משנה נְדָרִים · פרק ח מתוך יא
נְדָרִים · פרק חקוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם
נדרים הקצובים בזמן, ולשונם
סימןזְמַן הַנֶּדֶר
אפשר לנדור לזמן קצוב, ואז הכול תלוי בדרך שבה בני אדם מדברים. שני דברים כדאי לדעת מראש. בלוח העברי היום נגמר בצאת הכוכבים, כל חודש נפתח בראש חודש, ויש שנים שמוסיפים בהן חודש אדר שני; ויש עונות, כמו הקציר או הגשמים, שאין להן תאריך קבוע כלל. הפרק בודק מתי כלה נדר שנקב פרק זמן ("שבת זו", "חודש אחד") או גבול ("עד הפסח", "עד הקציר"), ונחתם בנדרים שנאמרו רק כדי ללחוץ על אדם אחר, ואפשר להתירם בלא חכם.
- ח:אנדר הנוקב פרק זמןנדר "שבת זו" — השבוע הזה — אוסר עד סופו ובכלל השבת החותמת אותו, וכן "שבוע זה" — מחזור השמיטה — ובכלל השביעית; אבל ב"חודש זה" ראש חודש כבר שייך לחודש הבא.סימןהיום / שבת זו
- ח:בעד הפסח ועד שיהא הפסח"עד הפסח" — הנדר כלה כשמגיע הפסח; "עד שיהא הפסח" — נמשך עד צאת החג; וב"עד לפני הפסח" נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי.סימןעד הפסח
- ח:געד שיגיע ועד שיהאבמועד שזמנו קבוע הלשון קובעת את הגבול, ובעונה שאין זמנה קבוע — שתי הלשונות כאחת פירושן עד שתגיע.סימןעד הבציר עד המסיק
- ח:דעונות לפי המלאכהעונות שאין להן זמן קבוע נמדדות לפי השעה שהבריות מתחילות במלאכה, והכול לפי מקום נדרו — בהר או בבקעה.סימןעד הקיץ
- ח:הגשמים ושנה מעוברת"עד הגשמים" — עד שתרד רביעה שנייה; "השנה" כוללת אף את חודש העיבור; ו"אדר" סתם הוא אדר הראשון.סימןעד הגשמים
- ח:ונקרא לפי הסעודהלדעת רבי יהודה ובנו, הנודר מבשר "עד שיהא הצום" או משום "עד שתהא שבת" אינו אסור אלא עד ערב הצום או ערב השבת, השעה שדרך בני אדם לאכול בה אותו מאכל.סימןעד שיהא הצום
- ח:זנדר המותר בלא חכםנדר שנועד רק ללחוץ על חברו מתבטל משנתמלאה מטרתו האמיתית, ובכל המקרים הכוונה היא הקובעת.סימןזהו כבודי
כל הפרק
ח:אנדר הנוקב פרק זמן
קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ. שַׁבָּת זוֹ, אָסוּר בְּכָל הַשַּׁבָּת, וְשַׁבָּת שֶׁעָבְרָה. חֹדֶשׁ זֶה, אָסוּר בְּכָל הַחֹדֶשׁ, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְהַבָּא. שָׁנָה זוֹ, אָסוּר בְּכָל הַשָּׁנָה, וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֶעָתִיד לָבֹא. שָׁבוּעַ זֶה, אָסוּר בְּכָל הַשָּׁבוּעַ, וּשְׁבִיעִית שֶׁעָבְרָה. וְאִם אָמַר יוֹם אֶחָד, שַׁבָּת אֶחָת, חֹדֶשׁ אֶחָד, שָׁנָה אֶחָת, שָׁבוּעַ אֶחָד, אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם.
קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם — "קונם" היא לשון נדר — אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ, שכך דרך בני אדם לדבר: "היום" הוא עד שייגמר היום. שַׁבָּת זוֹ — הנודר מן היין לשבוע הזה — אָסוּר בְּכָל הַשַּׁבָּת, וְשַׁבָּת שֶׁעָבְרָה — יום השבת הוא היום האחרון של השבוע, ולכן גם הוא בכלל הנדר. חֹדֶשׁ זֶה — הנודר מן היין בלשון זו — אָסוּר בְּכָל הַחֹדֶשׁ, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְהַבָּא — ראש חודש פותח את החודש הבא, ולפיכך באותו יום כבר מותר לו לשתות. שָׁנָה זוֹ — הנודר מן היין בלשון זו — אָסוּר בְּכָל הַשָּׁנָה, וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֶעָתִיד לָבֹא — ראש השנה פותח את השנה הבאה, ולפיכך בו כבר מותר לו לשתות. שָׁבוּעַ זֶה — "שבוע" כאן הוא מחזור השמיטה בן שבע השנים, ולא שבוע של ימים — אָסוּר בְּכָל הַשָּׁבוּעַ, וּשְׁבִיעִית שֶׁעָבְרָה — השנה השביעית, היא שנת השמיטה, חותמת את המחזור, ולפיכך אף היא בכלל הנדר. וְאִם אָמַר יוֹם אֶחָד, שַׁבָּת אֶחָת, חֹדֶשׁ אֶחָד, שָׁנָה אֶחָת, שָׁבוּעַ אֶחָד, ("שבת" כאן היא שבוע, ו"שבוע" — מחזור של שבע שנים) אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם — יחידה שלמה מרגע הנדר: "יום אחד" בצהריים נמשך עד צהרי מחר.
