאִם הָיָה מְרֻבָּע, אֲפִלּוּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדִים — העמודים נעוצים בקרקע ונחשבים לארבע פינותיו, אף שהוא פתוח מכל צדדיו — מִטַּמֵּא׃
יב:באבנים, עצים ועפר — קודם הנגע
בַּיִת שֶׁאַחַד מִצְּדָדָיו מְחֻפֶּה בְשַׁיִשׁ, אֶחָד בְּסֶלַע, וְאֶחָד בִּלְבֵנִים, וְאֶחָד בְּעָפָר, טָהוֹר. בַּיִת שֶׁלֹּא הָיוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר וְנִרְאָה בוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר, טָהוֹר. וְכֵן בֶּגֶד שֶׁלֹּא אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ וְנִרְאָה בוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ, טָהוֹר. אֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר׃
בַּיִת שֶׁאַחַד מִצְּדָדָיו מְחֻפֶּה בְשַׁיִשׁ, אֶחָד בְּסֶלַע, וְאֶחָד בִּלְבֵנִים, וְאֶחָד בְּעָפָר — סלע טבעי, לבנים שרופות בכבשן, או כותל של גושי עפר — טָהוֹר. כל ארבעת כתליו צריכים להיות ראויים לטומאת נגעים. בַּיִת שֶׁלֹּא הָיוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר — שלושתם יחד; ו"עפר" כאן הוא הטיח — וְנִרְאָה בוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר — הבית טָהוֹר. הוא צריך להיות ראוי לטומאה עוד קודם שנראה בו הנגע. וְכֵן בֶּגֶד שֶׁלֹּא אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ — שלוש אצבעות על שלוש, השיעור הקטן ביותר של בגד המקבל טומאה — וְנִרְאָה בוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ — הבגד טָהוֹר. אֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר׃ — שלושת החומרים יחד, כנלמד מן הכתוב "את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית" (ויקרא יד, מה).
יב:גכמה אבנים — ארבע או שמונה?
וְכַמָּה אֲבָנִים יְהוּ בוֹ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אַרְבַּע. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁמֹנֶה. שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים אוֹ עַל אֶבֶן אֶחָת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים, לֹא עַל אֶבֶן אֶחָת. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים בִּשְׁנֵי כְתָלִים בַּזָּוִית, אָרְכּוֹ כִּשְׁנֵי גְרִיסִין וְרָחְבּוֹ כַּגְּרִיס׃
וְכַמָּה אֲבָנִים יְהוּ בוֹ? כלומר, כמה לכל הפחות כדי שהבית יהיה ראוי לטומאת נגעים? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אַרְבַּע — אבן אחת לכל אחד מארבעת הכתלים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁמֹנֶה — שתי אבנים לכל אחד מארבעת הכתלים. שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אין נגע הבית מטמא עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים אוֹ עַל אֶבֶן אֶחָת. גריס הוא פול מפוצל. לכן די באבן אחת בכל כותל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אין נגע הבית מטמא עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים, לֹא עַל אֶבֶן אֶחָת. לכן כל כותל צריך שתי אבנים. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אין נגע הבית מטמא עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים בִּשְׁנֵי כְתָלִים בַּזָּוִית — הכתוב אומר "קיר" וגם "קירות": הזווית היא קיר אחד שהוא שניים — אָרְכּוֹ כִּשְׁנֵי גְרִיסִין וְרָחְבּוֹ כַּגְּרִיס׃ כלומר, גריס מרובע על כל כותל.
יב:דהשיעורים, ומה שאינו בכלל הדין
עֵצִים, כְּדֵי לִתֵּן תַּחַת הַשְּׁקוֹף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סַנְדָּל לַאֲחוֹרֵי הַשְּׁקוֹף. עָפָר, כְּדֵי לִתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ. קִירוֹת הָאֵבוּס, וְקִירוֹת הַמְּחִצָּה, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. יְרוּשָׁלַיִם וְחוּצָה לָאָרֶץ, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים׃
עֵצִים — כמה צריך מהם בכל כותל? — כְּדֵי לִתֵּן תַּחַת הַשְּׁקוֹף — השקוף הוא המשקוף, ורגילים לתת תחתיו עץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סַנְדָּל לַאֲחוֹרֵי הַשְּׁקוֹף — עץ המגן על המשקוף, כשם שסנדל מגן על הרגל. עָפָר — הטיח: כמה צריך ממנו בכל כותל? — כְּדֵי לִתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ — למלא את הרווח שבין נדבך לנדבך. קִירוֹת הָאֵבוּס, וְקִירוֹת הַמְּחִצָּה — מחיצה כאן היא גדר סביב גינות ופרדסים — אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. הכתוב אומר "בקירות הבית" (ויקרא יד, לז). יְרוּשָׁלַיִם וְחוּצָה לָאָרֶץ — הבתים שבהם — אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים׃ הכתוב אומר "ארץ אחוזתכם" (ויקרא יד, לד), וירושלים לא נתחלקה לשבטים.
יב:הפינוי הבית, ורחמי התורה
כֵּיצַד רְאִיַּת הַבָּיִת. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת (ויקרא יד). אֲפִלּוּ תַלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּאי, לֹא יִגְזֹר וְיֹאמַר נֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת, אֶלָּא כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת (בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת) (שם), וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עֵסֶק הוּא לַפִּנּוּי. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וְכִי מָה מִטַּמֵּא לוֹ. אִם תֹּאמַר, כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּמַתְּכוֹתָיו, מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה. עַל כְּלֵי חַרְסוֹ וְעַל פַּכּוֹ וְעַל טִפְיוֹ. אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי, קַל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב. אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ, קַל וָחֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. אִם כָּךְ עַל שֶׁל רָשָׁע, קַל וָחֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיק׃
כֵּיצַד רְאִיַּת הַבָּיִת? כלומר, כיצד בודק הכהן את הבית אם יש בו צרעת? וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת (ויקרא יד) — פסוק לה. הוא אומר "כנגע" ולא "נגע", כי רק הכהן קובע שזה נגע. אֲפִלּוּ תַלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּאי, לֹא יִגְזֹר וְיֹאמַר נֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת, אֶלָּא כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. רק הכהן מכריז שזה נגע. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת) (שם) — פסוק לו — וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים — אף שאינם מקבלים טומאה — דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: וכי עֵסֶק הוּא לַפִּנּוּי? כלומר, וכי מפנים רק כדי להעסיק אותו, אפילו דברים שאינם מקבלים טומאה? אָמַר רַבִּי מֵאִיר: וְכִי מָה מִטַּמֵּא לוֹ? כלומר, מה היה מפסיד אילו נשארו חפציו בבית? אִם תֹּאמַר, כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּמַתְּכוֹתָיו, מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים — במקווה, ואינו מפסיד דבר. עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה כשציוותה לפנות את הבית תחילה? עַל כְּלֵי חַרְסוֹ וְעַל פַּכּוֹ וְעַל טִפְיוֹ — טפי הוא צלוחית חרס זעירה. כלי חרס אינו נטהר בטבילה, אלא רק בשבירה. אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי — אפילו על כלי חרס פשוטים — קַל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב! אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ, קַל וָחֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו! אִם כָּךְ עַל שֶׁל רָשָׁע — שהרי נגעים באים בעוון לשון הרע — קַל וָחֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיק׃
יב:וחליצת אבנים
אֵינוֹ הוֹלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַסְגִּיר, וְלֹא בְתוֹךְ הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, אֶלָּא עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים. וּבָא בְסוֹף הַשָּׁבוּעַ וְרָאָה אִם פָּשָׂה, וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת (שם). אֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא סִיד מִכָּל מָקוֹם. אֵינוֹ מֵבִיא לֹא אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם וְלֹא שְׁתַּיִם תַּחַת אַחַת, אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם, תַּחַת שָׁלשׁ, תַּחַת אַרְבַּע. מִכָּאן אָמְרוּ, אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ, שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין, שְׁנֵיהֶן קוֹצְעִין, שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אֶת הָאֲבָנִים. אֲבָל הוּא לְבַדּוֹ מֵבִיא אֶת הֶעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת, אֵין חֲבֵרוֹ מִטַּפֵּל עִמּוֹ בַּטִּיחָה׃
אֵינוֹ הוֹלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַסְגִּיר — הכהן, אחרי שראה את הנגע — וְלֹא בְתוֹךְ הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, אֶלָּא עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא יד, לח). וּבָא בְסוֹף הַשָּׁבוּעַ וְרָאָה אִם פָּשָׂה — הנגע גדל בשבוע ההסגר — וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא (ויקרא יד, מ). וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת (שם) — פסוק מב: אבנים ועפר חדשים, שמביאים ממקום אחר. אֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה — האבנים צריכות להיות "אחרות", ממקום אחר — וְלֹא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא סִיד מִכָּל מָקוֹם. הכתוב אומר "ועפר אחר", וסיד אינו עפר אלא אבן שרופה. אֵינוֹ מֵבִיא לֹא אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם וְלֹא שְׁתַּיִם תַּחַת אַחַת — כגון אבן גדולה אחת במקום שתיים — אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם, תַּחַת שָׁלשׁ, תַּחַת אַרְבַּע. מִכָּאן אָמְרוּ, אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ — כשהנגע בצדו של אחד, בכותל המשותף לשני בתים — שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין, שְׁנֵיהֶן קוֹצְעִין, שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אֶת הָאֲבָנִים. קוצעין — גורדים את הטיח. הכתוב אומר "וחלצו", בלשון רבים. אֲבָל הוּא לְבַדּוֹ מֵבִיא אֶת הֶעָפָר — בעל הבית שהנגע בצדו — שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת (ויקרא יד, מב) — "יקח", בלשון יחיד — אֵין חֲבֵרוֹ מִטַּפֵּל עִמּוֹ בַּטִּיחָה׃
יב:זכשהנגע חוזר — נתיצה
בָּא בְסוֹף שָׁבוּעַ וְרָאָה, אִם חָזַר, וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא (שם). הַפִּסְיוֹן הַסָּמוּךְ, כָּל שֶׁהוּא. וְהָרָחוֹק, כַּגְּרִיס. וְהַחוֹזֵר בַּבָּתִּים, כִּשְׁנֵי גְרִיסִין׃
בָּא בְסוֹף שָׁבוּעַ וְרָאָה, אִם חָזַר — שבוע אחרי שהוחלפו האבנים ונטח הבית — וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא (שם) — פסוק מה. הַפִּסְיוֹן הַסָּמוּךְ — שגדל צמוד לשולי הנגע — כָּל שֶׁהוּא; וְהָרָחוֹק — כתם חדש, רחוק מן הנגע — כַּגְּרִיס, כגודל פול מפוצל; וְהַחוֹזֵר בַּבָּתִּים — אחרי שחלצו את האבנים וטחו את הבית — כִּשְׁנֵי גְרִיסִין׃ כלומר, כשיעור שנגע הבית צריך מלכתחילה.