משנה דְּמַאי · פרק ד מתוך ז

דְּמַאי · פרק דהַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת

מתי מאמינים למי שאינו נאמן על המעשרות

סימןסְמִיכָה עַל דְּבָרָיו

פירות שנקנו ממי שאינו נאמן על המעשרות נקראים דמאי: אולי לא עושרו, ולכן הקונה צריך לעשר אותם בעצמו, ואין די בדברי המוכר שכבר עישר. ובכל זאת יש מצבים שבהם אפשר להאמין גם לאדם כזה. הפרק נפתח בשבת, שבה אנשים יראים לשקר, ובסעודת נישואין שהמארח הדיר את חברו לבוא אליה, ואחר כך עובר למעשר עני של דמאי ולמתנות לכהן ולעני בשבת. הוא נחתם בשליח, באורח בעיר זרה ובסוחרים נודדים: מתי שקר היה נתפס, ומתי לא?

  1. ד:אהקולא של שבתעם הארץ נאמן על המעשרות בשבת, שאימת השבת עליו, אבל רק באותה שבת — משחשכה אינו אוכל עד שיעשר.סימןשואלו בשבת
  2. ד:באכילה על שולחנו של חברומי שחברו הדירו לאכול אצלו אוכל עמו בשבת הראשונה על סמך דבריו שהפירות מעושרים, ובשבת השנייה אינו אוכל עד שיעשר.סימןהמדיר את חברו
  3. ד:גקריאת שם למעשר עני של דמאירבי אליעזר אומר שאין צריך אפילו לקרוא שם למעשר עני של דמאי, וחכמים אומרים שקורא לו שם ואינו צריך להפרישו.סימןשם למעשר עני
  4. ד:דמתנות המעשר בשבתמתנות שקרא להן שם לא ייטלן בשבת כדי לתתן, אבל כהן או עני הרגילים אצלו באים ואוכלים, ובלבד שיודיע להם.סימןכהן או עני למודים
  5. ד:המתי השליח נאמןשליח שנשלח לקנות אצל מוכר שנקב בשמו נאמן, אבל מי שנשלח לקנות סתם מאדם נאמן, או שקנה ממוכר אחר, אינו נאמן.סימןקח לי / לא מצאתיו
  6. ד:והנכנס לעיר זרהאורח בעיר זרה סומך על מי שמצביע לו על מוכר נאמן, ואפילו כשהמוכר מחזיר אותו אל מי ששלחו — שניהם נאמנים.סימןהנכנס לעיר
  7. ד:זטענותיהם של שני החמריםשני חמרים שאחד מהם מגנה את תבואתו ומשבח את של חברו אינם נאמנים, שמא קנוניה ביניהם, ורבי יהודה אומר נאמנים.סימןהחמרים שנכנסו לעיר

כל הפרק

ד:אהקולא של שבת

הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן, וְשׁוֹאֲלוֹ בְשַׁבָּת, יֹאכַל עַל פִּיו. חָשְׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. לֹא מְצָאוֹ, אָמַר לוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, מְעֻשָּׂרִין הֵן, אוֹכֵל עַל פִּיו. חָשְׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף בְּחֹל שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכְלוֹ עַל פִּיו:

הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, ולכן הפירות דמאי, שאולי לא עושרו, ועליו לעשרם בעצמו, וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן, וְשׁוֹאֲלוֹ בְשַׁבָּת אם עישר אותם, יֹאכַל עַל פִּיו, כי אימת השבת מרתיעה אפילו אדם כזה מלשקר. חָשְׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת — הקולא ניתנה לצורך אותה שבת בלבד, וכעת עברה — לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר לֹא מְצָאוֹ — את המוכר — אָמַר לוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, מְעֻשָּׂרִין הֵן, אוֹכֵל עַל פִּיו. גם אדם זה ירא לשקר בשבת. חָשְׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. גם לדברי האיש האחר, כמו לדברי המוכר, האמינו רק בשבת. תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ, כלומר המאית שניתנת לכהן, שאם התערבה בפירות עלולה לאסור את כולם, רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף בְּחֹל שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכְלוֹ עַל פִּיו: אימת האיסור על כל הפירות מרתיעה אפילו את המוכר מלשקר.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:באכילה על שולחנו של חברו

הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, אוֹכֵל עִמּוֹ בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ מְעֻשָּׂרִין הֵן. וּבְשַׁבָּת שְׁנִיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָיָה, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:

הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, כלומר אומר לו: לא תיהנה ממני אם לא תסעד אצלי, וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, אוֹכֵל עִמּוֹ בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה, שאחרי חתונת המארח, כשסירוב היה מעורר איבה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ מְעֻשָּׂרִין הֵן. וּבְשַׁבָּת שְׁנִיָּה, שההיתר היה לראשונה בלבד, אַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָיָה — אם לא יבוא, תיאסר עליו כל הנאה מן המארח — לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:גקריאת שם למעשר עני של דמאי

