משנה עֵרוּבִין · פרק ג מתוך י
עֵרוּבִין · פרק גבַּכֹּל מְעָרְבִין
מזון העירוב, מקומו ותנאיו
סימןעֲשִׂיַּת עֵרוּב
בשבת מותר לאדם ללכת מחוץ לעירו אלפיים אמה בלבד. מי שרוצה ללכת רחוק יותר לכיוון אחד יכול להניח מזון לפני השבת במקום שבתוך התחום הזה — זהו העירוב — ומעתה המקום נחשב לביתו בשבת, ואלפיים האמה שלו נמדדות ממנו. הפרק שואל באיזה מזון מערבים, מי רשאי להוליך את העירוב והיכן מותר להניחו, והכול נבחן בבין השמשות, השעה שבה העירוב חל. אחר כך הוא מלמד כיצד תולים עירוב בתנאי, ושואל אם שני ימים קדושים רצופים — יום טוב הסמוך לשבת, או שני ימי ראש השנה — הם יום ארוך אחד או שניים.
- ג:אבכל מערבין — חוץ ממים ומלחבכל מאכל מערבים ומשתתפים חוץ ממים ומלח, ואפילו במאכל שאינו ראוי לאדם עצמו — יין לנזיר ותרומה לישראל.סימןבכל מערבין
- ג:בדמאי, מעשרות, ומי מוליך את העירובמערבים בדמאי ובמעשרות שהופרשו מהם מתנותיהם, אבל לא בטבל; והשולח את עירובו ביד חרש, שוטה וקטן — אינו עירוב.סימןמערבין בדמאי
- ג:גהיכן מונח העירוב — שאלות של רשויותעירוב שנתנו באילן למעלה מעשרה טפחים — אינו עירוב, ולמטה מעשרה — עירוב; ובבור עמוק, בראש קנה נעוץ או במגדל שאבד מפתחו — עירוב.סימןנתנו באילן
- ג:דהעירוב שהתגלגלעירוב שנתגלגל חוץ לתחום, נשרף או נטמא מבעוד יום — אינו עירוב, ומשחשכה — עירוב; ובספק נחלקו התנאים.סימןנתגלגל חוץ לתחום
- ג:העירוב על תנאימניח שני עירובים, במזרח ובמערב, ומתנה שמה שיארע מחר — גויים או חכם הבאים מאחד הצדדים — יכריע איזה מהם יחול.סימןמתנה אדם על ערובו
- ג:ושני ימים, שני כיוונים — רבי אליעזר וחכמיםיום טוב הסמוך לשבת: רבי אליעזר מתיר שני עירובים, לכל יום לרוחו, וחכמים — עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים.סימןיום טוב הסמוך לשבת
- ג:זעירובי ראש השנה של רבי יהודהרבי יהודה מתיר שני עירובים גם לשני ימי ראש השנה, שמא יתעבר החודש; וחכמים לא הודו לו.סימןראש השנה / שמא תתעבר
- ג:חהכלכלה והביצה של רבי יהודהבראש השנה רבי יהודה מתנה על כלכלת טבל ביום הראשון ואוכלה בשני, ומתיר בשני ביצה שנולדה בראשון; וחכמים לא הודו לו.סימןכלכלה / ביצה שנולדה
- ג:ט"אם היום, אם למחר" של רבי דוסארבי דוסא בן הרכינס: שליח הציבור מזכיר בראש השנה את ראש החודש על תנאי — אם היום, אם למחר; וחכמים לא הודו לו.סימןרבי דוסא / החליצנו
כל הפרק
ג:אבכל מערבין — חוץ ממים ומלח
בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִים, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. וְהַכֹּל נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן, מֻתָּר בְּמַיִם וּבְמֶלַח. מְעָרְבִין לְנָזִיר בְּיַיִן וּלְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה. סוּמְכוֹס אוֹמֵר, בְּחֻלִּין. וּלְכֹהֵן בְּבֵית הַפְּרָס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לֵילֵךְ לָחוֹץ וְלֶאֱכֹל:
בַּכֹּל מְעָרְבִין — עירוב כאן הוא מזון שמניחים לפני שבת עד אלפיים אמה מן העיר, ומשם נמדד תחום השבת — וּמִשְׁתַּתְּפִים, — מזון משותף לכל החצרות שבמבוי אחד, המתיר להן לטלטל בו — חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. אלה אינם נחשבים מזון. וְהַכֹּל נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, — כסף שנפדה עליו מעשר שני, שאין מוציאים אותו אלא על מאכל בירושלים — חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. אלה אינם יבול, ולא דבר הגדל מן היבול. הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן, מֻתָּר בְּמַיִם וּבְמֶלַח. אלה אינם זנים. מְעָרְבִין לְנָזִיר בְּיַיִן — הנזיר אסר על עצמו יין בנדרו, אבל די בכך שמזון העירוב ראוי למישהו — וּלְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה. תרומה היא חלק הכהן מן היבול, והכהנים רשאים לאכלה. סוּמְכוֹס אוֹמֵר, בְּחֻלִּין. לדעתו, עירובו של ישראל צריך להיות מזון שהוא עצמו יכול לאכול. וּלְכֹהֵן בְּבֵית הַפְּרָס — שדה שנחרש בה קבר; הכהן, המוזהר מטומאת מת, יכול להיכנס אליה כשהוא נופח בעפר לפניו, שלא ייגע בעצם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לֵילֵךְ לָחוֹץ וְלֶאֱכֹל: לחוץ — לחצוץ בינו לבין הקברים, כגון שייכנס לתוך תיבה סגורה.
ג:בדמאי, מעשרות, ומי מוליך את העירוב
מְעָרְבִין בִּדְמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ. וְהַכֹּהֲנִים, בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה. אֲבָל לֹא בְטֶבֶל, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. הַשּׁוֹלֵחַ עֵרוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, אוֹ בְיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָעֵרוּב, אֵינוֹ עֵרוּב. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה עֵרוּב:
מְעָרְבִין בִּדְמַאי, — יבול שנקנה ממי שאולי לא עישר אותו, ומותר להאכילו לעניים — וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, — מעשר הלוי — וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ. קדושתם הועברה למטבעות, והמזון נעשה חולין. וְהַכֹּהֲנִים, בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה. אלה החלקים שמפרישים לכהן מן העיסה ומן היבול, והם מזונו בכל יום. אֲבָל לֹא בְטֶבֶל, — יבול שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות — וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. אף אחד מאלה אינו ראוי לאכילה כמות שהוא. הַשּׁוֹלֵחַ עֵרוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, — שאין אחד מהם כשר להיות שלוחו — אוֹ בְיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָעֵרוּב, — כגון כותי או צדוקי — אֵינוֹ עֵרוּב. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ, — אדם כשר, שמקבל אותו מן המוליך הפסול ומניח אותו — הֲרֵי זֶה עֵרוּב:
ג:גהיכן מונח העירוב — שאלות של רשויות
נְתָנוֹ בְאִילָן, לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵין עֵרוּבוֹ עֵרוּב. לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, עֵרוּבוֹ עֵרוּב. נְתָנוֹ בְּבוֹר, אֲפִלּוּ עָמוֹק מֵאָה אַמָּה, עֵרוּבוֹ עֵרוּב. נְתָנוֹ בְרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ בְרֹאשׁ הַקֻּנְדָּס בִּזְמַן שֶׁהוּא תָלוּשׁ וְנָעוּץ, אֲפִלּוּ גָבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. נְתָנוֹ בְמִגְדָּל וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בִּמְקוֹמוֹ, אֵינוֹ עֵרוּב:
נְתָנוֹ בְאִילָן, — אילן רחב העומד ברשות הרבים, והוא מתכוון לשבות על הקרקע שתחתיו — לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, — שם הוא רשות היחיד, ובבין השמשות, כשהעירוב חל, אסור היה להורידו — אֵין עֵרוּבוֹ עֵרוּב. לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, — שם הוא כרמלית, רשות ביניים; הורדתו משם אסורה רק מדברי חכמים, ואיסור כזה לא נגזר בבין השמשות, כשהעירוב חל — עֵרוּבוֹ עֵרוּב. נְתָנוֹ בְּבוֹר, — בור שבשדה פתוח, והוא מתכוון לשבות בצדו — אֲפִלּוּ עָמוֹק מֵאָה אַמָּה, עֵרוּבוֹ עֵרוּב. העלאתו משם אסורה רק מדברי חכמים, ואיסור כזה לא נגזר בבין השמשות, כשהעירוב חל. נְתָנוֹ בְרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ בְרֹאשׁ הַקֻּנְדָּס בִּזְמַן שֶׁהוּא תָלוּשׁ וְנָעוּץ, אֲפִלּוּ גָבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה, — ראש הקנה או המוט צר מכדי להיות רשות היחיד — הֲרֵי זֶה עֵרוּב. נְתָנוֹ בְמִגְדָּל וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ, — ארון נעול; פתיחתו בלי מפתח אסורה רק מדברי חכמים, ואיסור כזה לא נגזר בבין השמשות, כשהעירוב חל — הֲרֵי זֶה עֵרוּב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בִּמְקוֹמוֹ, אֵינוֹ עֵרוּב: בלי המפתח עליו לטלטל סכין ולחתוך בה — שני איסורים מדברי חכמים יחד, וצירוף כזה אסור גם בבין השמשות.
ג:דהעירוב שהתגלגל
נִתְגַּלְגֵּל חוּץ לַתְּחוּם, וְנָפַל עָלָיו גַּל, אוֹ נִשְׂרַף, אוֹ תְרוּמָה וְנִטְמֵאת, מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ עֵרוּב, מִשֶּׁחֲשֵׁכָה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. אִם סָפֵק, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, סְפֵק עֵרוּב, כָּשֵׁר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַבְטוֹלְמוֹס הֵעִיד מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים עַל סְפֵק עֵרוּב שֶׁכָּשֵׁר:
נִתְגַּלְגֵּל חוּץ לַתְּחוּם, — רחוק מביתו יותר ממה שמותר לו ללכת בשבת — וְנָפַל עָלָיו גַּל, אוֹ נִשְׂרַף, אוֹ תְרוּמָה וְנִטְמֵאת, — ועכשיו אין אדם שרשאי לאכלה — מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ עֵרוּב, שהרי העירוב חל בבין השמשות; מִשֶּׁחֲשֵׁכָה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. אִם סָפֵק, — אין הוא יודע אם אירעה התקלה מבעוד יום או לאחר שחשכה — רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל. הוא נמשך לשני הצדדים, כמי שמנהיג חמור לפניו ומושך גמל אחריו: מותר לו ללכת רק בין ביתו לעירובו. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, סְפֵק עֵרוּב, כָּשֵׁר. — הם סומכים על חזקתו של העירוב: מעמידים אותו על מה שהיה בשעת ההנחה — שלם, טהור ובתוך התחום. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַבְטוֹלְמוֹס הֵעִיד מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים עַל סְפֵק עֵרוּב שֶׁכָּשֵׁר: אבטולמוס, מן החכמים הראשונים, מסר זאת כמסורת שקיבל, ולא כדעת עצמו.
ג:העירוב על תנאי
מַתְנֶה אָדָם עַל עֵרוּבוֹ וְאוֹמֵר, אִם בָּאוּ גוֹיִים מִן הַמִּזְרָח, עֵרוּבִי לַמַּעֲרָב. מִן הַמַּעֲרָב, עֵרוּבִי לַמִּזְרָח. אִם בָּאוּ מִכָּאן וּמִכָּאן, לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. לֹא בָאוּ לֹא מִכָּאן וְלֹא מִכָּאן, הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי. אִם בָּא חָכָם מִן הַמִּזְרָח, עֵרוּבִי לַמִּזְרָח. מִן הַמַּעֲרָב, עֵרוּבִי לַמַּעֲרָב. בָּא לְכָאן וּלְכָאן, לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. לֹא לְכָאן וְלֹא לְכָאן, הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן רַבּוֹ, הוֹלֵךְ אֵצֶל רַבּוֹ, וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם רַבּוֹתָיו, לִמְקוֹם שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ:
מַתְנֶה אָדָם עַל עֵרוּבוֹ וְאוֹמֵר, — מניח שני עירובין מערב שבת, אחד ממזרח לעיר ואחד ממערב לה, ומתנה איזה מהם יחול — אִם בָּאוּ גוֹיִים מִן הַמִּזְרָח, עֵרוּבִי לַמַּעֲרָב. וכך יוכל להימלט מפני הסכנה מרחק של ארבעת אלפים אמה. ואם באו גויים מִן הַמַּעֲרָב, עֵרוּבִי לַמִּזְרָח. כך יוכל לברוח מהם. אִם בָּאוּ מִכָּאן וּמִכָּאן, — גויים, גם ממזרח וגם ממערב — לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. בחירתו מכריעה איזה עירוב חל כבר בבין השמשות. לֹא בָאוּ לֹא מִכָּאן וְלֹא מִכָּאן, הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי. אף אחד משני העירובין אינו חל, ונשאר לו התחום הרגיל — אלפיים אמה לכל רוח מן העיר. אִם בָּא חָכָם מִן הַמִּזְרָח, עֵרוּבִי לַמִּזְרָח. כך יוכל לצאת אליו וללמוד מפיו. ואם בא חכם מִן הַמַּעֲרָב, עֵרוּבִי לַמַּעֲרָב. בָּא לְכָאן וּלְכָאן, — חכם בכל אחד משני הצדדים — לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. והעירוב שבאותו צד הוא שחל. לֹא לְכָאן וְלֹא לְכָאן, — לא בא חכם לשום צד — הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי. נשאר לו התחום הרגיל, אלפיים אמה מן העיר לכל רוח. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן רַבּוֹ, הוֹלֵךְ אֵצֶל רַבּוֹ, — שבוודאי לכך התכוון בבין השמשות, כשהעירוב חל — וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם רַבּוֹתָיו, לִמְקוֹם שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ:
ג:ושני ימים, שני כיוונים — רבי אליעזר וחכמים
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לְשַׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ, מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין וְאוֹמֵר, עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח, וְהַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב. הָרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב, וְהַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח. עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן, וְהַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי. עֵרוּבִי הַשֵּׁנִי, וְהָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְעָרֵב לְרוּחַ אַחַת, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר. אוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. מוֹלִיכוֹ בָרִאשׁוֹן, וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו וְנוֹטְלוֹ וּבָא לוֹ. בַּשֵּׁנִי מַחְשִׁיךְ עָלָיו וְאוֹכְלוֹ. וְנִמְצָא מִשְׂתַּכֵּר בַּהֲלִיכָתוֹ וּמִשְׂתַּכֵּר בְּעֵרוּבוֹ. נֶאֱכַל בָּרִאשׁוֹן, עֵרוּבוֹ לָרִאשׁוֹן וְאֵינוֹ עֵרוּב לַשֵּׁנִי. אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מוֹדִים אַתֶּם לִי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לְשַׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ, — יום טוב שחל ביום שישי או ביום ראשון — מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין וְאוֹמֵר, עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח, וְהַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב. לדעתו שבת ויום טוב הם שתי קדושות, ולא יום קדוש אחד ארוך. או: הָרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב, וְהַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח. עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן, וְהַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי. זה למי שצריך לצאת רק ביום הראשון; ביום השני יש לו אלפיים אמה מן העיר לכל רוח. עֵרוּבִי הַשֵּׁנִי, וְהָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי. זה למי שצריך לצאת רק ביום השני. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְעָרֵב לְרוּחַ אַחַת, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר. והרי גם רבי אליעזר מודה שיום אחד אי אפשר לחלק, חציו למזרח וחציו למערב. אוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר. שמא שני הימים קדושה אחת הם, יום ארוך אחד. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. כלומר: כיצד יועיל עירוב אחד לשני הימים? מוֹלִיכוֹ בָרִאשׁוֹן, וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו וְנוֹטְלוֹ וּבָא לוֹ. הוא לוקח אותו הביתה שמא יאבד, ולא יישאר לו עירוב ליום השני. בַּשֵּׁנִי מַחְשִׁיךְ עָלָיו וְאוֹכְלוֹ. משחשכה, העירוב כבר חל לשני הימים. וְנִמְצָא מִשְׂתַּכֵּר בַּהֲלִיכָתוֹ וּמִשְׂתַּכֵּר בְּעֵרוּבוֹ. זכה בתחום המורחב בשני הימים, ולבסוף אף אכל את המזון. נֶאֱכַל בָּרִאשׁוֹן, עֵרוּבוֹ לָרִאשׁוֹן וְאֵינוֹ עֵרוּב לַשֵּׁנִי. שמא שתי קדושות הם, ואז צריך היום השני עירוב שלם משלו בבין השמשות שלו. אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מוֹדִים אַתֶּם לִי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת: שאילו היו יום ארוך אחד, בין השמשות הראשון היה מועיל לשני הימים, נאכל העירוב או לא.
