דמות
זָב
איש שיצאה ממנו זיבה
זב הוא איש שיצאה ממנו זיבה, הפרשה חריגה שאינה שכבת זרע (ויקרא טו, א–טו). שתי ראיות עושות אותו זב לעניין טומאה, וטהרתו במים חיים; ושלוש מחייבות אותו גם בקרבן של שני עופות. חמישה דברים שלו הם עצמם אבות הטומאה: ארבעה מנוזלי גופו — זובו, רוקו, שכבת זרעו ומימי רגליו — וכן משכבו. מסכת זבים כולה עוסקת בדיניו.
היכן זה מופיע
31 משניות
- פְּסָחִים ח:המועדי הטהרה ושחיטת הפסחזב הוא מי שראה זיבה ונטמא בה. שתי ראיות מחייבות ספירת שבעה ימים נקיים, ושלוש מחייבות גם קרבן ביום השמיני; המשנה שואלת מתי אפשר לשחוט עליו את הפסח לפי לוח הטהרה שלו.
- מְגִלָּה א:זהבדל אחד בלבד: טומאה וטהרהטומאת הזב באה במדרגות הנמנות לפי ראיות, והמשנה מבודדת כאן את הדין היחיד שמוסיפה הראייה השלישית: קרבן הטהרה.
- נָזִיר ט:דמאימתי הספק נעשה חמורזב הוא איש שיצאה ממנו זיבה, הפרשה חריגה (ויקרא טו). כל עוד לא נקבע מעמדו, בודקים כל ראייה מוקדמת כנגד גורמים רגילים — שראייה שבאה מחמת סיבה חיצונית אינה נמנית לעשותו זב.
- עֵדֻיּוֹת ב:המורסא, נחש ולפסין אירוניותזב הוא איש שיצאה ממנו זיבה, הפרשה חריגה (ויקרא טו), והוא מטמא חפץ אף בנשיאתו או בהזזתו בלבד. כוחו המיוחד לטמא כך הוא שעושה את הלפסין האלה מקרה גבולי.
- כְּרִיתוֹת ב:אקרבנות המתירים לאכול בקודשיםקרבן העוף שהזב מביא בסוף טהרתו משלים את טהרתו ומתיר לו לאכול בקודשים — הדוגמה המובהקת למחוסר כיפורים.
- כֵּלִים א:גבועל נידה, משקי הזב, מרכב, משכב והזבהזב ומשקיו מניעים חלק גדול מסדר טהרות. בכך שהמשנה מונה את המשקים לפני האיש עצמו, היא מכינה את השלבים הבאים — המרכב, המשכב והזב — המדורגים זה כנגד זה.
- אֳהָלוֹת א:המגע ומשא בזבהמשנה עוברת מטומאת מת אל הזב — איש שיצאה ממנו זיבה, הפרשה חריגה — שהוא עצמו אב הטומאה. טומאתו פועלת באופן שונה כלפי אדם וכלפי בגדים, וזה מה שהמשנה משווה.
- טְהָרוֹת ט:בכשהאסיפה עדיין לא נגמרההזב הוא אב הטומאה חמור. המשנה בוחרת במקרה בולט כדי להראות עד כמה ההגנה שלמה: אפילו זבים הדורסים על הזיתים אינם מטמאים זיתים שלא הוכשרו.
- מִקְוָאוֹת א:חמים מכים ומים חייםזב הוא איש שיצאה ממנו זיבה, הפרשה חריגה (ויקרא טו). טהרתו מחייבת טבילה במים חיים, כאמור בויקרא טו, יג; מקווה רגיל אינו מספיק לו.
- מִקְוָאוֹת ה:אמעיין שעבר דרך השוקתזב הוא איש שיצאה ממנו זיבה, הפרשה חריגה (ויקרא טו); טהרתו מחייבת מים חיים — מי מעיין זורמים דווקא — ומי מקווה רגיל אינם מספיקים לו.
- מִקְוָאוֹת ה:דשלוש דעות בדין הימיםהזב צריך מים חיים — מי מעיין נובעים — לטהרתו; והים, אף שהוא מטהר בזרימתו לשאר בני אדם, אינו כשר לדרגה החמורה הזאת.
- מִקְוָאוֹת ה:הזוחלין כמעיין, נוטפים כמקווהרבי יהודה מתיר אפילו לזב — זב הוא איש שיצאה ממנו זיבה, הפרשה חריגה — לשמש סכר, שהרי לעניין זה אין הוא אלא גוף העוצר את זרימת המים, ואינו טובל כאן.
- נִדָּה ד:אבנות כותים ומשכבםהשיעור נלקח מן הזב: כשם שעליונו של זב — מה שמונח מעליו — אינו מטמא אלא אוכלים ומשקים, ולא אדם וכלים, כך המשכב שתחת בועל נידה אינו מטמא אלא אוכלים ומשקים.
- נִדָּה ד:זבחזקת טהרה, בחזקת טומאההזב והזבה הסופרים את ימיהם הנקיים כבר ראו זוב, ולכן, בשונה מן האישה שבאחד עשר הימים, חזקתם חזקת טומאה, ובדיקה שהחסירו משאירה אותם טמאים.
- נִדָּה ה:איוצא דופן, והבית החיצוןהזב הוא הניגוד שבאיש: שלא כאישה, שדמה מטמא אותה בעודו בפנים, זיבתו של הזב אינה מטמאת אלא משיצאה מגופו בפועל.
- נִדָּה ה:גמה חל כבר ביום הראשוןתינוק בן יום אחד כבר יכול להיעשות זב — איש שיצאה ממנו זיבה, הפרשה חריגה שאינה שכבת זרע — ולומדים זאת מן הכפילות "איש איש" שבפסוק; והרשימה מראה כמה דינים חלים עליו מיומו הראשון.
- נִדָּה ו:גהמיטמא מדרס מיטמא טמא מתהזב — איש שיצאה ממנו זיבה, הפרשה חריגה (ויקרא טו) — מעביר את טומאת המדרס לכלי שהוא יושב או שוכב עליו; והמשנה מודדת כל חפץ כנגד הטומאה התובענית הזאת.
- נִדָּה י:גספירת ימים נקיים שיש בה פערים בבדיקההזב צריך לספור שבעה ימים נקיים ולבדוק את עצמו קודם שיטבול; והמחלוקת היא אם בדיקה רק בשני קצות הספירה מבטיחה את כולה.
- נִדָּה י:דטמאים שמתו — האם טומאתם נמשכת?הזב מטמא בחייו את מה שתחתיו בכובד גופו; והשאלה כאן היא אם הטומאה המיוחדת הזאת נשארת בו גם לאחר מותו.
- זָבִים א:אכמה ראיות עושות זבהמסכת כולה עוסקת בזב — זב הוא איש שיצאה ממנו זיבה, הפרשה חריגה (ויקרא טו). משנת הפתיחה שואלת כמה ראיות של זוב צריך עד שתחול עליו טומאת הזב המלאה.
- זָבִים א:בקרי הסותר ימים שנספרוראייה חוזרת של זוב, שלא כשכבת זרע בלבד, מחזירה את האיש למעמד של זב שזובו נמשך, ומבטלת כל יום נקי שנמנה, מאוחר ככל שיהיה.
- זָבִים א:גמה עושה זב גמורהמשנה קובעת את מקרה הסף: שלוש ראיות שלא הפריד ביניהן יום נקי, איך שיתחלקו על פני ימים או לילות רצופים, עושות "זב גמור" — זב החייב בקרבן.
- זָבִים א:דהפסקה שאינה קוטעת את הצירוףהפסקה כדי טבילה וספוג מפרידה בין הראיות ואינה שוברת את הרצף; הראיות שמשני צדיה מצטרפות ל"זב גמור", החייב בקרבן.
- זָבִים א:הראייה אחת מרובה כשלושזוב רצוף אחד הנמשך כזמן של הליכה ארוכה שווה בשיעורו לשלוש ראיות, ועושה את האיש זב גמור החייב בקרבן.
- זָבִים ב:אהכול — ואפילו המסופקיםזב (ויקרא טו) הוא איש שיצאה ממנו זיבה, הפרשה חריגה שאינה שכבת זרע. המסכת כולה ממפה את טומאתו; השורה הפותחת הזאת שואלת מי בכלל יכול להיכנס למעמד הזה — והתשובה: כמעט כל אדם.
- זָבִים ב:בהאם זו באמת זיבה?רק זוב הבא "מבשרו" — מן הגוף עצמו, ולא מחמת סיבה חיצונית — עושה את האיש זב. שבע הבדיקות נועדו לשלול את הסיבות החיצוניות האלה.
- זָבִים ב:דכיצד הזב מטמא את משכבוכוחו המיוחד של הזב הוא המדרס. מדרס — הטומאה שהזב מטמא בה כלי העשוי לשכיבה, לישיבה או לרכיבה, כשהוא מכביד עליו בכובד גופו, ואפילו בלא נגיעה של ממש. המשנה מונה את התנוחות שבהן הוא מעביר טומאה זו.
- זָבִים ד:אהכפה, התורן והככר שנפלשאר הפרק פונה מן הנידה אל הזב — איש שיצאה ממנו זיבה, הפרשה חריגה (ויקרא טו) — שכובדו ותנועתו מעבירים טומאה. מקרה זה פותח סדרה ארוכה של מקרים הבודקים מתי הקשתו של הזב נחשבת היסט ומתי לא.
- זָבִים ד:דזב השרוע על כמה מושביםהזב מטמא את המשטחים שהוא שוכב ויושב עליהם, אבל רק את אלה הנושאים את רוב כובדו. המשנה מבררת אילו מושבים, מתוך כמה, עומדים בתנאי הזה.
- זָבִים ה:אמי מטמא, ובאיזו דרגהזב הוא איש שיצאה ממנו זיבה, הפרשה חריגה (ויקרא טו), והוא אב הטומאה שהמסכת כולה נבנתה לקראתו. הפרק החותם מודד בדיוק מה הוא מעביר, ועד היכן.
- זָבִים ה:זרוק, זרע ודם הנידההפרשות גופו של הזב — זוב, רוק, שכבת זרע ומימי רגליים — כל אחת מהן אב הטומאה, כמו האיש עצמו. המשנה מודדת מה מעבירה הנגיעה בהפרשות האלה.