משנה נְדָרִים · פרק ד מתוך יא
נְדָרִים · פרק דאֵין בֵּין הַמֻּדָּר
מה עוד מותר בין המודר הנאה לחברו
סימןגֶּדֶר הֲנָאָה
שני רעיונות כדאי להכיר לפני שמתחילים. נדר יכול לאסור על אדם כל הנאה מחברו: מאכל, טובות, ואפילו קיצור דרך בשדהו. כל אחד מהשניים יכול לנדור כך — לאסור על עצמו את נכסי חברו, או לאסור את נכסיו שלו על חברו. נדר מצומצם יותר אוסר רק את מאכלו של חברו. ומצווה שאדם עושה בשביל חברו, כמו השבת אבדתו, אינה נחשבת הנאה שחברו מקבל. הפרק מראה תחילה במה נבדלים שני הנדרים, ואחר כך מה עוד רשאי החבר לעשות למען המודר, עד כמה קרובים יכולים השניים להיות, מה משנה שנת השמיטה, וכיצד אפשר להאכיל את המודר ולסייע לו בעקיפין.
- ד:אנדר הנאה מול נדר מאכלאין בין המודר הנאה למודר מאכל אלא שני דברים: דריסת הרגל בקרקעו של חברו, והשאלת כלים שאין עושים בהם אוכל נפש.סימןדריסת הרגל
- ד:במעשים המותריםמי שחברו מודר ממנו הנאה רשאי לשקול עבורו את מחצית השקל, לפרוע את חובו ולהחזיר לו את אבדתו, ששניים מהם מצווה, ופריעת החוב אינה אלא מונעת את תביעת המלווה.סימןשוקל את שקלו
- ד:גלימוד תורה, קרבנות והאכלת הבהמהמי שחברו מודר ממנו הנאה רשאי ללמדו מדרש, הלכות ואגדות ולהקריב עליו את קרבנותיו, אבל אינו זן את בהמתו, בין טמאה בין טהורה — שפיטומה מהנה את בעליה.סימןתורם את תרומתו
- ד:דכשהנוכחות עצמה היא הנאההמודר הנאה מחברו מרפא את גופו של חברו ורוחץ עמו באמבטיא גדולה, אבל הישיבה אצלו, האמבטיא הקטנה והתמחוי המשותף — ולדעת רבי יהודה גם השינה עמו בימות הגשמים — יש בהם הנאה.סימןנכנס לבקרו
- ד:המה משנה שנת השמיטההמודר הנאה אינו יורד לשדה חברו, ובשביעית אוכל מן הפירות הנוטים החוצה, שהם הפקר; והמודר מאכל יורד לשדה תמיד, ובשביעית אף אוכל מפירותיה.סימןלפני שביעית
- ד:ואיסור המשא ומתן ומעשה בפרהבין המודר הנאה לחברו אין השאלה, הלוואה ומקח, ומי שסירבו להשאיל לו פרה ונדר בכעס מלחרוש בה את שדהו — דין נדרו תלוי אם דרכו לחרוש בעצמו.סימןהשאילני פרתך
- ד:זעזרה דרך אדם שלישימי שחברו מודר ממנו הנאה אינו נותן לו בעצמו, אבל רומז לחנווני או לפועלים שאינו יודע מה יעשה, והם עוזרים למודר ונוטלים את דמיהם ממנו אחר כך.סימןהולך אצל החנוני
- ד:חהאכלה בדרךכשהמודר וחברו מהלכים בדרך, נותן החבר את המזון לאדם שלישי במתנה גמורה, ואם אין עמהם איש — מפקיר אותו, כדי שהמודר לא ייטול דבר משלו; ורבי יוסי אוסר את ההפקר.סימןמניח על הסלע
כל הפרק
ד:אנדר הנאה מול נדר מאכל
אֵין בֵּין הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לַמֻּדָּר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל אֶלָּא דְרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. הַמֻּדָּר מַאֲכָל מֵחֲבֵרוֹ, לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר. אֲבָל מַשְׁאִיל לוֹ חָלוּק וְטַבַּעַת וְטַלִּית וּנְזָמִים, וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ. מְקוֹם שֶׁמַּשְׂכִּירִין כַּיּוֹצֵא בָהֶן, אָסוּר.
