נְגָעִים ח:המה מעכב את הפריחה

אילו מקומות חייבים להתכסות

השאלה

אילו מקומות בגוף הלובן צריך לכסות כדי שהפריחה תיחשב?

שני כללים על איזה עור מעכב את הפריחה, כיצד, ואז שני מקרים: מקומות שאינם ראויים, וחצי עדשה הסמוך להם.

לחצו על מילה כדי לראות את פירושה, ועל קטע מודגש כדי לראות אילו מילים במשנה הוא מבאר.

  1. אהראוי לטמא מעכב

    כל עור שיכול להיטמא בבהרת — אם לא נתכסה, הפריחה אינה נחשבת גמורה.

    כֹּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת, מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה.

    כֹּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת — העור הרגיל שבגוף — מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה: אם נשאר ממנו אפילו מעט שלא נתכסה, אינו טהור.

    הערה אחת

    כֹּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת, מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה

    • רק פריחה גמורה ממש מטהרת, ולכן השאלה היא אילו מקומות חייבים להתכסות.
    • ברטנורא: עור הבשר יכול בעצמו לקבל בהרת, ולכן כל חלק ממנו שלא נתכסה "מעכב את הפריחה" — אפילו כל שהוא שנשאר מונע את הכיסוי המטהר.
    • העיקרון: עור הראוי לבהרת נמנה בכלל הכיסוי הנדרש, וחסרונו של כל חלק ממנו פוגם בפריחה.

    Bartenura

  2. בשאינו ראוי אינו מעכב

    אבל מקום שאינו יכול להיטמא בבהרת — אינו מעכב את הפריחה.

    כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת, אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה.

    כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת — כמו הראש והזקן — אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה: אין צורך שהמקום ילבין כדי שהאדם יטהר.

    הערה אחת

    כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת, אֵינוֹ מְעַכֵּב

    • יש מקומות — הראש והזקן המכוסים שיער, וכיוצא בהם — שאינם מקבלים בהרת של עור כלל.
    • מאחר שאינם יכולים לקבל בהרת, אין הם צריכים להלבין; הפריחה "גמורה" בלעדיהם, והוא טהור.
    • ברטנורא מוסיף אזהרה: ראשי האברים אינם בכלל הזה — הם ראויים לבהרת, שהרי הנגע פושה בהם, ולכן הם מעכבים את הפריחה וצריכים להתכסות.

    Bartenura

  3. גכיצד הדבר?

    כיצד הדבר נוהג למעשה?

    כֵּיצַד.

    כֵּיצַד?

  4. דחוץ מראש וזקן ושחין: טהור

    אם הצרעת פרחה בכולו חוץ ממקומות שאינם ראויים לבהרת, ואחר כך נעשו המקומות האלה ראויים — הוא טהור, שבשעת הפריחה לא נחשבו.

    פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בָרֹאשׁ וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין, בַּמִּכְוָה וּבַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין, חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, טְהוֹרִים.

    פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בָרֹאשׁ וּבַזָּקָן — שיש בהם שיער — ולא בַּשְּׁחִין, בַּמִּכְוָה וּבַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין — מכות שעדיין פתוחות ומפרישות ליחה, ולכן נגע אינו מטמא אותן — חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת — כלומר צלקת, ועכשיו נגע יכול לטמא את המקומות האלה — טְהוֹרִים. בשעת הפריחה המקומות האלה לא יכלו להיטמא, ולכן לא עיכבו אותה.

    מושגים כאן

    הערה אחת

    חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין... וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, טְהוֹרִים

    • בשעת הפריחה לא היו המקומות האלה — הראש והזקן שבשיער, ושחין, מכוה וקדח שעדיין לא נתרפאו — ראויים לבהרת של עור, ולכן לא עיכבו את הכיסוי.
    • אחר כך הם משתנים: הראש והזקן נקרחים, והשחין, המכוה והקדח מתרפאים ונעשים צרבת. עכשיו הם עור רגיל, הראוי לבהרת.
    • ברטנורא: מאחר שלא היו ראויים בשעה שבאה הפריחה, מעולם לא עיכבו אותה; הפריחה נחשבה גמורה, והוא נשאר טהור.

