משנה עֵרוּבִין · פרק ד מתוך י

עֵרוּבִין · פרק דמִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ

הנמצא מחוץ לתחומו

סימןחוּץ לַתְּחוּם

שלושה דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. בשבת מותר לאדם ללכת אלפיים אמה ממקום שביתתו, שהוא בדרך כלל עירו; הקו הזה הוא תחום השבת שלו. עירוב — פת שמניחים לפני השבת — יכול להעביר את מקום השביתה למקום אחר. ומי שיצא אל מחוץ לתחומו אין לו אלא ארבע אמות. הפרק שואל למי נשארות רק ארבע אמות: למי שהוציאוהו בעל כורחו, למי שישן כשנכנסה השבת, ולמי שיצא במתכוון. ובמרכזו הולך דרכים שחשכה עליו בדרך, והוא קובע את שביתתו במקום שלפניו, שהרי "העני מערב ברגליו".

  1. ד:אמי שהוציאוהו מן התחוםמי שהוציאוהו גויים או רוח רעה חוץ לתחום אין לו אלא ארבע אמות; ובמקום מוקף מחיצות, כדיר או ספינה, נחלקו החכמים שהפליגו יחד.סימןשהוציאוהו גוים
  2. ד:בשפופרת הראייה של רבן גמליאלהספינה נכנסה לנמל לאחר שחשכה, ורבן גמליאל, שצפה בעוד היום, התיר לחכמים לרדת: היינו בתוך התחום עד שלא חשכה.סימןנכנסו לנמל
  3. ד:גמי שיצא ברשותמי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה — יש לו אלפיים אמה לכל רוח ממקומו; וכל היוצאים להציל חוזרים למקומם.סימןשיצא ברשות
  4. ד:דמי שישב בדרך סמוך לעירישב בדרך וחשכה עליו, ונמצא סמוך לעיר בלא שהתכוון: רבי מאיר — לא ייכנס, ורבי יהודה — ייכנס, כמעשה ברבי טרפון.סימןשישב בדרך
  5. ד:המי שישן בכניסת השבתמי שישן בדרך ולא ידע שחשכה: רבי יוחנן בן נורי — יש לו אלפיים אמה לכל רוח, וחכמים — אין לו אלא ארבע אמות.סימןשישן בדרך
  6. ד:וארבע אמות שנבלעות זו בזושניים שארבע אמותיהם נבלעות זו בזו מביאים ואוכלים באמצע, ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חברו.סימןמקצת אמותיו
  7. ד:זשביתתי אצל האילןהאומר שביתתי תחת האילן לא אמר כלום, אבל שביתתי בעיקרו — מהלך אלפיים אמה עד העיקר, ומשם עוד אלפיים עד ביתו.סימןשביתתי תחתיו
  8. ד:חעגולות או מרובעות?האומר שביתתי במקומי זכה באלפיים אמה לכל רוח: רבי חנינא בן אנטיגנוס — עגולות, וחכמים — מרובעות כטבלה, כדי שיהא נשכר לזוויות.סימןשביתתי במקומי
  9. ד:טהעני מערב ברגליורבי מאיר: רק העני מערב ברגליו; רבי יהודה: אחד עני ואחד עשיר, ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר.סימןהעני מערב ברגליו
  10. ד:יהחזירו חברו בדרךיצא לערב והחזירו חברו — לרבי יהודה הוא מותר לילך ובני העיר אסורים; ולרבי מאיר: כל שיכול לערב ולא עירב — חמר גמל.סימןהחזירו חברו
  11. ד:יאאמה אחת מעבר לתחוםהיוצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא ייכנס, ורבי אליעזר — שתיים ייכנס; ורבי שמעון מתיר למי שחשכה עליו אפילו חמש עשרה אמה.סימןאפלו אמה אחת

כל הפרק

ד:אמי שהוציאוהו מן התחום

מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ גוֹיִם אוֹ רוּחַ רָעָה, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הֶחֱזִירוּהוּ, כְּאִלּוּ לֹא יָצָא. הוֹלִיכוּהוּ לְעִיר אַחֶרֶת. נְתָנוּהוּ בְדִיר אוֹ בְסַהַר, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמְרִים, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ מִפְּרַנְדִּיסִין וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָּם. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִלְּכוּ אֶת כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא לֹא זָזוּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁרָצוּ לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן:

מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ גוֹיִם — בכוח, אל מחוץ לתחום: אלפיים אמה מן המקום שבו נכנסה עליו השבת — אוֹ רוּחַ רָעָה — התקף טירוף שהוציא אותו מן התחום — אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת לנוע בהן עד צאת השבת. הֶחֱזִירוּהוּ — אל תוך התחום, ואף זאת בעל כורחו — כְּאִלּוּ לֹא יָצָא הוֹלִיכוּהוּ לְעִיר אַחֶרֶת — עיר מוקפת מחיצות, ודינו בה כדין מי שהכניסוהו לדיר או לסהר. נְתָנוּהוּ בְדִיר אוֹ בְסַהַר — מכלאות מגודרות לבהמות — רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמְרִים: מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ, שהמחיצות עושות את כל השטח כארבע אמותיו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים: אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת, שהרי לא נכנסה עליו השבת בתוך המחיצות שהוכנס אליהן. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ מִפְּרַנְדִּיסִין — רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא — וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָּם, ובשבת נשאה אותם אל מחוץ לתחום. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִלְּכוּ אֶת כֻּלָּהּ — את כל הספינה, שדפנותיה עשו אותה כדיר או כסהר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא לֹא זָזוּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת — אף שגם לשיטתם מותר היה להם להלך בכל הספינה — שֶׁרָצוּ לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:בשפופרת הראייה של רבן גמליאל

פַּעַם אַחַת לֹא נִכְנְסוּ לַנָּמָל עַד שֶׁחֲשֵׁכָה. אָמְרוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, מָה אָנוּ לֵירֵד. אָמַר לָהֶן, מֻתָּר אַתֶּם, שֶׁכְּבָר הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל, וְהָיִינוּ בְתוֹךְ הַתְּחוּם עַד שֶׁלֹּא חֲשֵׁכָה:

פַּעַם אַחַת לֹא נִכְנְסוּ לַנָּמָל עַד שֶׁחֲשֵׁכָה, ונכנסה עליהם השבת בעודם בים, אולי מחוץ לתחום העיר. אָמְרוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל — ראש הסנהדרין, שהיה עמם בספינה: מָה אָנוּ לֵירֵד — כלומר, מותר לנו לרדת ולהלך בעיר, או שאין לנו אלא ארבע אמות? אָמַר לָהֶן, מֻתָּר אַתֶּם, שֶׁכְּבָר הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל — דרך שפופרת המכוונת למרחק של אלפיים אמה בדיוק — וְהָיִינוּ בְתוֹךְ הַתְּחוּם עַד שֶׁלֹּא חֲשֵׁכָה. לכן מותר היה להם לרדת ולהלך בכל העיר.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:גמי שיצא ברשות

מִי שֶׁיָּצָא בִרְשׁוּת וְאָמְרוּ לוֹ, כְּבָר נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה, יֶשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. אִם הָיָה בְתוֹךְ הַתְּחוּם, כְּאִלּוּ לֹא יָצָא, שֶׁכָּל הַיּוֹצְאִים לְהַצִּיל, חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן:

מִי שֶׁיָּצָא בִרְשׁוּת — מעבר לתחום, לצורך מותר כגון להעיד שראה את הירח החדש, או להציל — וְאָמְרוּ לוֹ, כְּבָר נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה — ואין עוד צורך שימשיך — יֶשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מן המקום שבו נאמר לו. אִם הָיָה בְתוֹךְ הַתְּחוּם — אם אלפיים האמה החדשות שלו נוגעות בתחום עירו — כְּאִלּוּ לֹא יָצָא, ומהלך עד ביתו כבתחילה, שֶׁכָּל הַיּוֹצְאִים לְהַצִּיל, חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן — ואפילו בכלי נשקם; וכשם שהקלו עמהם, הקלו גם עמו.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:דמי שישב בדרך סמוך לעיר

מִי שֶׁיָּשַׁב בַּדֶּרֶךְ, וְעָמַד, וְרָאָה וַהֲרֵי הוּא סָמוּךְ לָעִיר, הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה כַוָּנָתוֹ לְכָךְ, לֹא יִכָּנֵס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִכָּנֵס. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה הָיָה, וְנִכְנַס רַבִּי טַרְפוֹן בְּלֹא מִתְכַּוֵּן:

מִי שֶׁיָּשַׁב בַּדֶּרֶךְ לנוח עם רדת הלילה, וְעָמַד, וְרָאָה וַהֲרֵי הוּא סָמוּךְ לָעִיר — בתוך תחום השבת שלה — הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה כַוָּנָתוֹ לְכָךְ, לֹא יִכָּנֵס כאחד מתושביה, ויש לו רק אלפיים אמה ממקום שישב בו; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִכָּנֵס. הוא מהלך את כל העיר ועוד אלפיים אמה מחוצה לה, כתושביה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה הָיָה, וְנִכְנַס רַבִּי טַרְפוֹן בְּלֹא מִתְכַּוֵּן — כשחשכה לא ידע כלל שהוא בתוך תחומה של העיר.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:המי שישן בכניסת השבת

מִי שֶׁיָּשֵׁן בַּדֶּרֶךְ וְלֹא יָדַע שֶׁחֲשֵׁכָה, יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, וְהוּא בְאֶמְצָעָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְאֵיזֶה רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאִם בֵּרֵר לוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ:

מִי שֶׁיָּשֵׁן בַּדֶּרֶךְ וְלֹא יָדַע שֶׁחֲשֵׁכָה — בלי שחשב כלל היכן ישבות — יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. הוא משווה אותו לחפץ הפקר, שאין לו בעלים שיחשבו עליו ובכל זאת קונה שביתה במקומו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת, שהישן בשעה שנכנסה השבת אינו קונה שביתה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, וְהוּא בְאֶמְצָעָן — לדעתו אין לו ארבע אמות לכל רוח, אלא ארבע אמות בסך הכול: שתיים לכל צד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: את ארבע אמותיו לְאֵיזֶה רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאִם בֵּרֵר לוֹ — קבע לאיזה צד יהיו ארבע אמותיו — שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:וארבע אמות שנבלעות זו בזו

הָיוּ שְׁנַיִם, מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה, מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ. הָיוּ שְׁלֹשָׁה, וְהָאֶמְצָעִי מֻבְלָע בֵּינֵיהֶן, הוּא מֻתָּר עִמָּהֶן וְהֵן מֻתָּרִין עִמּוֹ, וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְשָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עֵרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עִם הָאֶמְצָעִית, הִיא מֻתֶּרֶת עִמָּהֶם וְהֵן מֻתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ:

הָיוּ שְׁנַיִם — שלכל אחד מהם רק ארבע אמות, והם עומדים כשש אמות זה מזה — מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה, מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע, ברצועה המשותפת לשניהם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, שחפציו של אדם הולכים רק למקום שהוא עצמו רשאי ללכת בו. הָיוּ שְׁלֹשָׁה, וְהָאֶמְצָעִי מֻבְלָע בֵּינֵיהֶן — שתיים מאמותיו בתוך אמותיו של כל אחד מהם — הוּא מֻתָּר עִמָּהֶן וְהֵן מֻתָּרִין עִמּוֹ, וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה, שאמותיהם אינן נוגעות זו בזו. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְשָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים — זו בצד זו, בשורה — עֵרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עִם הָאֶמְצָעִית, הִיא מֻתֶּרֶת עִמָּהֶם וְהֵן מֻתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ. הטלטול ביניהן כדין האדם האמצעי שבין שני שכניו.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:זשביתתי אצל האילן

מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ, וְהָיָה מַכִּיר אִילָן אוֹ גָדֵר, וְאָמַר, שְׁבִיתָתִי תַחְתָּיו, לֹא אָמַר כְּלוּם. שְׁבִיתָתִי בְעִקָּרוֹ, מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם רַגְלָיו וְעַד עִקָּרוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה, וּמֵעִקָּרוֹ וְעַד בֵּיתוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה. נִמְצָא מְהַלֵּךְ מִשֶּׁחֲשֵׁכָה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה:

מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ — והוא עדיין רחוק מביתו — וְהָיָה מַכִּיר אִילָן אוֹ גָדֵר, וְאָמַר, שְׁבִיתָתִי תַחְתָּיו — סימן שעוד יכול היה להגיע אליו, אלא שהיה עייף מלהמשיך — לֹא אָמַר כְּלוּם, שהרי "תחתיו" אינו אומר אילו ארבע אמות שתחת האילן כוונתו. שְׁבִיתָתִי בְעִקָּרוֹ — "עיקרו" הוא גזע האילן, מקום מסוים אחד, ומעתה ממנו נמדד התחום — מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם רַגְלָיו וְעַד עִקָּרוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה, וּמֵעִקָּרוֹ וְעַד בֵּיתוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה נִמְצָא מְהַלֵּךְ מִשֶּׁחֲשֵׁכָה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה — כפליים מן המרחק הרגיל.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:חעגולות או מרובעות?

