עיקרון
רָצוֹן
רצון הבעלים בהרטבה
רצון הוא הסכמתו או חפצו של בעל האוכל שיהיה משקה על אוכלו. אוכל מוכשר לקבל טומאה — דין "וכי יתן מים על זרע" (ויקרא יא, לח) — רק כשאחד משבעה משקין מרטיב אותו לרצון, בהסכמה מלאה של הבעלים, ולא כשמים הגיעו אליו במקרה או שלא ברצונו. לאורך כל מסכת מכשירין הדין סובב על הבחנה אחת זו: אותו משקה הנוגע באותו אוכל מכשיר אותו לקבל טומאה אם ההרטבה הייתה רצויה, ואינו משנה בו דבר אם לא הייתה רצויה, או שבאה רק אגב מטרה אחרת.
היכן זה מופיע
18 משניות
- מַכְשִׁירִין א:אמשקה שתחילתו לרצון"רצון" — שהבעלים רצה בהרטבה ונחה דעתו ממנה — הוא השער שהפרק כולו סובב עליו. כאן למדנו שדי ברצון בתחילה או בסוף.
- מַכְשִׁירִין א:בלשם מה הרעיד את האילןכאן הרעדה מכוונת אל המים עצמם, ולכן מעשהו מגלה רצון. ומכאן נחלקות האסכולות: עד היכן מגיע הרצון הזה.
- מַכְשִׁירִין א:גכשהפירות מגיעים אל הזרעים בעקיפיןהמחלוקת היא אם פירות שהגיעו לזרעים לחים דרך אילן שני מגלים רצון די הצורך כדי להיחשב "לרצון". בית שמאי אומרים: האדם צפה זאת מראש, ולכן הרי זה לרצון.
- מַכְשִׁירִין א:ההמים שנסחטו והמים שנשארורבי יוסי מחיל את עיקרון הרצון של הפרק: המים שנסחטו — רצה שייצאו, והרי הם לרצון; אבל השארית לא הייתה מעולם מה שרצה בו, ולכן אין בה רצון, ואינה מכשירה.
- מַכְשִׁירִין א:והרטבה שאיש לא רצה בה לשמהחכמים מרחיבים את כלל הפתיחה: משהייתה ההרטבה רצויה בתחילתה, באצבע, היא מכשירה אף את החלק שלא רצה בו, ביד — כעיקרון "תחילתו לרצון" שבמשנה א.
- מַכְשִׁירִין ב:אזיעת הבתים וזיעת האדםההרטבה מכשירה את האוכל רק כשהיא לרצון — כשהבעלים רוצה בה. מים שאובים הדבוקים ברוחץ נחשבים, שהרי נתלשו מן הקרקע ברצון אדם; ומים המחוברים לקרקע, כגון נהר, אף כשהם על גופו, לא נתלשו לרצון.
- מַכְשִׁירִין ג:אפירות שבשק ששאבו מים על שפת הנהרהמים נחשבים רק משום שהבעלים נוח לו שהפירות יתפחו מהם; רצון זה הוא שהופך הרטבה מקרית להכשר של ממש.
- מַכְשִׁירִין ג:המתי הלחות באה לרצוןכאן השמחה היא מבחן הרצון: גשם שהבעלים שמח בו נחשב "לרצון", והרצון הזה הופך את הגשם היורד להכשר.
- מַכְשִׁירִין ג:והשמחה, והמעשה המוכיח אותהכמו בחיטים שבדרך לטחנה, שמחת הבעלים בגשם היא הרצון, והוא שהופך את הגשם היורד להרטבה המכשירה.
- מַכְשִׁירִין ג:זשמחה, מעשה, ובהמה טמאהשוב השמחה היא מדד הרצון: חמרים ששמחו על שקיהם שנרטבו מגלים את הרצון שמכשיר את הפירות.
- מַכְשִׁירִין ג:חכשהמעשה נחשב והמחשבה אינה נחשבתההשריה רצויה — הוא מוריד את העץ למים דווקא כדי שיתפח ויתהדק — ולכן המים הנדבקים בו הם "לרצון", ומכשירים זרעים שייגעו בהם אחר כך.
- מַכְשִׁירִין ד:אהשוחה לשתות, והממלא בחביתרצון — שהבעלים רצה בהרטבה ונחה דעתו ממנה — הוא השער שהפרק כולו סובב עליו. המים שעל הפה ועל השפם אינם נמנעים לשותה, ולכן נחשבים כאילו רצה בהם.
- מַכְשִׁירִין ד:בגשם שיורד, ומי שמנער אותוהפרק כולו סובב על הרצון — הסכמת הבעלים להרטבה. גשם היורד על אדם בלי שביקש הוא הדוגמה המובהקת להרטבה שלא לרצון, ולכן אינו מכשיר את האוכל, יהיה האדם טמא ככל שיהיה.
- מַכְשִׁירִין ד:דדלף לתוך חבית של פירותהדלף הנוטף לתוכה אינו לרצון, ולכן הפירות עדיין לא הוכשרו. המחלוקת היא אם ריקון החבית הופך את המים שלא לרצון למים לרצון, וכך מכשיר את הפירות.
- מַכְשִׁירִין ד:טהממלא בקילוןהמים שבתעלה הומשכו לשם בכוונה, ולכן הם "לרצון" — רצויים. משום כך פירות הנופלים לתוכה בתוך שלושה ימים הוכשרו; ההמשכה המכוונת היא שעושה את ההרטבה להכשר.
- מַכְשִׁירִין ה:אהטובל בנהר ועובר בנהר אחרכשבחר לטבול, המים שעל גופו היו לרצון, ולכן יש בהם כוח להכשיר את האוכל שייגעו בו; והפרק כולו סובב על השאלה אם כל הרטבה והרטבה רצויה.
- מַכְשִׁירִין ו:אטל על פירות שהעלה רק כדי להצילםהטל מרטיב את הפירות, אבל הבעלים מעולם לא רצה בו עליהם — כל כוונתו הייתה להיפטר מן התולעים — ולכן ההרטבה אינה לרצון, ואין בה כוח להכשיר את האוכל.
- מַכְשִׁירִין ו:חטענת רבי עקיבא בדין החלבהוויכוח כולו סובב על הרצון: חלב האישה מכשיר את האוכל בכל אופן, אבל חלב הבהמה מכשיר רק כשנחלב לרצון.