אֵין בֵּין הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לַמֻּדָּר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל אֶלָּא דְרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ — כלומר לעבור בקרקעו של חברו ולשאול ממנו כלים כאלה: למודר מאכל הם מותרים, ולמודר הנאה אסורים. הַמֻּדָּר מַאֲכָל מֵחֲבֵרוֹ — חברו לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר, שבכולם מכינים אוכל. אֲבָל מַשְׁאִיל לוֹ חָלוּק וְטַבַּעַת וְטַלִּית וּנְזָמִים וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ — למודר מאכל אלה מותרים, ולמודר הנאה אסורים. מְקוֹם שֶׁמַּשְׂכִּירִין כַּיּוֹצֵא בָהֶן, אָסוּר — אף למודר מאכל, שבדמי השכירות שחסך יוכל לקנות אוכל.
ד:במעשים המותרים
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, שׁוֹקֵל אֶת שִׁקְלוֹ, וּפוֹרֵעַ אֶת חוֹבוֹ, וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת אֲבֵדָתוֹ. מְקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר, תִּפֹּל הֲנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ.
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, חברו שׁוֹקֵל אֶת שִׁקְלוֹ, וּפוֹרֵעַ אֶת חוֹבוֹ, וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת אֲבֵדָתוֹ — מחצית השקל, שנותנים מדי שנה למקדש, והשבת אבדה מצוות הן; ופריעת החוב אינה אלא מונעת מן המלווה לתבוע. מְקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר — על השבת אבדה — תִּפֹּל הֲנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ — נטילת השכר תהנה את המוצא, וויתור עליו יהנה את הבעלים; לכן ניתן השכר למקדש.
ד:גלימוד תורה, קרבנות והאכלת הבהמה
וְתוֹרֵם אֶת תְּרוּמָתוֹ וּמַעַשְׂרוֹתָיו לְדַעְתּוֹ. וּמַקְרִיב עָלָיו קִנֵּי זָבִין, קִנֵּי זָבוֹת, קִנֵּי יוֹלְדוֹת, חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת. וּמְלַמְּדוֹ מִדְרָשׁ, הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, אֲבָל לֹא יְלַמְּדֶנּוּ מִקְרָא. אֲבָל מְלַמֵּד הוּא אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנוֹתָיו מִקְרָא, וְזָן אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם. וְלֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָן אֶת הַטְּמֵאָה, וְאֵינוֹ זָן אֶת הַטְּהוֹרָה. אָמְרוּ לוֹ, מַה בֵּין טְמֵאָה לִטְהוֹרָה. אָמַר לָהֶן, שֶׁהַטְּהוֹרָה נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ, וּטְמֵאָה נַפְשָׁהּ וְגוּפָהּ לַשָּׁמָיִם. אָמְרוּ לוֹ, אַף הַטְּמֵאָה נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ, שֶׁאִם יִרְצֶה, הֲרֵי הוּא מוֹכְרָהּ לְגוֹיִם אוֹ מַאֲכִילָהּ לִכְלָבִים.
וְתוֹרֵם אֶת תְּרוּמָתוֹ וּמַעַשְׂרוֹתָיו — חלקם של הכהן והלוי מן היבול — לְדַעְתּוֹ, כלומר כשבעל הפירות אומר "כל הרוצה יתרום"; שאילו מינה אותו לשליח, הייתה זו הנאה. וּמַקְרִיב עָלָיו קִנֵּי זָבִין, קִנֵּי זָבוֹת, קִנֵּי יוֹלְדוֹת, חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת — קן הוא זוג עופות לקרבן; כהן מקריבם בשבילו, שעבודת המזבח מצווה, לא הנאה לבעלים. וּמְלַמְּדוֹ מִדְרָשׁ, הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, שאין נוטלים שכר על לימודם, אֲבָל לֹא יְלַמְּדֶנּוּ מִקְרָא, שעליו נהגו המלמדים ליטול שכר, ולימוד חינם היה חוסך לו אותו. אֲבָל מְלַמֵּד הוּא אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנוֹתָיו מִקְרָא וְזָן אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם — אף שהוא נפטר בכך מחובתו, אין זו נחשבת הנאה. וְלֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה — שפיטומה של הבהמה הנאה ישירה היא לבעליה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָן אֶת הַטְּמֵאָה, וְאֵינוֹ זָן אֶת הַטְּהוֹרָה. אָמְרוּ לוֹ, מַה בֵּין טְמֵאָה לִטְהוֹרָה? אָמַר לָהֶן, שֶׁהַטְּהוֹרָה נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ — שהרי רשאי לאוכלה, ופיטומה מהנה אותו — וּטְמֵאָה נַפְשָׁהּ וְגוּפָהּ לַשָּׁמָיִם — שאינה עומדת אלא למלאכה, ואין בעליה מקפיד על שומנה. אָמְרוּ לוֹ, אַף הַטְּמֵאָה נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ שֶׁאִם יִרְצֶה, הֲרֵי הוּא מוֹכְרָהּ לְגוֹיִם אוֹ מַאֲכִילָהּ לִכְלָבִים — ובהמה שמנה נמכרת ביוקר, ונמצא שאף פיטומה של הטמאה מהנה את בעליה.
ד:דכשהנוכחות עצמה היא הנאה
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְנִכְנַס לְבַקְּרוֹ, עוֹמֵד, אֲבָל לֹא יוֹשֵׁב. וּמְרַפְּאֵהוּ רְפוּאַת נֶפֶשׁ, אֲבָל לֹא רְפוּאַת מָמוֹן. וְרוֹחֵץ עִמּוֹ בְאַמְבַּטִיָא גְדוֹלָה, אֲבָל לֹא בִקְטַנָּה. וְיָשֵׁן עִמּוֹ בְמִטָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּימוֹת הַחַמָּה, אֲבָל לֹא בִימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְהַנֵּהוּ. וּמֵסֵב עִמּוֹ עַל הַמִּטָּה, וְאוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲבָל לֹא מִן הַתַּמְחוּי, אֲבָל אוֹכֵל הוּא עִמּוֹ מִן הַתַּמְחוּי הַחוֹזֵר. לֹא יֹאכַל עִמּוֹ מִן הָאֵבוּס שֶׁלִּפְנֵי הַפּוֹעֲלִים, וְלֹא יַעֲשֶׂה עִמּוֹ בְאֻמָּן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹשֶׂה הוּא בְרִחוּק מִמֶּנּוּ.
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְנִכְנַס לְבַקְּרוֹ — כשהמודר חולה וחברו בא לבקרו — עוֹמֵד, אֲבָל לֹא יוֹשֵׁב — במקום שמשלמים על ישיבה עם חולים, ישיבתו בחינם הנאה למודר. וּמְרַפְּאֵהוּ רְפוּאַת נֶפֶשׁ, אֲבָל לֹא רְפוּאַת מָמוֹן — כלומר מרפא את גופו, שהרפואה מצווה, אבל לא את בהמתו החולה. וְרוֹחֵץ עִמּוֹ בְאַמְבַּטִיָא גְדוֹלָה, אֲבָל לֹא בִקְטַנָּה — בקטנה גופו מגביה את המים על חברו, והרי זו הנאה. וְיָשֵׁן עִמּוֹ בְמִטָּה. ואילו רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּימוֹת הַחַמָּה, אֲבָל לֹא בִימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְהַנֵּהוּ — שבחורף חום גופו מחמם את חברו. וּמֵסֵב עִמּוֹ עַל הַמִּטָּה, וְאוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲבָל לֹא מִן הַתַּמְחוּי, קערת ההגשה המשותפת, שמא ישאיר בה אחד מהם נתח טוב לחברו; אֲבָל אוֹכֵל הוּא עִמּוֹ מִן הַתַּמְחוּי הַחוֹזֵר, שבעל הבית חוזר וממלא אותו, ואיש אינו משאיר מחלקו לחברו. לֹא יֹאכַל עִמּוֹ מִן הָאֵבוּס שֶׁלִּפְנֵי הַפּוֹעֲלִים, וְלֹא יַעֲשֶׂה עִמּוֹ בְאֻמָּן — האבוס הוא קערה גדולה, ו"אומן" שורה בכרם: באותה שורה חברו מוצא את הדרך מפונה ועובד מהר יותר — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹשֶׂה הוּא בְרִחוּק מִמֶּנּוּ.
ד:המה משנה שנת השמיטה
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לִפְנֵי שְׁבִיעִית, לֹא יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַנּוֹטוֹת. וּבַשְּׁבִיעִית אֵינוֹ יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, אֲבָל אוֹכֵל הוּא מִן הַנּוֹטוֹת. נָדַר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל לִפְנֵי שְׁבִיעִית, יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַפֵּרוֹת. וּבַשְּׁבִיעִית, יוֹרֵד וְאוֹכֵל.
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לִפְנֵי שְׁבִיעִית לֹא יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַנּוֹטוֹת — בשנה רגילה, אף פירות הענפים הנוטים אל מחוץ לשדה שייכים לבעלים. וּבַשְּׁבִיעִית אֵינוֹ יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, אֲבָל אוֹכֵל הוּא מִן הַנּוֹטוֹת — שבשביעית נעשים הפירות הפקר ואין באכילתם הנאה ממנו; אבל הקרקע עצמה לא נעשתה הפקר. נָדַר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל לִפְנֵי שְׁבִיעִית, יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַפֵּרוֹת — נדר מאכל אוסר את האכילה בלבד, ולא את ההליכה. וּבַשְּׁבִיעִית, יוֹרֵד וְאוֹכֵל — הפירות הפקר, ושוב אינם מאכלו של חברו.
