סדר נָשִׁים · 60 משניות
נָזִיר
נזיר — המסכת הרביעית בסדר נשים — היא מסכת נדר הנזירות (במדבר ו): מי שנודר להינזר מיין ומכל היוצא מן הגפן, מגילוח שערו ומטומאת מת. הפרק הפותח ממפה את הלשון שיוצרת את הנדר — כינויים (מילים חלופיות) וידות (רמיזות) — וכיצד ניסוחו קובע את משכו, משלושים יום, משכה של נזירות סתם, ועד נזיר עולם או נזיר שמשון לכל ימיו. הפרקים הבאים עוסקים בנדרים בטעות ובנדרים על תנאי, בראיות שמחליפים בית שמאי ובית הלל, בתגלחת החותמת ובקרבנותיה, בטומאת מת הסותרת את המניין, בכוחם של בעל ואב להפר נזירות או להטיל אותה, ובמעשי הילני המלכה ונחום המדי.
נֶדֶר וּזְמַן
פרק אכָּל כִּנּוּיֵי
הלשון שיוצרת נדר נזירות
סימןלְשׁוֹן הַנֶּדֶר
נזיר הוא מי שנודר להבדיל את עצמו לזמן מה: אינו שותה יין ואינו אוכל דבר מן הגפן, אינו מגלח את שערו ואינו נטמא למת (במדבר ו). בתום ימיו הוא מגלח את ראשו ומביא קרבנות. הנדר נעשה בדיבור, ולכן השאלה הראשונה היא אילו מילים נחשבות. הפרק פותח במילים קרובות ובאמירות קטועות שמחייבות גם הן, ומשם מראה כיצד הלשון קובעת את אורך הנזירות: שלושים יום כשלא נקב זמן, כל החיים למי שמזכיר את שמשון, ונזירויות רבות למי שנודר במניין, כמו שערות ראשו או ימות השנה.
- א:אהמילים שעושות אדם לנזירכינויים כמו "נזיק" ורמיזות קטועות כמו "אהא" עושים את האומר אותם נזיר, כאילו אמר "נזיר" במפורש.סימןכנויי נזירות
- א:באיסור אחד, ונזיר שמשוןהנודר באחד מאיסורי הנזיר בלבד נעשה נזיר גמור, והאומר "הריני כשמשון" נעשה נזיר שמשון לכל ימיו, ולעולם אינו רשאי לגלח את שערו.סימןמן החרצנים / כשמשון
- א:גשלושים יום ותוספת זמןנזירות סתם נמשכת שלושים יום, והמוסיף עליה אפילו "ויום אחד" נעשה נזיר שתי נזירויות שלמות.סימןסתם נזירות שלשים יום
- א:דנזירויות כשיער הראשהנודר נזירות "כשיער ראשי", "כעפר הארץ" או "כחול הים" נעשה נזיר עולם ומגלח אחת לשלושים יום, ולדעת רבי אין זה אלא באומר "נזירות" בלשון רבים.סימןכשער ראשי
- א:הנזירות מלוא הקופההנודר נזירות "מלוא הבית" או "מלוא הקופה" נחקר בבית דין: אם כיוון לנזירות אחת גדולה — נזיר שלושים יום, ואם נדר סתם — נזיר כל ימיו.סימןמלא הבית
- א:ונזיר מכאן עד מקום פלוניהנודר נזירות עד מקום פלוני — אומדים את ימי הדרך: פחות משלושים יום — נזיר שלושים יום, ויותר — נזיר כמניין הימים.סימןמכאן עד מקום פלוני
- א:זנזיר כמניין ימות החמההנודר נזירות כמניין ימות החמה מונה שלוש מאות שישים וחמש נזירויות, ורבי יהודה מספר על אדם שהשלים אותן ומת.סימןימות החמה
פרק בהֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגָרוֹת
נדרי נזירות בטעות ועל תנאי
סימןתְּנָאִים
נדר נעשה במילים, ומילים עלולות להחטיא: אדם מוסיף דבר שאין בו טעם, או תולה את נדרו בתנאי. שני דברים כדאי לדעת מראש. בית שמאי ובית הלל, שני בתי המדרש הגדולים של ראשית ימי התנאים, נחלקים פעמים רבות אם אדם נתפס בתחילת דבריו. ומן המצב שבו נאמר הנדר אפשר לפעמים ללמוד מה פירושו. הפרק נפתח באדם שנודר להיות נזיר "מן הגרוגרות", ומשם פונה לנדרים שבתנאי, להתחייבות לשלם קרבנות של נזיר אחר, ולנדרים התלויים בהולדת ילד.
- ב:אנזיר מן הגרוגרותהאומר "הריני נזיר מן הגרוגרות" — לבית שמאי נזיר ולבית הלל אינו נזיר, ורבי יהודה מצמצם את דברי בית שמאי לאומר "הרי הן עלי קרבן".סימןמן הגרוגרות
- ב:באם תעמוד הפרההתולה נזירות בפרה רובצת או בדלת תקועה — שוב נחלקו בית שמאי ובית הלל כבגרוגרות.סימןפרה זו / הדלת הזה
- ב:גהכוס שמזגו לוהאומר על כוס שמזגו לו "הריני נזיר ממנו" — נזיר גמור, אבל אישה שיכורה שאמרה כך לא כיוונה אלא לאסור עליה את הכוס כקרבן, ואינה נזירה.סימןמזגו לו את הכוס
- ב:דעל מנת שאהא שותה ייןהנודר נזירות על מנת שיהא מותר לו ביין או בטומאת מת הרי הוא נזיר גמור ותנאו בטל, ובמי שטעה בדיני הנזירות נחלקו חכמים ורבי שמעון.סימןשותה יין / איני יודע
- ב:הועלי לגלח נזירשניים שנדרו נזירות וקיבלו עליהם קרבנות של נזיר אחר — אם נבונים ובעלי תושייה הם, מגלחים זה את זה, ואם לאו, מגלחים נזירים אחרים.סימןעלי לגלח נזיר
- ב:ולגלח חצי נזירשניים שקיבלו עליהם כל אחד "לגלח חצי נזיר" — לדעת רבי מאיר כל אחד חייב בקרבנות של נזיר שלם, וחכמים אומרים שכל אחד חייב במחצית.סימןלגלח חצי נזיר
- ב:זכשייוולד לו בן"לכשיהיה לי בן" מתקיים רק בזכר, אבל "כשאראה כשיהיה לי ולד" מתקיים אף בבת, בטומטום ובאנדרוגינוס.סימןלכשיהיה לי בן
- ב:חהפילה אשתוהנודר נזירות "לכשיהיה לי ולד" והפילה אשתו — אינו נזיר, ורבי שמעון מכסה בנדרים מותנים את הספק שמא היה הוולד בן קיימא.סימןהפילה אשתו
- ב:טנזירות שלו ונזירות בנוכששתי נזירויות חופפות, זו שנדר ראשונה נמנית ראשונה, אף אם צריך להפסיק לשמה מניין שכבר התחיל.סימןנזיר ונזיר
- ב:ינזיר מאה יוםהנודר נזירות "לכשיהיה לי בן" ונזירות מאה יום — בן שנולד לאחר יום שבעים מבטל את הימים שמנה מעבר לשבעים, שאין תגלחת פחות משלושים יום.סימןנזיר מאה יום
פרק גמִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר
השלמת הנזירות והתגלחת
סימןמִנְיַן הַיָּמִים
נזירות מסתיימת בטקס: כשנשלמו ימיו, הנזיר מגלח את ראשו ומביא את קרבנותיו. עד אז עליו להתרחק מן המת; נטמא למת בתוך ימיו — הימים שמנה אבדו, והוא מתחיל למנות מחדש. שני רעיונות עוברים לאורך הפרק: מקצת היום ככולו, ויום אחד יכול לפעמים להימנות לשתי נזירויות. הפרק שואל באיזה יום הנזיר מגלח, כמה הוא מפסיד כשהטומאה באה ביום האחרון ממש, מה דינו של מי שנדר בבית הקברות או בחוץ לארץ, ומה עושים כשעדים חלוקים זה על זה.
- ג:איום שלושים או שלושים ואחדנזיר סתם מגלח ביום שלושים ואחד, ואם גילח ביום שלושים יצא — אלא אם כן נדר במפורש "שלושים יום".סימןמגלח יום שלשים ואחד
- ג:בשתי נזירויותהנודר שתי נזירויות מגלח ביום שלושים ואחד וביום שישים ואחד, ואם גילח ביום שלושים — יום זה עולה לשתיהן, כעדותו של רבי פפייס.סימןשתי נזיריות
- ג:גטומאה ביום שלושיםנזיר שנטמא בטומאת מת ביום שלושים סותר את הכול ומתחיל למנות מחדש, ורבי אליעזר אומר שנזיר סתם אינו סותר אלא שבעה.סימןנטמא יום שלשים
- ג:דטומאה ביום מאההנודר מאה יום ונטמא ביום המאה — לדעת חכמים סותר את הכול, ונטמא ביום מאה ואחד — אינו סותר אלא שלושים.סימןנטמא יום מאה
- ג:הנדר בבית הקברותהנודר והוא בבית הקברות — אין הימים עולים לו עד שייצא וייטהר, ורבי אליעזר אומר שאין הטומאה סותרת עד שיהיו לו "ימים ראשונים".סימןבבית הקברות
- ג:והילני המלכההילני המלכה נדרה שבע שנות נזירות אם ישוב בנה בשלום, ודיני חוץ לארץ והטומאה האריכו את נזירותה לעשרים ואחת שנה.סימןבא לארץ / הילני המלכה
- ג:זשתיים שבתוך חמשכת אחת מעידה שנדר שתי נזירויות וכת אחת חמש, ובית הלל אומרים שיש בכלל חמש שתיים — ולפיכך הוא נזיר שתיים.סימןשתי כתי עדים
הֲפָרָה וְטָעוּת
פרק דמִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר
נדרים העונים זה לזה, וסמכות המשפחה על הנזירות
סימןבַּעַל וְאָב
שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. אדם יכול לקבל על עצמו נדר גם כשהוא רק מצטרף לנדרו של אחר ואומר אחריו "ואני". והתורה נתנה לבעל כוח להפר את נדרי העינוי של אשתו, ונדר נזירות בכללם, אבל לא לאחר שקיים את הנדר בעצמו. הפרק פותח בשרשרת של אנשים הנתלים בנדר אחד, ואחר כך שואל מתי בעל מפר את נזירות אשתו, ומה ייעשה בבהמות ובמעות שהפרישה לקרבנותיה. הוא נחתם באב המדיר את בנו הקטן בנזירות, ובבן המביא את קרבנותיו ממעות הנזירות שהניח אביו.
- ד:אשרשרת של נזיריםאחד אומר "הריני נזיר" ואחרים עונים "ואני" — כולם נזירים, וכל אחד תלוי בקודמו: הותר הראשון, הותרו כולם, והותר האחרון, הוא לבדו מותר.סימןואני ואני
- ד:ב"ואת?" — "אמן"אם הבעל שאל "ואת?" והיא ענתה "אמן" — מפר את נדרה, ואם היא שאלה והוא ענה "אמן" — קיים את נדרה ואינו יכול להפר.סימןואת ואמרה אמן
- ד:גמלקות לאחר ההפרהנזירה ששתתה יין או נטמאה למת סופגת את הארבעים, אבל אם הפר לה בעלה והיא לא ידעה — אינה סופגת, ורבי יהודה אומר שתספוג מכת מרדות על שכיוונה לעבור.סימןלא ידעה שהפר
- ד:דמה ייעשה בקרבנותיהאישה שהופר נדר נזירותה לאחר שהפרישה את בהמתה — החטאת תמות, והעולה והשלמים קרבים, ודין המעות תלוי אם הם סתומים או מפורשים.סימןהפרישה את בהמתה
- ד:העד מתי אפשר להפרמשנזרק על הנזירה אחד מן הדמים שוב אין בעלה מפר, אבל בתגלחת הטומאה עדיין הוא מפר, ולדעת רבי אף בתגלחת הטהרה — שאינו רוצה באישה מגולחת.סימןנזרק עליה
- ד:והאב מדיר את בנו בנזירהאב — ולא האם — מדיר את בנו הקטן בנזירות, אבל הבן או קרוביו יכולים לבטלה בתגלחת או במחאה.סימןהאיש מדיר את בנו
- ד:זהמגלח על נזירות אביובן — ולא בת — מגלח על מעות נזירות שהניח אביו, ורבי יוסי מתיר זאת רק כשהוא ואביו היו נזירים בשעה שמת האב.סימןמגלח על נזירות אביו
פרק הבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים
נדרים והקדשות שנעשו בטעות
סימןנְדָרִים בְּטָעוּת
שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. דיבור לבדו יכול להקדיש נכס לבית המקדש, ודיבור לבדו יכול לעשות אדם נזיר. אבל לפעמים אדם מדבר מתוך הנחה מוטעית, והפרק שואל אם דבריו עדיין מחייבים. בית שמאי ובית הלל, בתי המדרש של שמאי ושל הלל, נחלקים בהקדש שנעשה בטעות. מכאן עובר הפרק לנדרי נזירות: נדר שנסמך על בהמה שכבר נגנבה, נזירים שעלו מן הגולה ומצאו את המקדש חרב, ונדרים שנתלו בהשערה על אדם הבא מרחוק או על בריה שאין יודעים מה היא.
