נְגָעִים ד:בבמה נבדלים מחיה ופשיון
בשר חי מול פשיון
השאלה
במה שונים מחיה ופשיון כסימני טומאה?
משפט פתיחה, ואז שלוש תכונות של מחיה שאין בפשיון, ושלוש של פשיון שאין במחיה.
לחצו על מילה כדי לראות את פירושה, ועל קטע מודגש כדי לראות אילו מילים במשנה הוא מבאר.
אבכל אחד מה שאין בשני
אותה השוואה כבמשנה א, ועכשיו בין המחיה — בשר חי בתוך הכתם — לבין הפשיון.
יֵשׁ בְּמִחְיָה מַה שֶּׁאֵין בְּפִשְׂיוֹן, וְיֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן מַה שֶּׁאֵין בְּמִחְיָה.
יֵשׁ בְּמִחְיָה מַה שֶּׁאֵין בְּפִשְׂיוֹן, — מחיה: עור רגיל ובריא, כעדשה לפחות, בתוך הנגע; גם היא סימן טומאה — וְיֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן מַה שֶּׁאֵין בְּמִחְיָה.
מושגים כאן
הערה אחת
יֵשׁ בְּמִחְיָה מַה שֶּׁאֵין בְּפִשְׂיוֹן
- מחיה היא כתם של עור רגיל, כעדשה לפחות, שעולה בתוך הנגע הלבן.
- התורה מונה אותה בין סימני ההחלטה: "ומחית בשר חי בשאת" (ויקרא יג, י).
- המשנה הזאת מקבילה למשנה הראשונה, ומחליפה את השער הלבן במחיה — ושוב רשימה דו־צדדית של כוחות.
Bartenura
בשלוש תכונות של מחיה
שלושה כוחות של המחיה שאין לפשיון: היא פועלת מיד, בכל גוון של בשר, ולעולם אינה סימן לטהרה.
שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַתְּחִלָּה, וּמְטַמָּא בְכָל מַרְאֶה, וְאֵין בָּהּ סִימַן טָהֳרָה.
שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַתְּחִלָּה — כבר במבט הראשון של הכהן, לפני כל שבוע של הסגר — וּמְטַמָּא בְכָל מַרְאֶה — כהה, בהיר או אדמדם, כעורו של כל אדם — וְאֵין בָּהּ סִימַן טָהֳרָה. ולפשיון יש: מי שהנגע פשה על כל גופו טהור.
2 הערות
וּמְטַמָּא בְכָל מַרְאֶה
- הבשר החי מטמא יהא גוונו אשר יהא — כוונת המשנה לגוון הבשר הרגיל, בין שהאדם כושי, שעורו שחור, בין שהוא לבן ובין שהוא אדמוני.
- המחיה נידונה בהיותה עור חי ורגיל, ולא בהתאמתה לגוון מסוים.
- הפשיון, לעומתה, אינו נחשב אלא אם הגידול החדש הוא עצמו באחד מארבעת גווני הלובן של הצרעת.
Bartenura
שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַתְּחִלָּה
- כמו השער הלבן, המחיה מחליטה מן הבדיקה הראשונה — הכהן רואה בשר חי בתוך הכתם, ומחליט את האדם מיד: מוחלט, מצורע ודאי.
- הפשיון אינו יכול, שהרי צריך למדוד אותו מול גודל קודם בסוף השבוע.
- וגם בזה המחיה דומה לשער הלבן: אין בה צד של טהרה, ולעולם אינה מביאה לידי טהרה.
Bartenura
גשלוש תכונות של פשיון
שלושה כוחות של הפשיון שאין למחיה: שיעור זעיר, כל סוגי הנגעים, ואף מחוץ לכתם.
יֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן, שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְכָל שֶׁהוּא, וּמְטַמֵּא בְכָל הַנְּגָעִים, חוּץ לַנֶּגַע, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמִחְיָה׃
יֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן — בשלושה דברים: שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְכָל שֶׁהוּא — ואילו המחיה צריכה להיות כעדשה לפחות — וּמְטַמֵּא בְכָל הַנְּגָעִים — גם בשחין ובכוויה, שבהם מחיה אינה סימן — ואף חוּץ לַנֶּגַע — ואילו מחיה נחשבת רק בתוך הנגע — מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמִחְיָה׃
3 הערות
מְטַמֵּא בְכָל שֶׁהוּא
- הפשיון מטמא בכל גודל, אבל המחיה צריכה להיות כעדשה לפחות. בשר חי פחות מכעדשה — אין בו שיעור.
- נמצא שרף הפשיון הוא הגידול הקל ביותר, ורף המחיה — שיעור קבוע.
Bartenura
חוּץ לַנֶּגַע, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמִחְיָה
- הפשיון נחשב מחוץ לכתם המקורי. המחיה הפוכה: עליה להיות בתוך הנגע — "ומחית בשר חי בשאת" (ויקרא יג, י).
- כתם של בשר חי מחוץ לנגע אינו אלא עור רגיל, ואינו עושה דבר.
- נמצא שהפשיון מגיע החוצה, והמחיה נחשבת רק כשהנגע מקיף אותה.
Bartenura
וּמְטַמֵּא בְכָל הַנְּגָעִים
- הפשיון סימן טומאה בכל מיני הנגעים; המחיה אינה סימן טומאה אלא בנגעי עור הבשר ובקרחת ובגבחת, ולא בשחין ובמכוה (רמב״ם).
Rambam Commentary
סיכום
המשנה חוזרת על מבנה המשנה הראשונה, ועכשיו מעמידה את המחיה — כתם של בשר חי ורגיל בתוך הכתם הלבן — מול הפשיון. למחיה שלושת הכוחות של השער הלבן: היא מחליטה מן הבדיקה הראשונה, פועלת בכל גוון של בשר, ולעולם אינה מביאה לידי טהרה. והפשיון שומר על שלושת כוחותיו שלו: הוא מטמא בשיעור הקטן ביותר, בכל סוגי הנגעים, ואף כשהגידול יוצא אל מחוץ לכתם המקורי. המסקנה החוזרת זהה: כל סימן מגיע למקום שחברו אינו מגיע אליו. המחיה צריכה להיות בתוך הנגע, וכעדשה לפחות; הפשיון זעיר ומרחיק לכת, אבל אינו נידון אלא אחרי שבוע של המתנה.