משנה שְׁבִיעִית · פרק י מתוך י

שְׁבִיעִית · פרק ישְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת

שמיטת חובות והפרוזבול

סימןחוֹבוֹת וּפְרוֹזְבּוּל

התורה אומרת שבסוף שנת השמיטה, השנה השביעית, החובות נשמטים: המלווה אינו רשאי עוד לתבוע את מה שהלווה. ככל שקרבה אותה שעה, חדלו בני אדם להלוות לעניים, ולכן תיקן הלל הזקן את הפרוזבול, שטר שבו המלווה מוסר את חובותיו לבית דין, וחוב שבידי בית דין אינו נשמט. הפרק מברר אילו חובות השביעית משמטת ואילו אינה משמטת, מבאר כיצד כותבים פרוזבול, איזה זמן כותבים בו ועל איזו קרקע, ונחתם בשבחם של המחזירים חוב שנשמט ושל העומדים בדיבורם אף כשהדין אינו מחייב אותם.

  1. י:אמלווה, הקפה ושכר שכירהשביעית משמטת מלווה, בשטר ושלא בשטר, אבל לא הקפת החנות ושכר שכיר, אלא אם נזקפו במלווה.סימןשביעית משמטת / הקפת החנות
  2. י:בחובות שאינם נשמטיםהקנסות שבתורה, מה שפסק בית דין, המלווה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין — אינם נשמטים בשביעית.סימןהשוחט את הפרה
  3. י:גהפרוזבול של הללהלל תיקן את הפרוזבול, המונע מן השביעית לשמט את החוב, כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה לזה לקראת השמיטה.סימןפרוזבול / הלל הזקן
  4. י:דנוסח הפרוזבולהמלווה מוסר את חובותיו לדיינים שבמקום פלוני, כדי שיגבה אותם כל זמן שירצה, והדיינים או העדים חותמים.סימןגופו של פרוזבול
  5. י:המוקדם ומאוחרפרוזבול מוקדם כשר ומאוחר פסול, ולווה אחד מחמישה מלווים צריך פרוזבול לכל מלווה, וחמישה לווים מאחד — פרוזבול אחד.סימןפרוזבול המקדם
  6. י:וקרקע לפרוזבולאין כותבים פרוזבול אלא אם יש ללווה קרקע, ואם אין לו — המלווה מזכה לו כל שהוא משדהו.סימןפרוזבול אלא על הקרקע
  7. י:זכוורת דבוריםרבי אליעזר אומר שכוורת דבורים כקרקע — לפרוזבול, לטומאה ולשבת — וחכמים אומרים שהיא ככלי.סימןכורת דבורים
  8. י:חמשמט אניהלווה שבא לפרוע חוב שנשמט — המלווה אומר לו תחילה "משמט אני", ואם אמר "אף על פי כן" מקבל ממנו, וכן הרוצח שגלה.סימןמשמט אני / רוצח אני
  9. י:טרוח חכמים נוחה הימנוהמחזיר מרצונו חוב שנשמט, המחזיר לבני הגר והמקיים את דברו — רוח חכמים נוחה ממנו, ובזה נחתמת המסכת.סימןרוח חכמים נוחה

כל הפרק

י:אמלווה, הקפה ושכר שכיר

שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת, וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת, וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת.

שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה — משעברה, אין בעל החוב רשאי עוד לתבוע את חובו — בִּשְׁטָר, אפילו כשהשטר משעבד את קרקעות הלווה, וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת — קנייה מן החנווני על החשבון — אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת, שאינה הלוואה. וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה — סיכם החנווני את החשבון ורשם אותו על הקונה כחוב — הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. משקנה הקונה שוב בהקפה, הקנייה הקודמת נעשית הלוואה, שהיה עליו לשלם עליה קודם. שְׂכַר שָׂכִיר שלא שולם אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, שאינו הלוואה. וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, עבודת שדה כמו חרישה וקצירה, מְשַׁמֶּטֶת — שכרה נשמט — וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

י:בחובות שאינם נשמטים

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵין מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין.

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה — ומכר בהקפה ביום הראשון משני ימי החג — אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר — כלומר, אלול היה בן שלושים יום, ואותו יום היה עדיין סוף אלול, בשנה השביעית — מְשַׁמֵּט וְאִם לָאו, כלומר, אלול היה בן עשרים ותשעה יום והמכירה נפלה בשנה החדשה, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה, שכל אחד מהם משלם קנס של חמישים שקל, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע על אשתו, שמשלם מאה — קנסות ולא הלוואות — וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, שחוב שפסק בית דין נחשב כאילו כבר נגבה, אֵין מְשַׁמְּטִין הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, שהרי כבר יש בידו מנכסי הלווה, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, שהחוב עתה בידי בית הדין ולא בידו — אֵינָן מְשַׁמְּטִין

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

י:גהפרוזבול של הלל

פְּרוֹזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וְגוֹ', הִתְקִין הִלֵּל לַפְּרוֹזְבּוּל.