    Bartenura

  5. החצי עדשה סמוך: טמא

    אבל אם הפריחה השאירה אפילו חצי עדשה של עור רגיל סמוך למקומות האלה, היא לא הייתה גמורה — והוא טמא עד שתפרח באמת בכולו.

    פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בְכַחֲצִי עֲדָשָׁה הַסָּמוּךְ לָרֹאשׁ וְלַזָּקָן, לַשְּׁחִין, לַמִּכְוָה, וְלַקֶּדַח, חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה מְקוֹם הַמִּחְיָה בַּהֶרֶת, טָמֵא, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ.

    פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בְכַחֲצִי עֲדָשָׁה הַסָּמוּךְ לָרֹאשׁ וְלַזָּקָן — מעט עור רגיל שלא נתכסה — או הסמוך לַשְּׁחִין, לַמִּכְוָה, וְלַקֶּדַח, ואחר כך חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה מְקוֹם הַמִּחְיָה בַּהֶרֶת — גם אותו מעט עור הלבין — טָמֵא, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ. עכשיו גם המקומות שנקרחו והצטלקו מעכבים את הפריחה, עד שהלובן יכסה גם אותם.

    בתמונה
    האיור במילים
    1. כשפרח הלובן, נשארו מגולים רק השער והשחין הפתוח, ואלה אינם ראויים לנגע. לכן הוא טהר, ונשאר טהור גם אחרי שנקרחו או נעשו צרבת, כי בשעת הפריחה לא עיכבו.
    2. הפעם נשארה מגולה חצי עדשה של עור בשר לידם, ולכן הפריחה לא טיהרה אותו מעולם. גם אחרי שהלבינה, הוא נשאר טמא, כי המקומות שנקרחו ונעשו צרבת מעכבים עכשיו עד שהלובן יכסה גם אותם.

    מושגים כאן

    הערה אחת

    אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה מְקוֹם הַמִּחְיָה בַּהֶרֶת, טָמֵא, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ

    • כאן, בשעת הפריחה, נשאר חצי עדשה של עור רגיל, הראוי לבהרת, בלי כיסוי, צמוד למקומות שאינם ראויים.
    • ברטנורא: הפריחה הראשונה לא הייתה פריחה כלל, שהרי נשאר ממנה עור הראוי לבהרת. וגם כשאותו חלק מלבין אחר כך, אין זו פריחה — שכבר נקרחו המקומות השכנים ונעשו צרבת, והרי הם כעור רגיל, וגם הם צריכים עכשיו להתכסות.
    • לפיכך לא הפריחה הראשונה ולא ההלבנה החלקית שאחריה מועילות; הוא נשאר טמא עד שהנגע מכסה באמת את כל גופו.

    Bartenura

סיכום

מאחר שרק פריחה גמורה ממש מטהרת, המשנה שואלת אילו מקומות חייבים להתכסות. הכלל: כל עור שיכול בעצמו לקבל בהרת "מעכב" את הפריחה — אם נשאר ממנו כל שהוא בלי כיסוי, הכיסוי אינו שלם. מקומות שאינם מקבלים בהרת — הראש והזקן שבשיער, שחין, מכוה או קדח שעדיין לא נתרפאו — אינם מעכבים. הדוגמאות תלויות בשעה: אם מקומות כאלה נעשו אחר כך עור רגיל, הוא נשאר טהור, שבשעת הפריחה לא נחשבו. אבל אם נשאר בלי כיסוי בשעת הפריחה אפילו חצי עדשה של עור הראוי באמת לבהרת, הפריחה לא הייתה גמורה מעולם, ושום הלבנה מאוחרת אינה מתקנת זאת — והוא נשאר טמא עד שפריחה גמורה באמת מכסה את הכול.