משנה פָּרָה · פרק ג מתוך יב

פָּרָה · פרק גשִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם

ההכנות והשריפה

סימןסֵדֶר הַשְּׂרֵפָה

שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. מתחת לכל מקום עלול להיות קבר שאיש אינו יודע עליו, קבר התהום, וטומאתו בוקעת ועולה דרך הקרקע; לכן שמרו מפניה בזהירות יתרה על כל מי ועל כל מה שעסק בפרה. והצדוקים, כת שדחתה את מסורת חכמים, טענו שהכהן השורף את הפרה צריך להמתין לשקיעת החמה אחרי טבילתו, וחכמים הקפידו להראות שאינו צריך. הפרק מתאר את העבודה צעד אחר צעד: הפרשת הכהן שבעה ימים, תינוקות שגדלו בטהרה וממלאים את המים, היציאה להר המשחה, השריפה, וחלוקת האפר לשלושה.

  1. ג:אשבעה ימים בבית האבןשבעה ימים לפני השריפה מפרישים את הכהן השורף את הפרה ללשכת בית האבן ומזים עליו מאפר כל הפרות שקדמו, ורבי יוסי ורבי חנינא סגן הכהנים חולקים באילו ימים מזים.סימןשבעת ימים קדם
  2. ג:בתינוקות על שוורים, כוסות של אבןכדי להישמר מקבר התהום בנו בירושלים חצרות חלולות על הסלע, גידלו בהן תינוקות, והביאום על גבי שוורים עם כוסות של אבן למלא מים מן השילוח.סימןחצרות היו בירושלים
  3. ג:גקלל האפר בפתח עזרת הנשיםבפתח עזרת הנשים עמד קלל של אפר הפרה; זכר של רחלים שנרתע לאחוריו שלף ממנו מקל ועליו אפר, והילד נתן אותו במים — ורבי יוסי אומר שהילד עצמו נוטל את האפר ונותן אותו במים.סימןבאו להר הבית
  4. ג:דכל הכנה עומדת בפני עצמהאין עושים פרה על סמך ההכנה של פרה אחרת, ולא תינוק על סמך חברו; רבי יוסי הגלילי מצריך להזות על התינוקות, ורבי עקיבא אומר שאינם צריכים הזאה.סימןחטאת על גבי חטאת
  5. ג:השבע או תשע פרות אדומותאם לא מצאו אפר משבע פרות מזים אף מאחת; והמשנה מונה מי עשה כל פרה, ממשה ועזרא ועד ימי הבית השני — שבע לרבי מאיר, ותשע לחכמים.סימןהראשונה עשה משה
  6. ג:וכיפין על גבי כיפין מעל הקדרוןמהר הבית להר המשחה עשו כבש בנוי כיפין על גבי כיפין, כדי שהכהן, הפרה וכל מסעדיה יצאו בו בלא חשש של קבר התהום.סימןכפין על גבי כפין
  7. ג:זהפרה יוצאת לבדה, והכהן מיטמאאין מוציאים עם הפרה פרה אחרת, לא שחורה ולא אדומה; והזקנים מטמאים את הכהן השורף ומטבילים אותו, כדי שישרוף אותה כטבול יום ויוציא מלבם של הצדוקים.סימןלא היתה פרה רוצה
  8. ג:חטבילה ומערכה כמגדלהזקנים סומכים את ידיהם על הכהן ואומרים לו לטבול, והוא טובל; והמערכה, מעצי ארזים, אורנים, ברושים ותאנה חלקה, עשויה כמין מגדל וחזיתה למערב.סימןאישי כהן גדול
  9. ג:טשחיטה, שבע הזאות ואשכופתים את הפרה על המערכה, והכהן, שפניו למערב, שוחט, טובל את אצבעו בדם לפני כל אחת משבע ההזאות, מקנח את ידו בגופה של הפרה ומצית את האש.סימןכפתוה בחבל
  10. ג:ינבקעה — ומשליכים את השלושהכשנבקעה הפרה עומד הכהן חוץ לגתה, נוטל עץ ארז, אזוב ושני תולעת, ושואל על כל אחד שלוש פעמים, והעם עונים "הין" שלוש פעמים.סימןעץ ארז ואזוב
  11. ג:יאחובטים, כוברים ומחלקים לשלושהכורכים את השלושה בשיירי הלשון ומשליכים לשריפה; את האפר חובטים וכוברים, ומחלקים לשלושה: אחד בחיל, אחד בהר המשחה ואחד לכל המשמרות.סימןחובטין / לשלשה חלקים

כל הפרק

ג:אשבעה ימים בבית האבן

שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מִבֵּיתוֹ לַלִּשְׁכָּה שֶׁעַל פְּנֵי הַבִּירָה, צָפוֹנָה מִזְרָחָה, וּבֵית אֶבֶן הָיְתָה נִקְרֵאת, וּמַזִּין עָלָיו כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים מִכָּל חַטָּאוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד. רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מַזִּין כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים. וְעַל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד:

שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מִבֵּיתוֹ — ומאשתו, שמא תימצא נידה ותטמא אותו שבעה ימים — לַלִּשְׁכָּה שֶׁעַל פְּנֵי הַבִּירָה — "בירה" הוא שם לבית המקדש, או למקום בהר הבית. צָפוֹנָה מִזְרָחָה, וּבֵית אֶבֶן הָיְתָה נִקְרֵאת, שכל כליה היו כלי אבן וכדומה, שאינם מקבלים טומאה. וּמַזִּין עָלָיו כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים — במים שבהם אפר הפרה, שמא נטמא במת — מִכָּל חַטָּאוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם — מאפרן של כל הפרות, בכל יום מאפרה של פרה אחרת, שנשמר מימות משה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר — רבי יוסי בן חלפתא, תלמיד רבי עקיבא — לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד, הימים שהתורה קבעה לטמא מת (במדבר יט, יב). רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מַזִּין כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְעַל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים — הכהן הגדול, שאף אותו מפרישים שבעה ימים — לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד. בכהן השורף את הפרה הוסיפו זהירות, שלא יזלזלו בעבודתה.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:בתינוקות על שוורים, כוסות של אבן

חֲצֵרוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל גַּבֵּי סֶלַע וְתַחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּמְבִיאִים נָשִׁים עֻבָּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם וּמְגַדְּלוֹת שָׁם אֶת בְּנֵיהֶן. וּמְבִיאִים שְׁוָרִים וְעַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת, וְתִינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּיהֶן וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בְּיָדָם. הִגִּיעוּ לַשִּׁלּוֹחַ, יָרְדוּ וּמִלְאוּם, וְעָלוּ וְיָשְׁבוּ עַל גַּבֵּיהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִמְּקוֹמוֹ הָיָה מְשַׁלְשֵׁל וּמְמַלֵּא:

חֲצֵרוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל גַּבֵּי סֶלַע — סלע מוצק, העומד שם מבריאת העולם — וְתַחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם: מת שנקבר ואיש אינו יודע עליו; כשאין חלל מעליו טומאתו בוקעת ועולה, והחלל עוצר אותה. וּמְבִיאִים נָשִׁים עֻבָּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם, וּמְגַדְּלוֹת שָׁם אֶת בְּנֵיהֶן. כך גדלו הילדים טהורים, כדי שימלאו את המים לאפר הפרה. וּמְבִיאִים שְׁוָרִים וְעַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת — כדי שרגלי הילדים לא ישתלשלו מעל הקרקע, ומעל קבר שאולי יש בה — וְתִינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּיהֶן וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בְּיָדָם, שכלי אבן אינם מקבלים טומאה. הִגִּיעוּ לַשִּׁלּוֹחַ — מעיין בירושלים — יָרְדוּ וּמִלְאוּם — שאין קוברים מתים בנהר — וְעָלוּ וְיָשְׁבוּ עַל גַּבֵּיהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִמְּקוֹמוֹ הָיָה מְשַׁלְשֵׁל וּמְמַלֵּא: הילד שלשל את הכוס בחבל מעל גב השור.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:גקלל האפר בפתח עזרת הנשים

בָּאוּ לְהַר הַבַּיִת וְיָרְדוּ. הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת, תַּחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּבְפֶתַח הָעֲזָרָה הָיָה מְתֻקָּן קָלָל שֶׁל חַטָּאת, וּמְבִיאִין זָכָר שֶׁל רְחֵלִים וְקוֹשְׁרִים חֶבֶל בֵּין קַרְנָיו, וְקוֹשְׁרִים מַקֵּל וּמְסַבֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל חֶבֶל, וְזוֹרְקוֹ לְתוֹךְ הַקָּלָל, וּמַכֶּה אֶת הַזָּכָר וְנִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, וְנוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַצְּדוֹקִים לִרְדּוֹת, אֶלָּא הוּא נוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ:

בָּאוּ לְהַר הַבַּיִת וְיָרְדוּ — הילדים, עם כוסות המים. הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת, תַּחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם — קבר שאיש אינו יודע עליו, שטומאתו עלולה לעלות דרך הקרקע. וּבְפֶתַח הָעֲזָרָה — עזרת הנשים — הָיָה מְתֻקָּן קָלָל שֶׁל חַטָּאת — כד ובו אפר מכל פרה שנשרפה, "לעדת בני ישראל למשמרת" (במדבר יט, ט). וּמְבִיאִין זָכָר שֶׁל רְחֵלִים וְקוֹשְׁרִים חֶבֶל בֵּין קַרְנָיו וְקוֹשְׁרִים מַקֵּל וּמְסַבֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל חֶבֶל — "מסבך" הוא ענף מסועף — וְזוֹרְקוֹ לְתוֹךְ הַקָּלָל, כדי שלא תיגע באפר יד טמאה. וּמַכֶּה אֶת הַזָּכָר וְנִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו — ושולף את המקל ועליו אפר, הנשפך על השור — וְנוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ — הילד נוטל את האפר ונותן אותו במים — כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַצְּדוֹקִים לִרְדּוֹת! — כת שכפרה במסורת חכמים, ולועגת לדבר כזה — אֶלָּא הוּא נוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ בעצמו, שהיו טהורים שיכלו לגעת באפר.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:דכל הכנה עומדת בפני עצמה

לֹא הָיוּ עוֹשִׂין, לֹא חַטָּאת עַל גַּבֵּי חַטָּאת, וְלֹא תִינוֹק עַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ. וּצְרִיכִין הָיוּ הַתִּינוֹקוֹת לְהַזּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא הָיוּ צְרִיכִין לְהַזּוֹת:

לֹא הָיוּ עוֹשִׂין לֹא חַטָּאת עַל גַּבֵּי חַטָּאת — כלומר פרה על סמך השמירה לפרה קודמת: אם נפסלה אחת, השמירה לבאה מתחילה מחדש. וְלֹא תִינוֹק עַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ. ילד שנשמר טהור רק אגב חברו, שנשמר לשם הפרה, אינו כשר. וּצְרִיכִין הָיוּ הַתִּינוֹקוֹת לְהַזּוֹת — במים שבהם אפר הפרה, שמא השליך עליהם עורב כזית מן המת — דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא הָיוּ צְרִיכִין לְהַזּוֹת: אין חוששים שעוף השליך עליהם חלק ממת.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:השבע או תשע פרות אדומות

לֹא מָצְאוּ מִשֶּׁבַע, עוֹשִׂין מִשֵּׁשׁ, מֵחָמֵשׁ, מֵאַרְבַּע, מִשָּׁלשׁ, מִשְּׁתַּיִם וּמֵאֶחָת. וּמִי עֲשָׂאָם. הָרִאשׁוֹנָה עָשָׂה משֶׁה, וְהַשְּׁנִיָּה עָשָׂה עֶזְרָא, וְחָמֵשׁ, מֵעֶזְרָא וָאֵילָךְ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שֶׁבַע מֵעֶזְרָא וָאֵילָךְ. וּמִי עֲשָׂאָן. שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל עָשׂוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, אֶלְיְהוֹעֵינַי בֶּן הַקּוֹף וַחֲנַמְאֵל הַמִּצְרִי וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאָבִי עָשׂוּ אַחַת אֶחָת:

לֹא מָצְאוּ מִשֶּׁבַע — אפר משבע פרות, אחת לכל יום של ההזאה על הכהן — עוֹשִׂין מִשֵּׁשׁ, מֵחָמֵשׁ, מֵאַרְבַּע, מִשָּׁלשׁ, מִשְּׁתַּיִם וּמֵאֶחָת. וּמִי עֲשָׂאָם? הָרִאשׁוֹנָה עָשָׂה משֶׁה — בשנות המדבר (במדבר יט) — וְהַשְּׁנִיָּה עָשָׂה עֶזְרָא, אחרי העלייה מבבל. וְחָמֵשׁ, מֵעֶזְרָא וָאֵילָךְ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — הוא מונה פרה שנעשתה במקום פרה שנפסלה כאותה פרה — וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שֶׁבַע מֵעֶזְרָא וָאֵילָךְ. לדעתם כולן היו כשרות. וּמִי עֲשָׂאָן? מעזרא ואילך: שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל עָשׂוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם — שניהם כהנים גדולים בימי הבית השני — אֶלְיְהוֹעֵינַי בֶּן הַקּוֹף וַחֲנַמְאֵל הַמִּצְרִי וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאָבִי עָשׂוּ אַחַת אֶחָת — שבע, כמניין חכמים.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:וכיפין על גבי כיפין מעל הקדרון

וְכֶבֶשׁ הָיוּ עוֹשִׂים מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה, כִּפִּין עַל גַּבֵּי כִפִּין, וְכִפָּה כְנֶגֶד הָאֹטֶם, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם, שֶׁבּוֹ כֹהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ, יוֹצְאִין לְהַר הַמִּשְׁחָה:

וְכֶבֶשׁ הָיוּ עוֹשִׂים מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה — דרך בנויה מעל העמק שממזרח למקדש, אל הר הזיתים, ששם שרפו את הפרה. כִּפִּין עַל גַּבֵּי כִפִּין — קשתות על גבי קשתות — וְכִפָּה כְנֶגֶד הָאֹטֶם, כלומר כל עמוד עליון עמד מעל קשת תחתונה, ותחת כל נקודה היה חלל. מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם, קבר שאיש אינו יודע עליו, שטומאתו עלולה לעלות. זה הכבש שֶׁבּוֹ כֹהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ, כלומר עוזריה, יוֹצְאִין לְהַר הַמִּשְׁחָה:

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:זהפרה יוצאת לבדה, והכהן מיטמא

לֹא הָיְתָה פָרָה רוֹצָה לָצֵאת, אֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ שְׁחוֹרָה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, שְׁחוֹרָה שָׁחֲטוּ. וְלֹא אֲדֻמָּה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, שְׁתַּיִם שָׁחֲטוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט), וְהוֹצִיא אֹתָהּ, לְבַדָּהּ. וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מַקְדִּימִים בְּרַגְלֵיהֶם לְהַר הַמִּשְׁחָה, וּבֵית טְבִילָה הָיָה שָׁם. וּמְטַמְּאִים הָיוּ אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מִפְּנֵי הַצְּדוֹקִים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּמְעֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ הָיְתָה נַעֲשֵׂית:

לֹא הָיְתָה פָרָה רוֹצָה לָצֵאת, אֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ שְׁחוֹרָה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, שְׁחוֹרָה שָׁחֲטוּ. וְלֹא אֲדֻמָּה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, שְׁתַּיִם שָׁחֲטוּ, והתורה אמרה "ושחט אותה" (במדבר יט, ג), ולא אותה ואת חברתה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט) וְהוֹצִיא אֹתָהּ — לְבַדָּהּ. המילה "אותה" עצמה שוללת פרה נוספת. וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מַקְדִּימִים בְּרַגְלֵיהֶם לְהַר הַמִּשְׁחָה — הוא הר הזיתים; לא רכבו, מכבוד המצווה — וּבֵית טְבִילָה הָיָה שָׁם. אף הוא בנוי על חלל, מפני קבר התהום. וּמְטַמְּאִים הָיוּ אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מִפְּנֵי הַצְּדוֹקִים — כת שכפרה במסורת חכמים — שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּמְעֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ הָיְתָה נַעֲשֵׂית: אחר כך טבל ושרף אותה לפני השקיעה, להראות שאפשר לעשותה כך.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:חטבילה ומערכה כמגדל

סָמְכוּ יְדֵיהֶם עָלָיו וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, טְבֹל אֶחָת. יָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפֵּג. וְעֵצִים הָיוּ מְסֻדָּרִים שָׁם, עֲצֵי אֲרָזִים וָאֳרָנִים וּבְרוֹשִׁים וַעֲצֵי תְאֵנָה חֲלָקָה. וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ כְּמִין מִגְדָּל, וּמְפַתְּחִין בָּהּ חַלּוֹנוֹת, וַחֲזִיתָהּ מַעֲרָבָה:

סָמְכוּ יְדֵיהֶם עָלָיו — וכך טימאו אותו — וְאָמְרוּ לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, טְבֹל אֶחָת — "אישי" הוא אדוני; כך כינו אותו, אף שכל כהן כשר לשרוף את הפרה. יָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפֵּג — עכשיו הוא טבול יום, שטבל ועדיין לא שקעה החמה. וְעֵצִים הָיוּ מְסֻדָּרִים שָׁם: עֲצֵי אֲרָזִים וָאֳרָנִים וּבְרוֹשִׁים וַעֲצֵי תְאֵנָה חֲלָקָה — עצים הטובים משאר עצים לשריפתה. וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ כְּמִין מִגְדָּל — רחבה מלמטה וצרה מלמעלה — וּמְפַתְּחִין בָּהּ חַלּוֹנוֹת להכניס בהם את האש, וַחֲזִיתָהּ מַעֲרָבָה, כלפי המקדש.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:טשחיטה, שבע הזאות ואש

כְּפָתוּהָ בְחֶבֶל שֶׁל מֶגֶג וּנְתָנוּהָ עַל גַּב הַמַּעֲרָכָה, רֹאשָׁהּ בַּדָּרוֹם וּפָנֶיהָ לַמַּעֲרָב. הַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. שָׁחַט בִּימִינוֹ וְקִבֵּל בִּשְׂמֹאלוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּימִינוֹ הָיָה מְקַבֵּל וְנוֹתֵן לִשְׂמֹאלוֹ, וּמַזֶּה בִימִינוֹ. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. עַל כָּל הַזָּיָה, טְבִילָה. גָּמַר מִלְּהַזּוֹת, קִנַּח אֶת יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה. יָרַד וְהִצִּית אֶת הָאֵשׁ בַּאֲלִיתוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בַּחֲרִיּוֹת:

כְּפָתוּהָ בְחֶבֶל שֶׁל מֶגֶג — מין גמי, שאינו מקבל טומאה — וּנְתָנוּהָ עַל גַּב הַמַּעֲרָכָה, רֹאשָׁהּ בַּדָּרוֹם וּפָנֶיהָ לַמַּעֲרָב, כלפי המקדש. הַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. שָׁחַט בִּימִינוֹ וְקִבֵּל בִּשְׂמֹאלוֹ, שדמה אינו בא על המזבח, ולכן אין בו חובת יד ימין שבקרבנות. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּימִינוֹ הָיָה מְקַבֵּל — כדם כל הקרבנות — וְנוֹתֵן לִשְׂמֹאלוֹ, וּמַזֶּה בִימִינוֹ. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. כלומר טבל את אצבעו בדם. עַל כָּל הַזָּיָה, טְבִילָה — מה שנשאר על אצבעו מהזאה אחת פסול לבאה אחריה. גָּמַר מִלְּהַזּוֹת, קִנַּח אֶת יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה — כדי שהדם יישרף עמה (במדבר יט, ה) — יָרַד וְהִצִּית אֶת הָאֵשׁ בַּאֲלִיתוֹת, עצים דקים להצתה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בַּחֲרִיּוֹת, ענפי דקל יבשים.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:ינבקעה — ומשליכים את השלושה