פְּרוֹזְבּוּל — שטר המוסר את גביית החוב לבית דין — אֵינוֹ מְשַׁמֵּט זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן. כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וְגוֹ', (דברים טו, ט) — שלא יימנע אדם מלהלוות מפני שהשביעית קרבה — הִתְקִין הִלֵּל לַפְּרוֹזְבּוּל, כדי שהעניים ימצאו עוד מי שילווה להם.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

י:דנוסח הפרוזבול

זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל. מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים.

זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל — נוסחו העיקרי, הצהרת המלווה לבית הדין: "מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה". משהחובות בידי בית הדין, השביעית אינה משמטת אותם. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים — הפרוזבול תקנת חכמים, ולכן עד יכול לשמש בו גם דיין.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

י:המוקדם ומאוחר

פְּרוֹזְבּוּל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר, וְהַמְאֻחָר, פָּסוּל. שִׁטְרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים, וְהַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים. אֶחָד לֹוֶה מֵחֲמִשָּׁה, כּוֹתֵב פְּרוֹזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. חֲמִשָּׁה לֹוִין מֵאֶחָד, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד לְכֻלָּם.

פְּרוֹזְבּוּל הַמֻּקְדָּם — שטר מסירת החובות לבית דין, שתאריכו מוקדם ליום כתיבתו — כָּשֵׁר, שהוא חל רק על הלוואות שלפני התאריך, ולכן ההקדמה רק מפסידה את המלווה; וְהַמְאֻחָר פָּסוּל, שנראה כאילו הוא חל גם על הלוואות שנעשו אחרי כתיבתו. שִׁטְרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים פְּסוּלִים, שבהם יכול המלווה לגבות מנכסים שמכר הלווה בין התאריך הכתוב לתאריך האמיתי; וְהַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים — התאריך המאוחר רק מחליש את כוחו של המלווה. אֶחָד לֹוֶה מֵחֲמִשָּׁה, כּוֹתֵב פְּרוֹזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שכל מלווה מוסר לבית הדין את חובותיו שלו; חֲמִשָּׁה לֹוִין מֵאֶחָד, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד לְכֻלָּם — שאין כאן אלא מלווה אחד.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

י:וקרקע לפרוזבול

אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין.

אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע של הלווה, שבזכותה החוב נחשב כאילו כבר נגבה בידי בית הדין. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא — המלווה מקנה ללווה פיסת קרקע משדהו, ולו קטנה. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר — בין שמישכן אותה לאחר ובין שאחר מישכן אותה בידו — כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר: כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, שהבעל אוכל את פירותיהם, וְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין — שהאפוטרופסים לווים בשביל היתומים, שאין להם קרקע משלהם.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

י:זכוורת דבורים

כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ כְּקַרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, פָּטוּר.

כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים — המונחת על הקרקע ואינה מחוברת אליה בטיט — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע. וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, כאילו יש ללווה קרקע, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, כשם שהקרקע אינה מקבלת טומאה, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב, שהוצאת הדבש ממנה כתלישת צמח מן הקרקע. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ כְּקַרְקַע — אפשר לטלטלה, ולכן היא כלי: וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, פָּטוּר.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

י:חמשמט אני

הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אָנִי. אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם, רוֹצֵחַ אָנִי. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ.

הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית — בסופה, כשהחובות נשמטים — יֹאמַר לוֹ המלווה: "מְשַׁמֵּט אָנִי", כדי שיהיה ברור שהלווה אינו חייב לו דבר. אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן — הלווה עומד על כך שיפרע, אף שהחוב כבר נשמט — יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה (דברים טו, ב) — די לומר "משמט אני" פעם אחת. כַּיּוֹצֵא בוֹ — כמו המלווה שצריך להודיע תחילה "משמט אני" — רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט, שהרג בשגגה, וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם, רוֹצֵחַ אָנִי אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ (דברים יט, ד) — די בהודעה אחת.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

י:טרוח חכמים נוחה הימנו

הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ.

הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית — מרצונו, לאחר שכבר נשמט החוב — רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, ומת הגר, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו — שבדין ישראל אין בני הגר יורשים אותו. וְאִם הֶחֱזִיר לבני הגר, אף שאינו חייב, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ — שלא יחזרו הבנים לסורם ויאמרו: אילו נשארנו נוכרים, היינו יורשים את אבינו. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה — עד שימשוך הקונה את החפץ אליו, ואפילו שילם, כל צד יכול לחזור בו — וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ — שיהיה הן של אדם צדק, ולאו שלו צדק.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים