משנה חַלָּה · פרק ד מתוך ד

חַלָּה · פרק דשְׁתֵּי נָשִׁים

מתי עיסות מצטרפות, שלוש הארצות, ומתנות כהונה

סימןעִסּוֹת וַאֲרָצוֹת

הפרק הקודם שאל ממתי עיסה מתחייבת בחלה, החתיכה מן העיסה שניתנת לכהן; הפרק הזה שואל תחילה מתי שתי עיסות קטנות נחשבות אחת. הן מצטרפות רק כשמתקיימים שלושה תנאים: בעלים אחד, מיני דגן קרובים, ואין ביניהן דבר שלא התחייב מעולם בחלה. אחר כך פונה הפרק אל המקום. החלה היא מצווה של ארץ ישראל; בחוץ לארץ הורו חכמים להפריש אותה כדי שלא תישכח, וסוריה, שכבש דוד המלך, עומדת באמצע. לכן נחתם הפרק בסוריה, בשלושה אזורים שדיניהם שונים, במתנות שכל כהן רשאי לקבל, ובמתנות שהובאו לירושלים, שכולן הוחזרו מלבד אחת.

  1. ד:אמתי עיסות נוגעות מצטרפותעיסות של שתי נשים שנגעו זו בזו פטורות, אבל עיסות של אישה אחת מאותו מין מצטרפות לחלה, ושלא במינו — פטורות.סימןשתי נשים שעשו
  2. ד:באיזהו מין במינוהחיטים מצטרפות רק עם הכוסמין, השעורים עם הכול חוץ מן החיטים, ורבי יוחנן בן נורי אומר ששאר המינים מצטרפים זה עם זה.סימןאיזה הוא מין במינו
  3. ד:גמחיצה שחוסמת או מגשרתקב אורז או קב תרומה המונח בין שתי עיסות מפריד ביניהן, אבל עיסה שכבר ניטלה חלתה מגשרת ביניהן ומצרפת אותן.סימןשני קבים וקב ארז
  4. ד:דשתי מחלוקות בצירוףרבי ישמעאל וחכמים נחלקו בנטילה מן האמצע של קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה, ורבי עקיבא וחכמים — בחלה שניטלה מקב שאין בו שיעור.סימןקב חדש וקב ישן
  5. ד:הנמצא חומרו קולושני קבים שהופרשה חלת כל אחד מהם בפני עצמו ואחר כך אוחדו: רבי עקיבא פוטר וחכמים מחייבים — חומרתו הקודמת של רבי עקיבא היא שמולידה כאן את קולתו.סימןנמצא חמרו קלו
  6. ד:והפרשת חלה לדמאימותר לייחד מנה טהורה אחת כחלה לעיסות דמאי טמאות רבות שייעשו אחריה, שהרי בחלת דמאי הקלו.סימןחלת דמאי
  7. ד:זסוריה — מעשרות ושתי חלותישראל שהוא אריס לנכרים בסוריה: רבי אליעזר ורבן גמליאל נחלקו במעשרות ובשביעית, ואם נוהגת שם חלה אחת או שתי חלות.סימןאריסין לנכרים בסוריא
  8. ד:חשלוש ארצות לחלהרבן גמליאל מדרג את החלה בשלושה אזורים לפי קדושת הארץ, וקובע איזו חלה נשרפת, איזו ניתנת לכהן ומי רשאי לאכול אותה.סימןשלש ארצות לחלה
  9. ד:טאלו ניתנים לכל כהןרשימת מתנות כהונה שאפשר לתת לכל כהן; רבי יהודה מוציא ממנה את הביכורים, ורבי עקיבא וחכמים נחלקו בכרשיני תרומה.סימןנתנין לכל כהן
  10. ד:יהביאו ולא קיבלו מהםחלות מחוץ לארץ וביכורים שהובאו לפני שבועות לא התקבלו, שהמתנה הקדושה כשרה רק במקומה ובזמנה.סימןנתאי איש תקוע
  11. ד:יאולבסוף קיבלו — מסוריהבכורות מבבל וביכורי יין ושמן לא התקבלו, אבל ביכוריו של אריסטון מאפמיה שבסוריה התקבלו — ובכך נחתמת המסכת.סימןבן אנטינוס / אריסטון