אִם אֵינוֹ מַכִּיר, אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָקִי בַהֲלָכָה, וְאָמַר, שְׁבִיתָתִי בִמְקוֹמִי, זָכָה לוֹ מְקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. עֲגֻלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְרֻבָּעוֹת, כְּטַבְלָא מְרֻבַּעַת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִשְׂכָּר לַזָּוִיּוֹת:

אִם אֵינוֹ מַכִּיר — אין לפניו אילן או גדר מוכרים למרחוק — אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָקִי בַהֲלָכָה — אינו יודע שאפשר לקבוע שביתה במקום רחוק — וְאָמַר, שְׁבִיתָתִי בִמְקוֹמִי, זָכָה לוֹ מְקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ עֲגֻלּוֹת — אלפיים האמה נמתחות כעיגול סביב מקומו — דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְרֻבָּעוֹת, כְּטַבְלָא מְרֻבַּעַת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִשְׂכָּר לַזָּוִיּוֹת — לעבר הפינה הוא מהלך כאלפיים ושמונה מאות אמה במקום אלפיים.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:טהעני מערב ברגליו

וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ, הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, לֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בְּפַת אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר, שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו:

וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ — על הולך בדרך שאין בידו פת — הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו. עירוב, הקובע לאדם מקום שביתה חדש, נעשה בדרך כלל בפת; והעני אינו צריך לה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי, שלדעתו עיקר העירוב בפת, והרגליים הן הקלה למי שאין לו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר — שניהם מערבים ברגליהם. לֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בְּפַת אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר, שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו — אלא ישלח את הפת ביד שליח.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:יהחזירו חברו בדרך

מִי שֶׁיָּצָא לֵילֵךְ בְּעִיר שֶׁמְּעָרְבִין בָּהּ וְהֶחֱזִירוֹ חֲבֵרוֹ, הוּא מֻתָּר לֵילֵךְ וְכָל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא יָכוֹל לְעָרֵב וְלֹא עֵרֵב, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל:

מִי שֶׁיָּצָא לֵילֵךְ בְּעִיר שֶׁמְּעָרְבִין בָּהּ — שלחוהו בני עירו להניח בדרך את עירובם, פת שתתיר להם ללכת לשם למחר — וְהֶחֱזִירוֹ חֲבֵרוֹ — באמרו: חם היום, או קר היום — הוּא מֻתָּר לֵילֵךְ וְכָל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין: הוא, שיצא לדרך, עירב ברגליו, והם לא עירבו כלל; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהוּא יָכוֹל לְעָרֵב וְלֹא עֵרֵב — הייתה בידו פת ולא הניח אותה — הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל — נמשך לשני כיוונים, כמוביל גמל ודוחף חמור: שני מקומות השביתה האפשריים מגבילים אותו.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:יאאמה אחת מעבר לתחום

מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שְׁתַּיִם, יִכָּנֵס, שָׁלֹשׁ, לֹא יִכָּנֵס. מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת, יִכָּנֵס, שֶׁאֵין הַמָּשׁוֹחוֹת מְמַצִּין אֶת הַמִּדּוֹת, מִפְּנֵי הַטּוֹעִין:

מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם במתכוון, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס. ארבע אמותיו אמנם מגיעות אל תוך התחום, אבל החפיפה אינה מועילה לו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שְׁתַּיִם, יִכָּנֵס, שלדעתו אדם עומד באמצע ארבע אמותיו, והן עדיין מגיעות אל התחום; שָׁלֹשׁ, לֹא יִכָּנֵס. מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ חוּץ לַתְּחוּם, בדרכו אל העיר, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס לעיר — שהיא רחוקה יותר מאלפיים אמה מן המקום שבו מצאה אותו השבת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, על מי שחשכה עליו מחוץ לתחום: אֲפִלּוּ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת, יִכָּנֵס, שֶׁאֵין הַמָּשׁוֹחוֹת מְמַצִּין אֶת הַמִּדּוֹת, מִפְּנֵי הַטּוֹעִין — המודדים מציבים את הסימן מעט לפני סוף אלפיים האמה, בשביל מי שעובר אותו בלי משים.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים