משנה יָדַיִם · פרק ג מתוך ד
יָדַיִם · פרק גהַמַּכְנִיס יָדָיו
מתי הידיים נטמאות, ואילו כתבי קודש מטמאים אותן
סימןטֻמְאָה וְכִתְבֵי קֹדֶשׁ
לטומאה יש דרגות. אב הטומאה, כגון שרץ מת או נבלה, עושה את הנוגע בו ראשון לטומאה, והראשון עושה את האוכל שני. ידיים טמאות הן בדרך כלל שני, וזה די כדי לפסול את התרומה, חלקו של הכהן. ועוד גזרו חכמים שכתבי הקודש מטמאים את הידיים, כדי שלא יניחו תרומה בצדם. הפרק שואל תחילה אם ידיים יכולות להיות אי פעם ראשון, ומה מטמא אותן בכלל, ואחר כך פונה לכתבי הקודש: רצועות התפילין, השוליים החלקים, ספר שנמחק, והשאלה אם שיר השירים וקהלת בכלל.
- ג:אידיים תחילות, ומה מטמא את הידייםרבי עקיבא מונה שני מקרים נדירים שבהם הידיים נעשות ראשון לטומאה, וחכמים משאירים אותן שניות; ובמחלוקת שנייה פוסקים חכמים שרק מה שנטמא באב הטומאה מטמא את הידיים, ולא מה שנטמא בוולד הטומאה.סימןהמכניס ידיו לבית המנגע
- ג:בהאם יד מטמאה יד?רבי יהושע סובר שיד טמאה מטמאה את חברתה ומביא ראיה מכתבי הקודש, וחכמים אומרים שאין שני עושה שני, ושאין לומדים גזרה אחת של חכמים מחברתה.סימןהיד מטמאה את חברתה
- ג:גרצועות התפיליןרצועות התפילין, כשהן עם התפילין, מטמאות את הידיים כמו התפילין עצמן; ורבי שמעון אומר שהרצועות אינן מטמאות.סימןרצועות תפלין
- ג:דשולי הספראף הקלף החלק שבשולי הספר, מלמעלה ומלמטה, בראשו ובסופו, מטמא את הידיים; ורבי יהודה אומר שהקלף שבסוף אינו מטמא עד שיעשו לו עמוד לגלילה.סימןגליון שבספר
- ג:השמונים וחמש אותיותספר שנמחק ונשתיירו בו שמונים וחמש אותיות מטמא את הידיים, ועל שיר השירים ועל קהלת נחלקו, עד שהעידו בן עזאי ורבי יוחנן בן יהושע שנפסק ששניהם מטמאים את הידיים.סימןספר שנמחק / שיר השירים
כל הפרק
ג:אידיים תחילות, ומה מטמא את הידיים
הַמַּכְנִיס יָדָיו לְבַיִת הַמְנֻגָּע, יָדָיו תְּחִלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יָדָיו שְׁנִיּוֹת. כֹּל הַמְטַמֵּא בְגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת תְּחִלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁהַיָּדַיִם תְּחִלָּה בְכָל מָקוֹם. אָמַר לָהֶם, וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לָהֶן לִהְיוֹת תְּחִלָּה אֶלָּא אִם כֵּן נִטְמָא גוּפוֹ, חוּץ מִזֶּה. הָאֳכָלִין וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְמַשְׁקִין, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶת שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. בִּוְלַד הַטֻּמְאָה, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאָת לִפְנֵי אַבָּא, אָמְרָה לוֹ, נִכְנְסוּ יָדַי לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶשׂ. אָמַר לָהּ, בִּתִּי, וּבַמֶּה הָיְתָה טֻמְאָתָהּ, וְלֹא שָׁמַעְתִּי מָה אָמְרָה לוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים, מְבֹאָר הַדָּבָר. אֶת שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. בִּוְלַד הַטֻּמְאָה, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם:
הַמַּכְנִיס יָדָיו לְבַיִת הַמְנֻגָּע — בית שנראה בכתליו נגע צרעת; רק ידיו נכנסו, ולא גופו — יָדָיו תְּחִלּוֹת — ראשון לטומאה, דרגה חמורה מזו של סתם ידיים — דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָדָיו שְׁנִיּוֹת — שני לטומאה, הדרגה הרגילה של ידיים טמאות. כֹּל הַמְטַמֵּא בְגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ — כגון הנוגע בזובו או ברוקו של זב, גבר שיצאה ממנו הפרשה — מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת תְּחִלּוֹת — את ידי הנוגע בו, אף שאת גופו של הנוגע אינו מטמא — דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מטמא את הידיים לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, כדרכן של ידיים טמאות. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁהַיָּדַיִם תְּחִלָּה בְכָל מָקוֹם — ראשון לטומאה? אָמַר לָהֶם: וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לָהֶן לִהְיוֹת תְּחִלָּה אֶלָּא אִם כֵּן נִטְמָא גוּפוֹ — שהנוגע באב הטומאה, מקור טומאה ראשוני, נטמא כולו — חוּץ מִזֶּה? — שני המקרים שמנה, שבהם נטמאות הידיים בלי הגוף. הָאֳכָלִין וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְמַשְׁקִין — משקים טמאים הם ראשון לטומאה, ולכן אלה שני — מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מרבותיו של רבי עקיבא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶת שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה — אוכל או כלי שנגע במקור טומאה ראשוני, ולכן הוא ראשון לטומאה — מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. בִּוְלַד הַטֻּמְאָה — כלומר, מה שנטמא במקור טומאה משני, כגון משקה טמא, ואינו אלא שני — אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאָת לִפְנֵי אַבָּא — רבן גמליאל. אָמְרָה לוֹ: נִכְנְסוּ יָדַי לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶשׂ — לתוך חללו של כלי טמא; האם נטמאו ידיה? אָמַר לָהּ, בִּתִּי וּבַמֶּה הָיְתָה טֻמְאָתָהּ? — במקור טומאה ראשוני, או רק במשקה? וְלֹא שָׁמַעְתִּי מָה אָמְרָה לוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים: מְבֹאָר הַדָּבָר — הכלל עונה לה בכל מקרה. אֶת שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם — ואם כך נטמא הכלי, ידי האישה טמאות. בִּוְלַד הַטֻּמְאָה אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם — ואם רק משקה טימא את הכלי, ידי האישה טהורות.
ג:בהאם יד מטמאה יד?
כֹּל הַפּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת. הַיָּד מְטַמְּאָה אֶת חֲבֶרְתָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שֵׁנִי. אָמַר לָהֶם, וַהֲלֹא כִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שְׁנִיִּים מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. אָמְרוּ לוֹ, אֵין דָּנִין דִּבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְלֹא דִבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְלֹא דִבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
כֹּל הַפּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה — חלקו של הכהן; כל דבר שהוא שני לטומאה פוסל אותה — מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת. הַיָּד מְטַמְּאָה אֶת חֲבֶרְתָּהּ — אף שיד טמאה אינה אלא שני לטומאה — דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שֵׁנִי — ולכן יד טמאה אינה מטמאה את חברתה. אָמַר לָהֶם, וַהֲלֹא כִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ — ספרי המקרא — שְׁנִיִּים מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם? חכמים גזרו כך כדי שלא יניחו תרומה בצד הספרים. אָמְרוּ לוֹ, אֵין דָּנִין דִּבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — תקנות חכמים — וְלֹא דִבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְלֹא דִבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: גזרת כתבי הקודש עומדת בפני עצמה, ואינה מלמדת דבר על הידיים.
ג:גרצועות התפילין
רְצוּעוֹת תְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין, מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדַיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, רְצוּעוֹת תְּפִלִּין אֵינָן מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדַיִם:
רְצוּעוֹת תְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדַיִם, שחכמים הרחיבו אליהן את הגזרה על כתבי הקודש. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: רְצוּעוֹת תְּפִלִּין אֵינָן מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדַיִם — שהן עור פשוט, שאין עליו כתב.
ג:דשולי הספר
גִּלָּיוֹן שֶׁבַּסֵּפֶר, שֶׁמִּלְּמַעְלָן וְשֶׁמִּלְּמַטָּן שֶׁבַּתְּחִלָּה וְשֶׁבַּסּוֹף, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁבַּסּוֹף אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ עַמּוּד:
גִּלָּיוֹן שֶׁבַּסֵּפֶר — הקלף החלק שסביב הכתב — שֶׁמִּלְּמַעְלָן וְשֶׁמִּלְּמַטָּן, שֶׁבַּתְּחִלָּה וְשֶׁבַּסּוֹף — שם משאירים קלף לגלילה — מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, שגם הם חלק מספר הקודש. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁבַּסּוֹף אֵינוֹ מְטַמֵּא — הקלף החלק שבסוף — עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ עַמּוּד — מקל העץ שגוללים עליו; עד אז עוד אפשר לחתוך את הקלף החלק.
ג:השמונים וחמש אותיות
סֵפֶר שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. מְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמָּא אֶת הַיָּדַיִם. כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. שִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁיר הַשִּׁירִים מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וְקֹהֶלֶת מַחֲלֹקֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם וְשִׁיר הַשִּׁירִים מַחֲלֹקֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קֹהֶלֶת מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן, בַּיּוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה, שֶׁשִּׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִים אֶת הַיָּדַיִם. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא נֶחֱלַק אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עַל שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלֹּא תְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְדַאי כַּיּוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וְאִם נֶחְלְקוּ, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא עַל קֹהֶלֶת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, כְּדִבְרֵי בֶן עַזַּאי, כָּךְ נֶחְלְקוּ וְכָךְ גָּמְרוּ:
סֵפֶר שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן (במדבר י, לה-לו) — שני פסוקים הנחשבים לספר בפני עצמו — מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. מְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת — יריעה אחת של ספר תורה — כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמָּא אֶת הַיָּדַיִם. כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ — תורה, נביאים וכתובים — מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. שִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת — שני ספרים המיוחסים לשלמה המלך — מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁיר הַשִּׁירִים מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וְקֹהֶלֶת מַחֲלֹקֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם — שהוא חכמתו של שלמה, ולא ברוח הקודש נאמר — וְשִׁיר הַשִּׁירִים מַחֲלֹקֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קֹהֶלֶת מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל: לבית שמאי אינו מטמא את הידיים, ולבית הלל — מטמא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן בַּיּוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה — לעמוד בראשה; ביום ההוא הוכרעו שאלות רבות — שֶׁשִּׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִים אֶת הַיָּדַיִם. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, חַס וְשָׁלוֹם! לֹא נֶחֱלַק אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עַל שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלֹּא תְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְדַאי כַּיּוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים — שקרא בו את האהבה שבין הקדוש ברוך הוא לישראל. וְאִם נֶחְלְקוּ, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא עַל קֹהֶלֶת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא: כְּדִבְרֵי בֶן עַזַּאי, כָּךְ נֶחְלְקוּ וְכָךְ גָּמְרוּ — על שני הספרים נחלקו, ועל שניהם גמרו שמטמאים את הידיים.