ח:בעד הפסח ועד שיהא הפסח
עַד הַפֶּסַח, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ. עַד שֶׁיְּהֵא, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא. עַד לִפְנֵי הַפֶּסַח, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא.
עַד הַפֶּסַח, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ — שבלשון בני אדם "עד" אינו כולל את היום הנקוב. עַד שֶׁיְּהֵא — כלומר "עד שיהא הפסח" — אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא, כי "עד שיהא" כולל את כל הזמן שהפסח נמשך. עַד לִפְנֵי הַפֶּסַח — לשון סתומה, שאין הכול קוראים אותה בדרך אחת — רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ — שאין אדם מכניס את עצמו לספק, ולפיכך נתכוון אל הסימן הברור: הרגע שהפסח מגיע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא — לדעתו קורא אדם את "עד לפני הפסח" עד הקצה שהלשון מגיעה אליו: עד צאת הפסח.
ח:געד שיגיע ועד שיהא
עַד הַקָּצִיר, עַד הַבָּצִיר, עַד הַמָּסִיק, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ וְאָמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ. אָמַר עַד שֶׁיְּהֵא, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא. וְכֹל שֶׁאֵין זְמַנּוֹ קָבוּעַ, בֵּין אָמַר עַד שֶׁיְּהֵא, בֵּין אָמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ.
עַד הַקָּצִיר, עַד הַבָּצִיר, עַד הַמָּסִיק, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ — כי לעונות אלו אין תאריך קבוע. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ וְאָמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ — כמו הפסח — אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ. אָמַר עַד שֶׁיְּהֵא, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא — לשון "עד שיהא" מותחת את הנדר על פני המועד כולו, עד שיעבור. וְכֹל שֶׁאֵין זְמַנּוֹ קָבוּעַ, בֵּין אָמַר עַד שֶׁיְּהֵא, בֵּין אָמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ — כמו הקציר — אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ, שאין אדם קושר את עצמו לזמן שאינו יודע מתי יבוא.
ח:דעונות לפי המלאכה
עַד הַקַּיִץ, עַד שֶׁיְּהֵא הַקַּיִץ, עַד שֶׁיַתְחִילוּ הָעָם לְהַכְנִיס בַּכַּלְכַּלּוֹת. עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַקַּיִץ, עַד שֶׁיְּקַפְּלוּ הַמַּקְצוּעוֹת. עַד הַקָּצִיר, עַד שֶׁיַּתְחִיל הָעָם לִקְצֹר, קְצִיר חִטִּין אֲבָל לֹא קְצִיר שְׂעֹרִים. הַכֹּל לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ, אִם הָיָה בָהָר, בָּהָר, וְאִם הָיָה בַבִּקְעָה, בַּבִּקְעָה.
עַד הַקַּיִץ, עַד שֶׁיְּהֵא הַקַּיִץ — "קיץ" כאן הוא עונת התאנים, שאין לה תאריך קבוע — עַד שֶׁיַתְחִילוּ הָעָם לְהַכְנִיס בַּכַּלְכַּלּוֹת — כלומר לאסוף תאנים בסלים. עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַקַּיִץ — סוף עונת התאנים — עַד שֶׁיְּקַפְּלוּ הַמַּקְצוּעוֹת — המחצלות שמייבשים עליהן תאנים, ומצניעים אותן עד השנה הבאה. עַד הַקָּצִיר, עַד שֶׁיַּתְחִיל הָעָם לִקְצֹר, קְצִיר חִטִּין אֲבָל לֹא קְצִיר שְׂעֹרִים — השעורה מבשילה מוקדם, אבל "הקציר" סתם הוא העיקרי, של החיטים. הַכֹּל לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ: אִם הָיָה בָהָר, בָּהָר, וְאִם הָיָה בַבִּקְעָה, בַּבִּקְעָה — בהר הקציר מאוחר יותר מאשר בבקעה.
ח:הגשמים ושנה מעוברת
עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁיִּהְיוּ הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה. עַד שֶׁיִּפָּסְקוּ גְשָׁמִים, עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן כֻּלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַפֶּסַח. קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַשָּׁנָה, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, אָסוּר בָּהּ וּבְעִבּוּרָהּ. עַד רֹאשׁ אֲדָר, עַד רֹאשׁ אֲדָר הָרִאשׁוֹן. עַד סוֹף אֲדָר, עַד סוֹף אֲדָר הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵיל הַפֶּסַח, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִשְׁתּוֹת יָיִן.
עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁיִּהְיוּ הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה — "רביעה" היא ירידת גשם, וגשמי הסתיו יורדים בכמה רביעות. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה — התאריך הרגיל של אותה ירידת גשם, גם אם לא ירד בו גשם. עַד שֶׁיִּפָּסְקוּ גְשָׁמִים, עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן כֻּלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. בניסן הגשמים פוחתים והולכים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַפֶּסַח — מוקדם יותר, שהפסח נגמר לפני סוף ניסן. קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַשָּׁנָה — "קונם" היא לשון נדר — נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, אָסוּר בָּהּ וּבְעִבּוּרָהּ, שהחודש הנוסף הוא חלק מאותה שנה. עַד רֹאשׁ אֲדָר — בשנה מעוברת, שיש בה שני חודשי אדר — עַד רֹאשׁ אֲדָר הָרִאשׁוֹן. עַד סוֹף אֲדָר, עַד סוֹף אֲדָר הָרִאשׁוֹן — בשנה מעוברת, "אדר" סתם הוא הראשון. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח — לשון שבדרך כלל נמשכת עד סוף החג — אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵיל הַפֶּסַח, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִשְׁתּוֹת יָיִן — ליל הסדר, שבו מצווה לשתות ארבע כוסות.
ח:ונקרא לפי הסעודה
אָמַר קוֹנָם בָּשָׂר שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַצּוֹם, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי צוֹם, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכֹל בָּשָׂר. רַבִּי יוֹסֵי בְנוֹ אוֹמֵר, קוֹנָם שׁוּם שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁתְּהֵא שַׁבָּת, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי שַׁבָּת, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכֹל שׁוּם.
אָמַר קוֹנָם בָּשָׂר שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַצּוֹם — "קונם" היא לשון נדר, ו"הצום" הוא יום הכיפורים; וזו עדיין דעת רבי יהודה — אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי צוֹם, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכֹל בָּשָׂר — הסעודה הגדולה שמצווה לאכול לפני יום הכיפורים. רַבִּי יוֹסֵי בְנוֹ אוֹמֵר, קוֹנָם שׁוּם שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁתְּהֵא שַׁבָּת — רבי יוסי הוא בנו של רבי יהודה — אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי שַׁבָּת, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכֹל שׁוּם — ליל שבת, שעזרא תיקן לאכול בו שום.
ח:זנדר המותר בלא חכם
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְךָ אִם אֵין אַתָּה בָא וְנוֹטֵל לְבָנֶיךָ כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ, כְּלוּם אָמַרְתָּ אֶלָּא מִפְּנֵי כְבוֹדִי, זֶהוּ כְבוֹדִי. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה לִי אִם אֵין אַתָּה בָא וְנוֹתֵן לִבְנִי כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָסוּר עַד שֶׁיִּתֵּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ, הֲרֵי אֲנִי כְאִלּוּ הִתְקַבָּלְתִּי. הָיוּ מְסָרְבִין בּוֹ לָשֵׂאת בַּת אֲחוֹתוֹ וְאָמַר קוֹנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אִישׁוּת. הָיָה מְסָרֵב בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, אָמַר קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֵינִי נִכְנָס, טִפַּת צוֹנֵן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ, מֻתָּר לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ צוֹנֵן, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְךָ אִם אֵין אַתָּה בָא וְנוֹטֵל לְבָנֶיךָ כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן — "קונם" היא לשון נדר; הוא כופה מתנה על חברו — הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ, כְּלוּם אָמַרְתָּ אֶלָּא מִפְּנֵי כְבוֹדִי, זֶהוּ כְבוֹדִי — כך אומר החבר: כבודי הוא לפרנס את בניי משלי. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה לִי אִם אֵין אַתָּה בָא וְנוֹתֵן לִבְנִי כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָסוּר עַד שֶׁיִּתֵּן — כאן המתנה היא לבנו של הנודר, ולא רק לכבוד החבר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ, הֲרֵי אֲנִי כְאִלּוּ הִתְקַבָּלְתִּי — הנודר רואה את המתנה לבנו כאילו כבר ניתנה. הָיוּ מְסָרְבִין בּוֹ לָשֵׂאת בַּת אֲחוֹתוֹ וְאָמַר קוֹנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם — הפצירו בו לשאתה, שנישואי בת אחות נחשבו לשבח — וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אִישׁוּת — הנישואין נאסרו, אבל לא שאר ההנאות. הָיָה מְסָרֵב בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, אָמַר קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֵינִי נִכְנָס, טִפַּת צוֹנֵן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ — המארח הפציר בחברו לסעוד אצלו, והחבר נדר כדי להיחלץ מן ההזמנה — מֻתָּר לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ צוֹנֵן, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה — הוא רק דחה את הסעודה.