ד:ואיסור המשא ומתן ומעשה בפרה
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ וְלֹא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ, לֹא יַלְוֶנּוּ וְלֹא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ, הַשְׁאִילֵנִי פָרָתֶךָ. אָמַר לוֹ, אֵינָהּ פְּנוּיָה. אָמַר קוֹנָם שָׂדִי שֶׁאֲנִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם, אִם הָיָה דַרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ, הוּא אָסוּר וְכָל אָדָם מֻתָּרִין. אִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ, הוּא וְכָל אָדָם אֲסוּרִין.
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ — לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ וְלֹא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ, לֹא יַלְוֶנּוּ וְלֹא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ — אף להשאיל ולמכור לו אסור, שמא יבוא לשאול ולקנות ממנו. אָמַר לוֹ, הַשְׁאִילֵנִי פָרָתֶךָ. אָמַר לוֹ, אֵינָהּ פְּנוּיָה. אָמַר קוֹנָם שָׂדִי שֶׁאֲנִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם — "קונם" היא מילת נדר: בכעסו אסר על עצמו לחרוש את שדהו בפרה שביקש. אִם הָיָה דַרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ, הוּא אָסוּר וְכָל אָדָם מֻתָּרִין, שלא כיוון אלא לחרישה בידיו שלו. אִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ, הוּא וְכָל אָדָם אֲסוּרִין — כשאינו חורש בעצמו, כוונתו שאיש לא יחרוש את שדהו בפרה שביקש.
ד:זעזרה דרך אדם שלישי
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, הוֹלֵךְ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וְאוֹמֵר, אִישׁ פְּלוֹנִי מֻדָּר מִמֶּנִּי הֲנָאָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה. וְהוּא נוֹתֵן לוֹ וּבָא וְנוֹטֵל מִזֶּה. הָיָה בֵיתוֹ לִבְנוֹת, גְּדֵרוֹ לִגְדֹּר, שָׂדֵהוּ לִקְצֹר, הוֹלֵךְ אֵצֶל הַפּוֹעֲלִים וְאוֹמֵר, אִישׁ פְּלוֹנִי מֻדָּר מִמֶּנִּי הֲנָאָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה. הֵם עוֹשִׂין עִמּוֹ, וּבָאִין וְנוֹטְלִין שָׂכָר מִזֶּה.
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל — חברו הוֹלֵךְ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וְאוֹמֵר, אִישׁ פְּלוֹנִי מֻדָּר מִמֶּנִּי הֲנָאָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה — מתאר את הבעיה בלבד, ואינו מבקש מן החנווני לתת לו. וְהוּא נוֹתֵן לוֹ וּבָא וְנוֹטֵל מִזֶּה — החנווני נותן, וזה שדיבר עמו משלם לו מרצונו, שהרי לא אמר "תן לו ואני אשלם". הָיָה בֵיתוֹ לִבְנוֹת, גְּדֵרוֹ לִגְדֹּר, שָׂדֵהוּ לִקְצֹר, חברו הוֹלֵךְ אֵצֶל הַפּוֹעֲלִים וְאוֹמֵר, אִישׁ פְּלוֹנִי מֻדָּר מִמֶּנִּי הֲנָאָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה — שוב רק מתאר את הבעיה, ואינו שוכר אותם. הֵם עוֹשִׂין עִמּוֹ, וּבָאִין וְנוֹטְלִין שָׂכָר מִזֶּה — וכמו אצל החנווני, לא יבטיח להם שכר, שאם כן נעשו שלוחיו.
ד:חהאכלה בדרך
הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, נוֹתֵן לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה וְהַלָּה מֻתָּר בָּהּ. אִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר, מַנִּיחַ עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הַגָּדֵר וְאוֹמֵר, הֲרֵי הֵן מֻפְקָרִים לְכָל מִי שֶׁיַּחְפֹּץ, וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר.
הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, חברו נוֹתֵן לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה וְהַלָּה מֻתָּר בָּהּ — המזון נעשה של האחר, ולכן המודר רשאי לאכול ממנו. אִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר, מַנִּיחַ עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הַגָּדֵר וְאוֹמֵר, הֲרֵי הֵן מֻפְקָרִים לְכָל מִי שֶׁיַּחְפֹּץ וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל — מזון הפקר אינו של אדם, ולפיכך המודר רשאי ליטול אותו. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. לדעתו, כשאין שם אדם אחר שיוכל ליטול, נמצא ההפקר מתנה מוסווית.