- ה:אהקדש טעותלבית שמאי הקדש טעות הקדש ולבית הלל אינו הקדש, והפרק פותח במקדיש "שור שחור שייצא ראשון" — ויצא לבן.סימןהקדש טעות
- ה:בדינר של כסף וחבית של שמןעוד שני מקרים של הקדש טעות: הקדיש דינר זהב ועלה בידו של כסף, חבית יין ועלתה של שמן — ובית הלל אומרים ששניהם אינם הקדש.סימןדינר זהב
- ה:גהנזיר ומעשר הבהמהבית הלל ובית שמאי מחליפים ראיות בהקדש טעות — מבהמת הנזיר שנדרו הותר ועד מעשר בהמה, שקדושת התשיעי והאחד עשר בו גזירת הכתוב היא.סימןנשאל לחכם
- ה:דטעותו של נחום המדיפגם שהיה בשעת הנדר פותח פתח להתירו, ודבר שנתחדש אחריו אינו פותח — ובזה טעה נחום המדי, שהתיר את הנזירים שעלו מן הגולה ומצאו את המקדש חרב.סימןנגנבה / נחום המדי
- ה:המי זה הבא לקראתנו?הולכי דרכים תולים את נזירותם בזהותו של הבא לקראתם, ובית שמאי, בית הלל ורבי טרפון חלוקים מי מהם נזיר.סימןהיו מהלכין בדרך
- ה:והאיש שהרתיע לאחוריוהרתיע האיש ולא נודע מיהו — אין אחד מהם נזיר, ורבי שמעון מלמד נוסח שבו יהיה נזיר בין כך ובין כך.סימןהרתיע לאחוריו
- ה:זחיה או בהמה?תשעה נודרים על הכוי, שלא הוכרע אם חיה הוא או בהמה, וכולם נזירים — לבית שמאי נזירים ודאיים ולבית הלל נזירים מספק.סימןראה את הכוי
גֶּפֶן, תִּגְלַחַת וְטֻמְאָה
פרק ושְׁלשָׁה מִינִין
שלושת האיסורים של הנזיר, וטקס הסיום
סימןאִסּוּרִים וְסִיּוּם
שני דברים כדאי לדעת לפני שמתחילים. הנזיר פורש משלושה דברים: מכל היוצא מן הגפן, מגילוח שערו ומטומאת מת. וימי נזירותו נחתמים בטקס במקדש: הוא מגלח את ראשו ומביא שלושה קרבנות — חטאת, עולה ושלמים. ואם נטמא באמצע, הוא נטהר, מגלח, מביא קרבנות אחרים וחוזר ומונה את ימיו. הפרק קובע כמה מכל דבר אסור מחייב אותו, משווה את שלושת האיסורים זה לזה, מתאר את שתי התגלחות שלב אחר שלב, ונחתם במה שקורה כשקרבן נמצא פסול או כשטומאה באה באמצע הטקס.
- ו:אשלושה איסורים והצירוףהנזיר אסור בשלושה — בטומאה, בתגלחת ובכל היוצא מן הגפן — וכל מוצרי הגפן מצטרפים זה לזה לכזית המחייב.סימןשלשה מינין אסורין
- ו:בכל מוצר גפן לעצמויין, ענבים, חרצנים וזגים — כל אחד מהם איסור בפני עצמו, ורבי יהודה ורבי יוסי נחלקו איזה מהם הקליפה ואיזה הגרעין.סימןחרצנים וזגן
- ו:גתגלחת וטיפוח השיערנזיר שגילח — שלושים יום ממניינו בטלים, ואף התולש שערה אחת חייב; חופף בידו ומפספס בציפורניו, אבל אינו סורק.סימןגלח או שגלחוהו לסטים
- ו:דמעשים חוזרים והתראות חוזרותנזיר ששתה, גילח או נטמא כל היום אינו חייב אלא אחת, אבל אם התרו בו לפני כל מעשה — חייב על כל אחד ואחד.סימןאל תשתה אל תשתה
- ו:החומרת האיסורים זה מול זההטומאה והתגלחת סותרות את המניין והיוצא מן הגפן אינו סותר, אבל הגפן לא הותרה מכללה — והטומאה חמורה מן התגלחת, שהיא סותרת את הכול ומחייבת קרבן.סימןחמר בטמאה ובתגלחת
- ו:ותגלחת הטומאהנזיר שנטמא מזים עליו בשלישי ובשביעי, מגלח בשביעי ומביא את קרבנותיו בשמיני, ולדעת רבי עקיבא, אם גילח בשמיני מביא בו ביום — שלא כמצורע.סימןתגלחת הטמאה
- ו:זתגלחת הטהרהנזיר שהשלים את נזירותו בטהרה מביא חטאת, עולה ושלמים ומגלח על אחד מהם — לדעת רבי יהודה על השלמים, ולדעת רבי אלעזר על החטאת.סימןתגלחת הטהרה
- ו:חהשיער שתחת הדודהנזיר משלח את שער נזרו תחת הדוד שבו מתבשלים השלמים — בתגלחת הטהרה ולא בתגלחת הטומאה.סימןמשלח תחת הדוד
- ו:טהתנופה וההיתרהכהן נותן על כפי הנזיר את הזרוע הבשלה, חלה ורקיק ומניף, ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהיטמא למתים.סימןהזרוע בשלה
- ו:יקרבן שנמצא פסולנזיר שגילח על קרבן ונמצא פסול — תגלחתו פסולה, אבל גילח על שלושתם ונמצא אחד מהם כשר — תגלחתו כשרה.סימןגלח על הזבח
- ו:יאנטמא לאחר קרבן אחדנזיר שנטמא לאחר שנזרק עליו אחד מן הדמים — לדעת חכמים מביא שאר קרבנותיו ויטהר, כמעשה במרים התרמודית, ורבי אליעזר אומר שסותר את הכול וחוזר ומביא את קרבנותיו.סימןמרים התרמודית
פרק זכֹּהֵן גָּדוֹל וְנָזִיר
טומאת מת, מת מצווה, ומה סותר את נזירותו
סימןטֻמְאַת מֵת
שני רעיונות יעזרו לפני שמתחילים. מי שנוגע במת, נושא אותו או נמצא איתו תחת גג אחד נטמא, ונטהר בתוך שבעה ימים: מזים עליו מים שעורב בהם אפר פרה אדומה, ביום השלישי וביום השביעי. הנזיר קיבל על עצמו להתרחק מן הטומאה הזאת; ואם בכל זאת נטמא, הוא מגלח את ראשו, מביא קרבנות ומאבד את הימים שכבר מנה. הפרק נפתח בפעם היחידה שבה הוא והכהן הגדול חייבים להיטמא: כדי לקבור מת שאין לו קוברים. אחר כך הוא ממיין אילו טומאות סותרות את ימיו, ונחתם בהלכה מסיני שאין הסברה יכולה להרחיב אותה.
- ז:אכהן גדול ונזיר מול מת מצווהכהן גדול ונזיר אינם מיטמאים אף לקרוביהם, אבל מיטמאים למת מצווה — ורבי אליעזר וחכמים נחלקו מי מהם ייטמא כשמצאוהו יחד.סימןכהן גדול ונזיר
- ז:בעל אלו טומאות הנזיר מגלחהמת, כזית מבשרו, כזית נצל, מלוא תרווד רקב, השדרה והגולגולת, אבר שיש עליו בשר כראוי, חצי קב עצמות וחצי לוג דם — כל אלה סותרים את מניינו של הנזיר.סימןטמאות הנזיר מגלח
- ז:גועל אלו אין הנזיר מגלחטומאות מסופקות או קלות — ענפי אילן הפרושים על הדרך, ארץ העמים, גולל הקבר ודופקו, רביעית דם ורובע עצמות, כלים שנגעו במת וימי הצרעת — אינן סותרות את מה שמנה הנזיר, והוא ממשיך למנות משייטהר.סימןהסככות והפרעות
- ז:דקל וחומר מול הלכה מסינירבי יהושע שיבח את הקל וחומר של רבי עקיבא, מעצם כשעורה אל רביעית דם, ואף על פי כן אמר שאין דנים קל וחומר מהלכה שנמסרה מסיני.סימןעצם כשערה / רביעית דם
פרק חשְׁנֵי נְזִירִים
נזירות בספק שאין לו הכרעה
סימןסְפֵק טֻמְאָה
הפרק הקודם הראה מה עולה לנזיר טומאת המת; הפרק הזה שואל מה הדין כשאין יודעים אם נגעה בו. נזיר שנטמא מביא מערכת קרבנות אחת ומתחיל את ימיו מחדש, ונזיר שסיים בטהרה מביא מערכת אחרת. וכשאי אפשר לדעת את העובדות, הוא אומר בפיו איזה קרבן בא על איזו אפשרות, כך שמה שלא תהיה האמת — לכל קרבן יש בעלים. הפרק מחיל זאת על שני נזירים שאחד מהם נטמא ואין יודעים מי, ועל נזיר שספק נטמא במת וספק הוא מצורע מוחלט.
- ח:אשני נזירים וספק אחדעד ראה שאחד משני נזירים נטמא ואינו יודע מי, ובתנאים שהם מתנים זה עם זה מביאים שניהם כל קרבן שהם חייבים בו.סימןשני נזירים
- ח:בספק על גבי ספקנזיר שהוא ספק טמא מת וספק מצורע שהוחלט בידי הכהן מגלח במרווחים של שלושים יום, אוכל בקודשים לאחר שישים יום, ושותה יין ומיטמא למתים רק לאחר מאה ועשרים.סימןטמא בספק ומחלט בספק
פרק טהַגּוֹיִם
מי נקשר בנזירות, ומקרי הספק החותמים את המסכת
סימןהַנּוֹדְרִים וְטֻמְאַת הַתְּהוֹם
שני רעיונות יעזרו בפרק האחרון הזה. פרשת הנזיר בתורה נפתחת במילים "דבר אל בני ישראל", ולכן הפרק שואל תחילה מי יכול להיות נזיר, ומה הדין כשיש לאחר — בעל או אדון — שליטה על מי שנדר. וכשהעובדות מסופקות, המשנה כאן מכריעה פעם אחר פעם לפי מה שהראיות כבר מצביעות עליו, ואומרת "שרגליים לדבר": במת טמון שנמצא אחרי שהנזיר סיים את ימיו, בקברים שנמצאו בשדה, בנגעי צרעת ובזב. המסכת נחתמת בשאלה אם שמואל הנביא היה נזיר.
- ט:אגויים, נשים ועבדיםלגוי אין נזירות, ולאישה ולעבד כנעני יש — אלא שהאדון כופה את עבדו לעבור על נזירותו, והבעל מפר את נדר אשתו.סימןהגוים / נשים ועבדים
- ט:בטומאת התהוםמת טמון שאיש לא ידע עליו אינו סותר את מניינו של נזיר שכבר גילח, מה שאין כן טומאה ידועה.סימןטמאת התהום
- ט:גמתי נעשה המקום בית קברותמת אחד או שניים שנמצאו — נוטלם ואת העפר שתחתיהם, אבל שלושה שיש מן הראשון עד השלישי מארבע אמות ועד שמונה הרי זו שכונת קברות, מקום שהוקבע לקבורה, ואין מפנים אותם.סימןהמוצא מת / שכונת קברות
- ט:דכשהספק מחמירהספק נידון לקולא כל עוד לא נקבעה הטומאה, ולחומרא משנקבעה — שרגליים לדבר.סימןספק נגעים
- ט:השמואל והמילה "מורה"רבי נהוראי מוכיח מן "ומורה לא יעלה על ראשו" — ו"מורה" בלשון המקרא היא תער — שנזיר היה שמואל הנביא, ובזה נחתמת המסכת.סימןנזיר היה שמואל