כל הפרק

ד:אמתי עיסות נוגעות מצטרפות

שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁעָשׂוּ שְׁנֵי קַבִּין, וְנָגְעוּ זֶה בָזֶה, אֲפִלּוּ הֵם מִמִּין אֶחָד, פְּטוּרִים. וּבִזְמַן שֶׁהֵם שֶׁל אִשָּׁה אַחַת, מִין בְּמִינוֹ, חַיָּב. וְשֶׁלֹּא בְמִינוֹ, פָּטוּר:

שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁעָשׂוּ שְׁנֵי קַבִּין — כל אחת קב של עיסה, מעט מכדי להתחייב בחלה, חלקו של הכהן — וְנָגְעוּ זֶה בָזֶה, אֲפִלּוּ הֵם מִמִּין אֶחָד, פְּטוּרִים. כל אחת מהן רוצה שעיסתה תישמר לעצמה. וּבִזְמַן שֶׁהֵם שֶׁל אִשָּׁה אַחַת — שאינה מקפידה שעיסותיה ייגעו זו בזו, ולכן הן נחשבות אחת — מִין בְּמִינוֹ, חַיָּב; וְשֶׁלֹּא בְמִינוֹ, פָּטוּר

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:באיזהו מין במינו

אֵיזֶה הוּא מִין בְּמִינוֹ, הַחִטִּים אֵינָן מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל, אֶלָּא עִם הַכֻּסְּמִין. הַשְּׂעוֹרִים מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל, חוּץ מִן הַחִטִּים. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁאָר הַמִּינִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה:

אֵיזֶה הוּא מִין בְּמִינוֹ, כלומר, אילו עיסות קטנות מצטרפות כשהן נוגעות, להשלמת שיעור החלה? הַחִטִּים אֵינָן מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל, אֶלָּא עִם הַכֻּסְּמִין, המין היחיד הקרוב להן בטבעו. הַשְּׂעוֹרִים מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל, ואפילו עם הכוסמין, הקרובים גם לחיטים וגם לשעורים, חוּץ מִן הַחִטִּים רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁאָר הַמִּינִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה — הכוסמין, שיבולת השועל והשיפון.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:גמחיצה שחוסמת או מגשרת

שְׁנֵי קַבִּים, וְקַב אֹרֶז אוֹ קַב תְּרוּמָה בָּאֶמְצַע, אֵינָן מִצְטָרְפִין. דָּבָר שֶׁנִּטְּלָה חַלָּתוֹ בָּאֶמְצַע, מִצְטָרְפִין, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּב בַּחַלָּה:

שְׁנֵי קַבִּים — שתי עיסות דגן, כל אחת קטנה מכדי להתחייב בחלה לבדה — וְקַב אֹרֶז אוֹ קַב תְּרוּמָה בָּאֶמְצַע, שאינם חייבים בחלה, ולכן חוצצים ביניהן, אֵינָן מִצְטָרְפִין דָּבָר שֶׁנִּטְּלָה חַלָּתוֹ בָּאֶמְצַע, שני הקבים שמשני צדדיו מִצְטָרְפִין, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּב בַּחַלָּה, ולכן הדבר שבאמצע מחבר ביניהם ואינו חוצץ.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:דשתי מחלוקות בצירוף

קַב חָדָשׁ וְקַב יָשָׁן שֶׁנָּשְׁכוּ זֶה בָזֶה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, יִטֹּל מִן הָאֶמְצַע, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. הַנּוֹטֵל חַלָּה מִן הַקַּב, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חַלָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ חַלָּה:

קַב חָדָשׁ וְקַב יָשָׁן שֶׁנָּשְׁכוּ זֶה בָזֶה, כלומר שתי עיסות, מיבול השנה ומיבול השנה שעברה, שנדבקו זו בזו: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, יִטֹּל מִן הָאֶמְצַע, כדי שהחלה תילקח משתיהן יחד, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. הם חוששים שהרואים יחשבו שמותר להפריש מן החדש על הישן. הַנּוֹטֵל חַלָּה מִן הַקַּב, שהוא מעט מכדי להתחייב בחלה לבדו: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חַלָּה; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ חַלָּה, שבשעה שהפריש לא הייתה העיסה חייבת כלל.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:הנמצא חומרו קולו

שְׁנֵי קַבִּין שֶׁנִּטְּלָה חַלָּתוֹ שֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְשֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, חָזַר וַעֲשָׂאוֹ עִסָּה אַחַת, רַבִּי עֲקִיבָא פוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּבִין. נִמְצָא חֻמְרוֹ קֻלּוֹ:

שְׁנֵי קַבִּין שֶׁנִּטְּלָה חַלָּתוֹ שֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְשֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כל אחד כשעוד היה קטן מכדי להתחייב, חָזַר וַעֲשָׂאוֹ עִסָּה אַחַת: רַבִּי עֲקִיבָא פוֹטֵר, שלדעתו מה שהופרש כבר נחשב חלה, וַחֲכָמִים מְחַיְּבִין, שלדעתם לא הייתה זו חלה כלל. נִמְצָא חֻמְרוֹ קֻלּוֹ של רבי עקיבא: חלה מקב קטן היא חלה, וזו חומרה, ולכן שני קבים כאלה שאוחדו פטורים.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:והפרשת חלה לדמאי

נוֹטֵל אָדָם כְּדֵי חַלָּה מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, לַעֲשׂוֹתָה בְּטָהֳרָה, לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ וְהוֹלֵךְ חַלַּת דְּמַאי עַד שֶׁתִּסָּרֵחַ. שֶׁחַלַּת דְּמַאי נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, וְשֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף:

נוֹטֵל אָדָם כְּדֵי חַלָּה מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ לַעֲשׂוֹתָה בְּטָהֳרָה — חתיכה טהורה שתשמש חלה לעיסות טמאות שילוש אחר כך — לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ וְהוֹלֵךְ חַלַּת דְּמַאי, תבואה שספק אם הופרשו ממנה מעשרות, עַד שֶׁתִּסָּרֵחַ שֶׁחַלַּת דְּמַאי נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, קולה שהותרה מפני שהדמאי אינו אלא ספק, וְשֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף, אף שבדרך כלל החלה צריכה להיות סמוכה לעיסה שעליה היא מופרשת.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:זסוריה — מעשרות ושתי חלות

יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אֲרִיסִין לְנָכְרִים בְּסוּרְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב פֵּרוֹתֵיהֶם בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹטֵר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרְיָא. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חַלָּה אֶחָת. אָחֲזוּ קֻלּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקֻלּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. חָזְרוּ לִנְהוֹג כְּדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּשְׁתֵּי דְרָכִים:

יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אֲרִיסִין לְנָכְרִים בְּסוּרְיָא, ארץ שכבש דוד המלך, קדושה פחות מארץ ישראל ויותר מחוץ לארץ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב פֵּרוֹתֵיהֶם בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית, כי לדעתו סוריה כארץ ישראל, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹטֵר, כי בסוריה חייבים במעשרות רק בקרקע של ישראל. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרְיָא, כמו בחוץ לארץ, שם אחת נשרפת ואחת ניתנת לכהן, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חַלָּה אֶחָת, כמו בארץ ישראל. אָחֲזוּ קֻלּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקֻלּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר — פטור ממעשר בקרקע של נכרי, וחלה אחת בלבד — אבל אין לאחוז בקולות של שני הצדדים, ולכן חָזְרוּ לִנְהוֹג כְּדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּשְׁתֵּי דְרָכִים.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:חשלוש ארצות לחלה

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַחַלָּה. מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב, חַלָּה אֶחָת. מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, שְׁתֵּי חַלּוֹת, אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן. שֶׁל אוּר יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר, וְשֶׁל כֹּהֵן אֵין לָהּ שִׁעוּר. מִן הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה וְלִפְנִים, שְׁתֵּי חַלּוֹת, אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן. שֶׁל אוּר אֵין לָהּ שִׁעוּר, וְשֶׁל כֹּהֵן יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר. וּטְבוּל יוֹם אוֹכְלָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה. וַאֲסוּרָה לַזָּבִים וְלַזָּבוֹת לַנִּדָּה וְלַיּוֹלְדוֹת, וְנֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשֻּׁלְחָן, וְנִתֶּנֶת לְכָל כֹּהֵן:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַחַלָּה: מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב, חַלָּה אֶחָת — כזיב נמצאת מצפון לעכו; זו ארץ ישראל עצמה, והחלה האחת ניתנת לכהן. מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, שְׁתֵּי חַלּוֹת — אזור גבול שקדושתו לא נמשכה — אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן: הראשונה טמאה כארץ נכרים ונשרפת, והשנייה נאכלת, כדי שלא יחשבו ששורפים חלה טהורה. שֶׁל אוּר יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר, שהרי הארץ הייתה פעם קדושה, וְשֶׁל כֹּהֵן אֵין לָהּ שִׁעוּר, שאינה אלא מדברי חכמים. מִן הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה וְלִפְנִים, שְׁתֵּי חַלּוֹת — כלומר חוץ לארץ ממש, ששם שתיהן רק מדברי חכמים — אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן. שֶׁל אוּר אֵין לָהּ שִׁעוּר, וְשֶׁל כֹּהֵן יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר, שמוטב להרבות במנה שנאכלת. וּטְבוּל יוֹם אוֹכְלָהּ — כהן שטבל היום אוכל את חלת חוץ לארץ עוד לפני שהשקיעה משלימה את טהרתו. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה וַאֲסוּרָה לַזָּבִים וְלַזָּבוֹת לַנִּדָּה וְלַיּוֹלְדוֹת — כלומר חלת חוץ לארץ, שכן טומאתם יוצאת מגופם — וְנֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשֻּׁלְחָן — אין חוששים שמי שאינו כהן יאכל ממנה — וְנִתֶּנֶת לְכָל כֹּהֵן, אפילו לכהן שאינו נזהר לאכול את מאכליו בטהרה.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:טאלו ניתנים לכל כהן

וְאֵלּוּ נִתָּנִין לְכָל כֹּהֵן, הַחֲרָמִים, וְהַבְּכוֹרוֹת, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, וְהַזְּרוֹעַ, וְהַלְּחָיַיִם, וְהַקֵּבָה, וְרֵאשִׁית הַגֵּז, וְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה, וְקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ, וְהַבִּכּוּרִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּבִּכּוּרִים. כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה, רַבִּי עֲקִיבָא מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִים:

וְאֵלּוּ נִתָּנִין לְכָל כֹּהֵן, אפילו לכהן שאינו נזהר לאכול את מאכליו בטהרה: הַחֲרָמִים, נכסים שאדם הקדיש לכהנים, וְהַבְּכוֹרוֹת, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, השה שניתן במקומו, וְהַזְּרוֹעַ, וְהַלְּחָיַיִם, וְהַקֵּבָה — חלקי הכהן מבהמה שנשחטה — וְרֵאשִׁית הַגֵּז, וְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה — שמן תרומה, חלק הכהן, שכבר נטמא ועומד ממילא לשרפה — וְקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ — המובאים לעזרה, חצר המקדש, שהכהן מיטהר ממילא כדי להיכנס אליה — וְהַבִּכּוּרִים רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּבִּכּוּרִים — הוא חושש שכהן שאינו נזהר לא ישמור את הביכורים מטומאה, שהרי אין עושים בהם עבודה במקדש. כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה — קטנית שמאכילים בה בהמות, שהופרשה כתרומה לכהן — רַבִּי עֲקִיבָא מַתִּיר לתת אותם לכל כהן, שאינם נחשבים מאכל אדם, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, שבשנות רעב אוכלים אותם בני אדם.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:יהביאו ולא קיבלו מהם

נִתַּאי אִישׁ תְּקוֹעַ הֵבִיא חַלּוֹת מִבֵּיתָר, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא הֵבִיאוּ חַלּוֹתֵיהֶן מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם. אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים הֵבִיאוּ בִכּוּרֵיהֶם קֹדֶם עֲצֶרֶת, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה:

נִתַּאי אִישׁ תְּקוֹעַ הֵבִיא חַלּוֹת מִבֵּיתָר — ביתר שכאן היא מקום מחוץ לארץ — וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, שחלה מחוץ לארץ טמאה, ואין אוכלים אותה בארץ. אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא הֵבִיאוּ חַלּוֹתֵיהֶן מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא — אלכסנדריה שבמצרים, חוץ לארץ גמור — וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, שחלה כזאת טמאה. אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים הֵבִיאוּ בִכּוּרֵיהֶם קֹדֶם עֲצֶרֶת — ועצרת היא חג השבועות — וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה: "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה" (שמות כג, טז) — הביכורים שייכים לשבועות, חג הקציר, ולא לפניו.

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים

ד:יאולבסוף קיבלו — מסוריה

בֶּן אַנְטִינוֹס הֶעֱלָה בְכוֹרוֹת מִבָּבֶל, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. יוֹסֵף הַכֹּהֵן הֵבִיא בִכּוּרֵי יַיִן וְשֶׁמֶן, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. אַף הוּא הֶעֱלָה אֶת בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ לַעֲשׂוֹת פֶּסַח קָטָן בִּירוּשָׁלַיִם, וְהֶחֱזִירוּהוּ, שֶׁלֹּא יִקָּבַע הַדָּבָר חוֹבָה. אֲרִיסְטוֹן הֵבִיא בִכּוּרָיו מֵאַפַּמְיָא, וְקִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַקּוֹנֶה בְסוּרְיָא, כְּקוֹנֶה בְּפַרְוָר שֶׁבִּירוּשָׁלָיִם:

בֶּן אַנְטִינוֹס הֶעֱלָה בְכוֹרוֹת מִבָּבֶל כדי להקריב אותם במקדש, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, שאין מביאים בכורות אלא ממקום שמביאים ממנו מעשר דגן, ומחוץ לארץ אין מביאים. יוֹסֵף הַכֹּהֵן הֵבִיא בִכּוּרֵי יַיִן וְשֶׁמֶן שנעשו מענבים ומזיתים שלא בצר אותם מתחילה לשם כך, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ יוסף הכהן אַף הוּא הֶעֱלָה אֶת בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ לַעֲשׂוֹת פֶּסַח קָטָן בִּירוּשָׁלַיִם — פסח שני, פסח ההשלמה שבא חודש אחרי פסח — וְהֶחֱזִירוּהוּ, שֶׁלֹּא יִקָּבַע הַדָּבָר חוֹבָה: בניו היו קטנים, והרואים היו חושבים שגם ילדים חייבים בו. אֲרִיסְטוֹן הֵבִיא בִכּוּרָיו מֵאַפַּמְיָא — אפמיה, מקום בסוריה — וְקִבְּלוּ מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַקּוֹנֶה בְסוּרְיָא כְּקוֹנֶה בְּפַרְוָר שֶׁבִּירוּשָׁלָיִם

משפט אחר משפט, עם הערות ואיורים