ג:זעירובי ראש השנה של רבי יהודה
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר, מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין וְאוֹמֵר, עֵרוּבִי בָרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח וּבַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב, בָּרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב וּבַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח. עֵרוּבִי בָּרִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי. עֵרוּבִי בַּשֵּׁנִי, וּבָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר, — שמא ייקבע אלול בן שלושים יום, ולכן נהגו שני ימים של ראש השנה — מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין וְאוֹמֵר, עֵרוּבִי בָרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח וּבַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב, או בָּרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב וּבַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח. רק אחד משני הימים הוא באמת ראש השנה. עֵרוּבִי בָּרִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי. — וביום השני הוא חוזר לתחום הפשוט, אלפיים אמה לכל רוח. עֵרוּבִי בַּשֵּׁנִי, וּבָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי. — התנאי ההפוך, למי שצריך לצאת רק ביומו השני של החג המסופק. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים: לדעתם שני ימי ראש השנה קדושה אחת רצופה הם, יום ארוך אחד שאי אפשר לחלקו בין שני כיוונים.
ג:חהכלכלה והביצה של רבי יהודה
וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַתְנֶה אָדָם עַל הַכַּלְכָּלָה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְאוֹכְלָהּ בַּשֵּׁנִי. וְכֵן בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בָרִאשׁוֹן, תֵּאָכֵל בַּשֵּׁנִי. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַתְנֶה אָדָם עַל הַכַּלְכָּלָה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן — סל פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, וההפרשה תחול באותו משני הימים שהוא חול — וְאוֹכְלָהּ בַּשֵּׁנִי. אחד משני ימי ראש השנה הוא בוודאי יום חול. וְכֵן בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בָרִאשׁוֹן, — ואסורה באותו יום, אם הוא קודש — תֵּאָכֵל בַּשֵּׁנִי. אחד משני ימי ראש השנה הוא בוודאי יום חול. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים: לדעתם שני ימי ראש השנה קדושה אחת הם, יום ארוך אחד.
ג:ט"אם היום, אם למחר" של רבי דוסא
רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר, הַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ הַזֶּה, אִם הַיּוֹם, אִם לְמָחָר. וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר, אִם הַיּוֹם, אִם אֶמֶשׁ. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, — מן הזקנים שבתנאים, בדור חורבן בית המקדש — הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר, — שליח הציבור — הַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ הַזֶּה, אִם הַיּוֹם, אִם לְמָחָר. ראש השנה הוא גם ראש חודש, ועדיין לא ידעו באיזה משני הימים חל. וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר, אִם הַיּוֹם, אִם אֶמֶשׁ. שמא ראש החודש היה אתמול. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים: לדעתם אומרים "החליצנו" כפשוטו בשני הימים, בלי להזכיר ראש חודש.