נִבְקְעָה, וְעָמַד חוּץ מִגִּתָּהּ. נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת. אָמַר לָהֶן, עֵץ אֶרֶז זֶה, עֵץ אֶרֶז זֶה. אֵזוֹב זֶה, אֵזוֹב זֶה. שְׁנִי תוֹלַעַת זֶה, שְׁנִי תוֹלַעַת זֶה. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ, הֵין וְהֵין, שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר:

נִבְקְעָה — הפרה, מחום האש — וְעָמַד חוּץ מִגִּתָּהּ — הגומה בקרקע שבה נשרפה — נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת, צמר צבוע אדום; את שלושתם מצווה התורה להשליך לתוך שריפתה (במדבר יט, ו). אָמַר לָהֶן: עֵץ אֶרֶז זֶה, עֵץ אֶרֶז זֶה? אֵזוֹב זֶה, אֵזוֹב זֶה? שְׁנִי תוֹלַעַת זֶה, שְׁנִי תוֹלַעַת זֶה? לכל אחד יש מינים דומים פסולים, ולכן הכול צריכים לאשר. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ, הֵין וְהֵין — כן, כן — שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ג:יאחובטים, כוברים ומחלקים לשלושה

כְּרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן וְהִשְׁלִיךְ לְתוֹךְ שְׂרֵפָתָהּ. נִשְׂרְפָה, חוֹבְטִין אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹת, וְכוֹבְרִין אוֹתָהּ בִּכְבָרוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בְּמַקָּבוֹת שֶׁל אֶבֶן וּבִכְבָרוֹת שֶׁל אֶבֶן הָיְתָה נַעֲשֵׂית. שָׁחוֹר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אֵפֶר, כּוֹתְשִׁין אוֹתוֹ. וְשֶׁאֵין בּוֹ, מַנִּיחִין אוֹתוֹ. הָעֶצֶם, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָיָה נִכְתָּשׁ. וְחוֹלְקִים אוֹתוֹ לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים, אֶחָד נִתָּן בַּחֵיל, וְאֶחָד נִתָּן בְּהַר הַמִּשְׁחָה, וְאֶחָד הָיָה מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת:

כְּרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן — בשארית רצועת הצמר האדום, שתהיה האגודה כבדה ותיפול לאש — וְהִשְׁלִיךְ לְתוֹךְ שְׂרֵפָתָהּ. נִשְׂרְפָה הפרה, חוֹבְטִין אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹת, וְכוֹבְרִין אוֹתָהּ בִּכְבָרוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בְּמַקָּבוֹת שֶׁל אֶבֶן וּבִכְבָרוֹת שֶׁל אֶבֶן הָיְתָה נַעֲשֵׂית, שכלי אבן אינם מקבלים טומאה. שָׁחוֹר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אֵפֶר, כּוֹתְשִׁין אוֹתוֹ — גוש פחם שנעשה אפר בכתישה — וְשֶׁאֵין בּוֹ, מַנִּיחִין אוֹתוֹ. הָעֶצֶם, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָיָה נִכְתָּשׁ, בין שנעשה אפר בין שלא נעשה. וְחוֹלְקִים אוֹתוֹ לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים, אֶחָד נִתָּן בַּחֵיל — הרחבה המקיפה את עזרות המקדש, "למשמרת" לעדת ישראל (במדבר יט, ט) — וְאֶחָד נִתָּן בְּהַר הַמִּשְׁחָה — ממנו נתנו הכהנים אפר במים לטהרה — וְאֶחָד הָיָה מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת, משמרות הכהונה, כדי שיוכלו להזות על כל ישראל.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים