משנה נְדָרִים · פרק ב מתוך יא
נְדָרִים · פרק בוְאֵלּוּ מֻתָּרִין
נדרים שאינם חלים, ונדר מול שבועה
סימןנֶדֶר וּשְׁבוּעָה
שתי דרכים שבהן אדם מחייב את עצמו עוברות לאורך הפרק. הנדר אוסר חפץ: "ככר זו עליי כקרבן". השבועה מחייבת את האדם עצמו: "שבועה שלא אוכל". הנדר פועל בכך שהוא תולה את החפץ בדבר שנאסר מכוח נדר, כמו קרבן, ולכן התולה מאכל בבשר חזיר, שהתורה עצמה אסרה אותו, לא עשה כלום. ומן התורה הנדר חל רק על דבר שיש בו ממש, ואילו השבועה חלה אף על מעשה, כמו שינה. הפרק בוחן היכן כל אחד מהם חמור מחברו, ואחר כך עובר ללשונות שאינן ברורות: נדר שלא פורש נדון לחומרה, אבל מי שאומר שהתכוון למשמעות שאין בה איסור — נאמן.
- ב:אנדרים שאינם חלים — והשבועה שכןהתולה את המאכל בבשר חזיר, בעבודה זרה או בחלה ובתרומה לא נדר כלום, ונדר על מעשה שאין בו ממש אינו חל מן התורה, אבל שבועה על אותו מעשה חלה.סימןכבשר חזיר / כחלת אהרן
- ב:בהיכן השבועה חמורה מן הנדר, והיכן הנדר חמור מן השבועההשבועה חלה על מעשה שאין בו ממש, מה שאין הנדר יכול, ואילו הנדר יכול לאסור על האדם חפץ של מצווה, ושבועה לבטל מצווה אינה חלה.סימןחמר בשבועות מבנדרים
- ב:גנדר בתוך נדר — ואין שבועה בתוך שבועהשתי נזירויות על אותו תנאי מצטרפות וחייב בשתיהן, אבל שתי שבועות זהות על אותו מעשה אינן מחייבות אלא אחת.סימןנדר בתוך נדר
- ב:דסתם נדרים — להחמירנדר שלא פורש נדון לחומרה, ורק פירושו של הנודר עצמו יכול להקל בו; ורבי יהודה מבחין בין יהודה לגליל.סימןסתם נדרים להחמיר
- ב:הנדרים שמשמעם דבר אחר לגמריהנודר יכול לפרש מילה שבנדרו במשמעה האחר — "חרם" כרשת של דייגים — ונמצא שלא נדר כלל; ואם בא לשאול עליו, רבי מאיר עונש אותו וחכמים מתירים לו בנחת.סימןבחרמו של ים
כל הפרק
ב:אנדרים שאינם חלים — והשבועה שכן
וְאֵלּוּ מֻתָּרִין. חֻלִּין שֶׁאֹכַל לָךְ, כִּבְשַׂר חֲזִיר, כַּעֲבוֹדָה זָרָה, כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין, כִּנְבֵלוֹת, כִּטְרֵפוֹת, כִּשְׁקָצִים, כִּרְמָשִׂים, כְּחַלַּת אַהֲרֹן וְכִתְרוּמָתוֹ, מֻתָּר. הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמָּא, פּוֹתְחִין לוֹ פֶתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ. קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ, הֲרֵי זֶה בְלֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, אָסוּר.
וְאֵלּוּ מֻתָּרִין: חֻלִּין שֶׁאֹכַל לָךְ, או כִּבְשַׂר חֲזִיר, או כַּעֲבוֹדָה זָרָה, או כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין — עורות של בהמות שליבן נעקר והוקרב לעבודה זרה — כִּנְבֵלוֹת, כִּטְרֵפוֹת, כִּשְׁקָצִים, כִּרְמָשִׂים, כְּחַלַּת אַהֲרֹן וְכִתְרוּמָתוֹ — מתנות הכהן מן העיסה ומן היבול. אף אחד מאלה לא נאסר מכוח נדר, ולכן המאכל מֻתָּר. הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמָּא — כדי לאסור אותה על עצמו — פּוֹתְחִין לוֹ פֶתַח מִמָּקוֹם אַחֵר — חכם מוצא לו טעם חדש להתחרט, ומתיר את הנדר — שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ. קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן — "קונם" היא מילת נדר — שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, או הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ — שלא יקיים עמה יחסי אישות — הֲרֵי זֶה בְלֹא יַחֵל דְּבָרוֹ — הפסוק המצווה לקיים נדרים (במדבר ל, ג). שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ — שבועה אוסרת את האדם עצמו, ולכן חלה גם על מעשים — אָסוּר.
ב:בהיכן השבועה חמורה מן הנדר, והיכן הנדר חמור מן השבועה
קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, לֹא קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, מֻתָּר. שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לָךְ, לֹא שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, אָסוּר. זֶה חֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים. וְחֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת, כֵּיצַד, אָמַר, קוֹנָם סֻכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל, תְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מֵנִיחַ, בַּנְּדָרִים אָסוּר, בַּשְּׁבוּעוֹת מֻתָּר, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוֹת.
קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, לֹא קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ — שתי הראשונות נשמעות כשבועה בחיי הקרבן, והשלישית אומרת במפורש שאין זה קרבן: מֻתָּר. שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לָךְ, לֹא שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ — אין נשבעים "בחיי השבועה", ולכן כל אחת מהן שבועה ממש: אָסוּר. זֶה חֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים: השבועה תופסת אף על מעשה שאין בו ממש, ואילו הנדר אינו חל מן התורה אלא על דבר שיש בו ממש. וְחֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת, כֵּיצַד? אָמַר, קוֹנָם סֻכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה — "קונם" היא מילת נדר — לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל, תְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מֵנִיחַ: בַּנְּדָרִים אָסוּר, שהנדר אוסר עליו את החפץ עצמו; בַּשְּׁבוּעוֹת מֻתָּר, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוֹת — שבועה כזו אינה חלה כלל.
ב:גנדר בתוך נדר — ואין שבועה בתוך שבועה
יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, וְאֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה. כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכַל, הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכַל, וְאָכַל, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת.
יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר — נדר שני חל על גבי הראשון ומוסיף עליו איסור נפרד — וְאֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה כֵּיצַד? אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכַל, וחזר ואמר הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכַל, וְאָכַל: חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת — שלושים יום של נזירות, בלי יין ותספורת, על כל פעם שאמר. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וחזר ונשבע שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל: אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת, שהשבועה הראשונה כבר אסרה עליו, והשנייה אינה מוסיפה דבר.
ב:דסתם נדרים — להחמיר
סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר, וּפֵרוּשָׁם לְהָקֵל. כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ, כְּיֵין נֶסֶךְ, אִם שֶׁל שָׁמַיִם נָדַר, אָסוּר. אִם שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כְּחֵרֶם, אִם כְּחֵרֶם שֶׁל שָׁמַיִם, אָסוּר. וְאִם כְּחֵרֶם שֶׁל כֹּהֲנִים, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כְּמַעֲשֵׂר, אִם כְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה נָדַר, אָסוּר. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כִּתְרוּמָה, אִם כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נָדַר, אָסוּר. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְתָם תְּרוּמָה בִּיהוּדָה אֲסוּרָה, בַּגָּלִיל מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. סְתָם חֲרָמִים, בִּיהוּדָה מֻתָּרִין, וּבַגָּלִיל אֲסוּרִין, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים.
סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר — לשון שיש לה פירוש אוסר ופירוש מתיר, נדונה כאוסרת — וּפֵרוּשָׁם לְהָקֵל, שאם אמר שהתכוון לפירוש המתיר, מאמינים לו. כֵּיצַד? אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ, או כְּיֵין נֶסֶךְ — של המזבח או של עבודה זרה — אִם שֶׁל שָׁמַיִם נָדַר, אָסוּר, שהקרבנות נאסרים מכוח נדר. אִם שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר, מֻתָּר — שהבשר והיין של עבודה זרה אסורים מן התורה עצמה ולא מכוח נדר, ואינם יכולים לשמש עוגן לנדר חדש. וְאִם סְתָם, אָסוּר. כשלא פירש, מבינים שהתכוון לקרבנות המזבח. הֲרֵי עָלַי כְּחֵרֶם — נכס שהוקדש למקדש, או נכס שניתן לכהנים — אִם כְּחֵרֶם שֶׁל שָׁמַיִם, אָסוּר. וְאִם כְּחֵרֶם שֶׁל כֹּהֲנִים, מֻתָּר. חרם כזה נחשב כאילו כבר הגיע לידי הכהן, ונעשה ממונו הרגיל. וְאִם סְתָם, אָסוּר. כשלא פירש, מבינים שהתכוון לחרם של המקדש. הֲרֵי עָלַי כְּמַעֲשֵׂר — מעשר בהמה, או מעשר התבואה שבגורן — אִם כְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה נָדַר, אָסוּר. מעשר בהמה מוקדש בידי בעליו, ולכן נחשב כנאסר מכוח נדר. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. מעשר התבואה מגיע ללוי מן התורה, ולא נאסר מכוח נדר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. כשלא פירש, מבינים שהתכוון למעשר בהמה. הֲרֵי עָלַי כִּתְרוּמָה — חלק הכהן מן היבול, או תרומת הלשכה: כסף המקדש לקרבנות הציבור — אִם כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נָדַר, אָסוּר. כסף זה קשור בקרבנות. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. תרומת הכהן מגיעה לו מן התורה, ולא נאסרה מכוח נדר. וְאִם סְתָם, אָסוּר — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. בכל הנדרים הללו, כשלא פירש, הוא מחמיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְתָם תְּרוּמָה בִּיהוּדָה אֲסוּרָה, ששם "תרומה" עשויה לכוון לתרומת הלשכה, אבל בַּגָּלִיל מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. הרחוקים מירושלים מתכוונים ב"תרומה" רק לחלק הכהן. סְתָם חֲרָמִים, בִּיהוּדָה מֻתָּרִין, ששם "חרם" היה בדרך כלל מתנה לכהנים, וּבַגָּלִיל אֲסוּרִין, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים. כל מה שהחרימו הלך לתחזוקת המקדש.
ב:הנדרים שמשמעם דבר אחר לגמרי
נָדַר בְּחֵרֶם וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְחֶרְמוֹ שֶׁל יָם. בְּקָרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְקָרְבָּנוֹת שֶׁל מְלָכִים. הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ. קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי, וְאָמַר לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי, עַל כֻּלָּן אֵין נִשְׁאָלִים לָהֶם. וְאִם נִשְׁאֲלוּ, עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פּוֹתְחִין לָהֶם פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, וּמְלַמְּדִים אוֹתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בַּנְּדָרִים.
נָדַר בְּחֵרֶם וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְחֶרְמוֹ שֶׁל יָם — ש"חרם" הוא גם רשת דייגים, ונמצא לדבריו שלא הקדיש כלום. בְּקָרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְקָרְבָּנוֹת שֶׁל מְלָכִים. "קרבן" הוא גם מתנה שמגישים למלך. הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ. "עצמי" פירושו גופי, אבל "עצם" היא גם עצם ממש. קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי — "קונם" היא מילת נדר — וְאָמַר לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי. עַל כֻּלָּן אֵין נִשְׁאָלִים לָהֶם — אין צריך לבקש מחכם שיתיר אותם, שלפי פירוש הנודר לא חל נדר מעולם. וְאִם נִשְׁאֲלוּ, עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן — ואין חכם מתיר להם — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. בעצם השאלה הם מראים שאינם בטוחים בתירוצם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פּוֹתְחִין לָהֶם פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, והחכם מוצא להם טעם לחרטה ומתיר את הנדר, וּמְלַמְּדִים אוֹתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בַּנְּדָרִים