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין אָדָם צָרִיךְ לִקְרוֹת שֵׁם לְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל דְּמַאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, קוֹרֵא שֵׁם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין אָדָם צָרִיךְ לִקְרוֹת שֵׁם לְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל דְּמַאי, פירות שספק אם עושרו, כי אפילו המזלזלים במעשרות אינם חשודים שידלגו על מעשר זה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, קוֹרֵא שֵׁם — קובע בפיו איזה חלק מן הערימה הוא מעשר עני — וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ, כי עני שיבוא לתבוע אותו יצטרך להוכיח שהמעשר אכן מגיע לו.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:דמתנות המעשר בשבת

מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וּלְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל וַדַּאי, לֹא יִטְּלֵם בְּשַׁבָּת. וְאִם הָיָה כֹהֵן אוֹ עָנִי לְמוּדִים לֶאֱכֹל אֶצְלוֹ, יָבֹאוּ וְיֹאכְלוּ, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֵם:

מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי — חלקו של הכהן, אחד ממאה, מפירות שספק אם עושרו — וּלְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל וַדַּאי, מפירות שוודאי לא עושרו, וקבע לכל אחד מקום בפירות בלי להפרישו, לֹא יִטְּלֵם בְּשַׁבָּת כדי לחלקם, כי אין נותנים מתנות כאלה בשבת. וְאִם הָיָה כֹהֵן אוֹ עָנִי לְמוּדִים לֶאֱכֹל אֶצְלוֹ, יָבֹאוּ וְיֹאכְלוּ כדרכם, שהרי אין מוליכים אליהם דבר, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֵם שהמאכל הוא מתנתם, ולא אוכל שלו שהוא נותן להם בחסד.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:המתי השליח נאמן

הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן וּמִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר, אֵינוֹ נֶאֱמָן. מֵאִישׁ פְּלוֹנִי, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ לֹא מְצָאתִיו וְלָקַחְתִּי לְךָ מֵאַחֵר שֶׁהוּא נֶאֱמָן, אֵינוֹ נֶאֱמָן:

הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן וּמִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר, בלי לנקוב בשם מסוים, השליח אֵינוֹ נֶאֱמָן, כי תמיד יוכל לטעון שהמוכר נראה לו נאמן. ואם אמר לו לקנות מֵאִישׁ פְּלוֹנִי, השליח הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, כי הקונה יכול לברר אצל אותו אדם. השליח שנשלח אל מוכר מסוים הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ לֹא מְצָאתִיו וְלָקַחְתִּי לְךָ מֵאַחֵר שֶׁהוּא נֶאֱמָן — אֵינוֹ נֶאֱמָן, כי את המוכר האחר אי אפשר לבדוק.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:והנכנס לעיר זרה

הַנִּכְנָס לְעִיר וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם, אָמַר, מִי כָּאן נֶאֱמָן. מִי כָּאן מְעַשֵּׂר. אָמַר לוֹ אֶחָד, אֲנִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן. אָמַר לוֹ, אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ, מִי כָּאן מוֹכֵר יָשָׁן. אָמַר לוֹ, מִי שֶׁשְּׁלָחֲךָ אֶצְלִי, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין:

הַנִּכְנָס לְעִיר וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם — זר שבכל זאת צריך לאכול — אָמַר, מִי כָּאן נֶאֱמָן. מִי כָּאן מְעַשֵּׂר? אָמַר לוֹ אֶחָד, אֲנִי — אֵינוֹ נֶאֱמָן, כי הוא מרוויח מכך שהוא ממליץ על עצמו; אָמַר לוֹ, אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן — הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, כי אינו מרוויח דבר מהמלצה על אחר. הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ, מִי כָּאן מוֹכֵר יָשָׁן? כלומר תבואה ישנה, כי החדשה אסורה באכילה עד הקרבת העומר בפסח. אָמַר לוֹ, מִי שֶׁשְּׁלָחֲךָ אֶצְלִי. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה — כאילו כל אחד אומר לחברו: המלץ עליי ואמליץ עליך — הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין, שהרי רוב האנשים אינם חשודים על התבואה החדשה.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:זטענותיהם של שני החמרים

הַחַמָּרִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְעִיר, אָמַר אֶחָד, שֶׁלִּי חָדָשׁ וְשֶׁל חֲבֵרִי יָשָׁן, שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתֻקָּן וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתֻקָּן, אֵינָן נֶאֱמָנִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נֶאֱמָנִין:

הַחַמָּרִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְעִיר, סוחרים המובילים תבואה ממקום שהיא זולה בו למקום שהיא יקרה, אָמַר אֶחָד, שֶׁלִּי חָדָשׁ וְשֶׁל חֲבֵרִי יָשָׁן; שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתֻקָּן וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתֻקָּן — כלומר שלי לא עושר ושל חברי עושר — אֵינָן נֶאֱמָנִין, כי כל אחד משבח כאן את חברו כדי שחברו ישבח אותו בעיר הבאה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נֶאֱמָנִין, כדי שהסוחרים ימשיכו להביא מזון לעיר.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים