עיקרון

סִימָנִים

סימנים שבאבדה, המוכיחים מי בעליה

סימנים מבחינים שבהם יכול בעל האבדה להוכיח שהיא שלו — מניין, מקום, קשר, חפץ המונח בתוכה, צורה מיוחדת שנתן לה מי שעשה אותה. הסימנים הם ציר דיני אבדה: מציאה שיש בה סימן חייבים להכריז עליה, שהרי הבעלים יכול לתאר אותה, ולכן לא התייאש ממנה; ומציאה שאין בה סימן — חזקה שבעליה התייאש ממנה, והיא של המוצא. התובע אבדה צריך לומר את סימניה, ולא רק לנקוב במין החפץ.

היכן זה מופיע

5 משניות

  1. בָּבָא מְצִיעָא א:חשטרות של בית דין שנמצאואבדה שיש בה סימן מובהק חייבים להחזירה, שהרי הבעלים יכול להוכיח שהיא שלו; והחפיסה, התכריך והאגודה — כל אחד מהם משמש סימן כזה.
  2. בָּבָא מְצִיעָא ב:אאבדות שאין בהן סימןכל פריט ברשימה הזאת אין בו סימן, ונמצא שאין לבעלים דרך להוכיח שהוא שלו — הוא מתייאש ממנו, והוא נשאר בידי המוצא.
  3. בָּבָא מְצִיעָא ב:במציאה שיש בה סימןבכל פריט כאן יש סימן מבדיל — כלי, כיס, מניין מסוים, מקום, או צורת הככר של בית מסוים — ונמצא שהבעלים עדיין יכול לתאר אותו ולתבוע אותו, והמוצא חייב להכריז.
  4. בָּבָא מְצִיעָא ב:ההשמלה — אב טיפוס לכל מציאההשמלה היא הדוגמה שהתורה בחרה לכל מציאה שחייבים להכריז עליה — ושני הדברים המגדירים אותה הם בדיוק סימנים ותובעים.
  5. בָּבָא מְצִיעָא ב:זסימנים, רמאים ובהמה שעושה ואוכלתהסימנים הם מטבע ההוכחה כאן: אין אדם נוטל את אבדתו אלא בכך שהוא מתאר את סימניה, ולא בכך שהוא נוקב בשם סוג החפץ.