משנה שְׁבִיעִית · פרק ז מתוך י
שְׁבִיעִית · פרק זכְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ
אילו צמחים יש בהם קדושת שביעית וביעור
סימןקְדֻשַּׁת הַצְּמָחִים
פירות שגדלו בשמיטה, השנה השביעית, קדושים: הם ניתנו לאכילה, לא להפסד ולא לסחורה, ואף הכסף שמשלמים עליהם מתקדש. וכשיבול כלה מן השדה, חייבים לבער מן הבית את מה שנאגר ממנו — וזהו הביעור. הפרק נותן שני כללים, אילו צמחים יש בהם קדושה זו ואילו טעונים גם ביעור, ומחיל אותם על קליפות, גלעינים, לולבים וצמחי בושם. הוא אוסר לסחור בפירות שביעית ובשאר דברים קדושים או אסורים, מלבד מכירה שבאה במקרה, ונחתם בפירות שביעית שנכבשו או שנתערבו במאכל אחר.
- ז:אמאכל אדם, מאכל בהמה ומיני צובעיםהכלל הגדול הראשון: כל צמח מאכל או צמח צביעה שאינו מתקיים בקרקע — יש לו קדושת שביעית ויש לו ביעור.סימןכלל גדול
- ז:בעיקרים המתקיימים בארץהכלל השני: עיקרים המתקיימים בקרקע יש בהם קדושת שביעית ואין בהם ביעור, ורבי מאיר מחמיר בדמיהם וחכמים חולקים עליו.סימןמתקים בארץ
- ז:גקליפות, גלעינים ואיסור סחורהקליפי רימון ואגוזים שצובעים בהם, והגלעינים, קדושים בקדושת שביעית, והצבע צובע בהם לעצמו ולא בשכר, שאין עושים סחורה בפירות שביעית.סימןקלפי רמון
- ז:דמכירה שבאה דרך אגבהקונה בכור למשתה ושוב אינו צריך לו רשאי למכרו, וכן ציידים שנלכדו להם מינים טמאים, ורבי יהודה מתיר אף למי שנזדמנו לו.סימןבכור למשתה בנו
- ז:הלולבים ועליםלולבי אילן הנאכלים יש בהם קדושת שביעית וביעור, ושאינם נאכלים — קדושה בלבד, אבל העלים הנושרים מהם טעונים ביעור.סימןלולבי זרדים
- ז:והוורד, הכופר והקטףבוורד, בכופר, בקטף ובלוטם יש קדושת שביעית, ורבי שמעון פוטר את הקטף, מפני ששרפו אינו פרי.סימןהורד והכפר
- ז:זתערובת של שביעיתורד שנכבש בשמן וחרובים שנכבשו ביין מלמדים את הכלל: שביעית שלא במינה אוסרת בנותן טעם, ובמינה — בכל שהוא.סימןורד חדש שכבשו
כל הפרק
ז:אמאכל אדם, מאכל בהמה ומיני צובעים
כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר. וְאֵיזֶה זֶה, עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵשִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב. וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְקוֹצָה. יֶשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֶשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר.
כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ — צמח שאינו ממשיך לגדול בקרקע כל השנה — יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית: אין מפסידים אותו ואין סוחרים בו, וגם לא בכסף שהתקבל תמורתו; יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר. משכלה המין מן השדות, מפנים מן הבית את מה שנשמר ממנו. וְאֵיזֶה זֶה? למאכל אדם: עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, — צמח בר דמוי בצל — וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, — נענע — הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵשִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב. וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְקוֹצָה. באיסטיס צובעים בכחול, והקוצה היא צמח צביעה אחר. יֶשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֶשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר.
ז:בעיקרים המתקיימים בארץ
וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ, כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר. אֵי זֶהוּ, עִקַּר הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, וְהָעַרְקַבְנִין, וְהַחַלְבְּצִין, וְהַבֻּכְרִיָּה. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, הַפּוּאָה וְהָרִכְפָּא, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אָמְרוּ לוֹ, לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן.
וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ: כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ — שורשו נשאר חי בקרקע כל השנה — יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית; אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר. הצמח לעולם אינו כלה לחיות שבשדה. אֵי זֶהוּ? עִקַּר הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, — שורשים, שלא כמו עלים, נשארים בקרקע — וְהָעַרְקַבְנִין, וְהַחַלְבְּצִין, וְהַבֻּכְרִיָּה. החלבצין הם שורשי נץ החלב. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין: הַפּוּאָה וְהָרִכְפָּא, — הרכפא היא שורש שמרתיחים ושותים את מימיו נגד תולעים — יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. כלומר בסוף השמיטה. הכסף, שלא כמו הצמחים עצמם, אינו ניכר, ועלול להגיע לסחורה. אָמְרוּ לוֹ: לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן! הכסף אינו אלא תחליף לצמחים.
ז:גקליפות, גלעינים ואיסור סחורה
קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. הַצַּבָּע, צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ, וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר, שֶׁאֵין עוֹשִׂים סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בִבְכוֹרוֹת, וְלֹא בִתְרוּמוֹת, וְלֹא בִנְבֵלוֹת, וְלֹא בִטְרֵפוֹת, וְלֹא בִשְׁקָצִים, וְלֹא בִרְמָשִׂים. וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, אֲבָל הוּא לוֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן.
קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ — הכתר שבראש הפרי — קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין, — בקליפות צובעים, והגלעינים ראויים להוצאת שמן או למאכל בהמה — יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. הַצַּבָּע, צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ בצמחי שמיטה, שהתורה נתנה אותם "לכם" (ויקרא כה, ו), לצורכיכם; וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר, שֶׁאֵין עוֹשִׂים סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית וכן אין סוחרים בדברים קדושים או אסורים אחרים: וְלֹא בִבְכוֹרוֹת, וְלֹא בִתְרוּמוֹת, וְלֹא בִנְבֵלוֹת, וְלֹא בִטְרֵפוֹת, וְלֹא בִשְׁקָצִים, וְלֹא בִרְמָשִׂים. בבכורות ובתרומות, הניתנים לכהן, חששו שמא ייכשל בהם בזמן שימתין למכרם; ובמאכלות האסורים — התורה אסרה לסחור בהם. וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, — שנראה כעושה עסק — אֲבָל הוּא לוֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. כך אין זה נראה כעסק. לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן. הוא ליקט לאכילה, לא לסחורה.
ז:דמכירה שבאה דרך אגב
לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ. צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין, מֻתָּרִים לְמָכְרָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל — בכור בעל מום, שגם מי שאינו כהן רשאי לאכלו — וְלֹא צָרִיךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ, כי קנה אותו לאכילה ולא לסחורה. צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין מֻתָּרִים לְמָכְרָן, כי האיסור הוא לעשות בהם עסק, לא למכור מה שנלכד במקרה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ — גם מי שאינו צייד כלל — לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, ומתירים רק לציידים, שהיו חייבים מס למלך על הציד.
ז:הלולבים ועלים
לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. אֲבָל לֶעָלִין יֵשׁ בִּעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן.
לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין — נצרים רכים, שאוכלים אותם כתוספת למאכל — יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין, — שאינם נאכלים, ואינם נושרים מן העץ לעולם — יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. אֲבָל לֶעָלִין של האלה, הבטנה והאטד יֵשׁ בִּעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן. כלומר מן הענף, וכך הם כלים מן השדה כמו פירות רגילים.
ז:והוורד, הכופר והקטף
הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶרִי.
הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם — הכופר הוא החינה, והקטף עץ הבושם — יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, כי כמו במאכל, ההנאה מהם באה בשעה שהם כלים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶרִי: שרפו נחשב כעץ, שההנאה ממנו באה רק אחרי שנשרף.
ז:זתערובת של שביעית
וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד. וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בַּבִּעוּר. חָרוּבִין חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ, חַיָּבִין בַּבִּעוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבַעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא. שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ, וְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טָעַם.
וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן — ורד של שמיטה בשמן של השנה השישית — יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד, והשמן מותר. וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ — ורד של שמיטה בשמן של השנה השמינית, כשכבר הגיע זמן הביעור — חַיָּב בַּבִּעוּר עם השמן, כי הוורד נתן בו את טעמו. חָרוּבִין חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ, — בשני המקרים חרובים של שמיטה — חַיָּבִין בַּבִּעוּר, ואף היין, משהגיע זמן הביעור, כי החרובים נתנו בו את טעמם. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבַעֵר — מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כשטעם פרי השמיטה מורגש בתערובת; וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא. שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ — ואינה בטלה ברוב — וְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טָעַם