מונח
אוֹנֵן
אבל ביום מיתת קרובו
אונן (ובנקבה: אוננת) הוא מי שנמצא באנינות — האבל החריף ביום מיתת קרוב (אב או אם, אח או אחות, בן הזוג או בן או בת). בשעת האנינות האבל אסור מן התורה באכילת קודשים ביום. חכמים הרחיבו את האיסור גם ללילה שלאחריו בגזירה מדבריהם. אבל את ההרחבה הזאת של הלילה לא החילו חכמים על קרבן הפסח, שהמבטלו חייב כרת, ולכן אונן טובל ואוכל את פסחו לערב. האנינות נמשכת כל יום המיתה, ושבעת ימי האבלות (השבעה) מתחילים בקבורה.
היכן זה מופיע
4 משניות
- פְּסָחִים ח:ושחיטה על מי שספק אם יוכל לאכולאונן הוא מי שמת לו קרוב ועדיין לא נקבר. בשעת האנינות הוא אסור באכילת קודשים, והמשנה דנה אם שוחטים עליו את הפסח על אף הספק.
- פְּסָחִים ח:חטבילה ואכילת הפסח: אונן, השומע על מתו וגרהאונן אסור באכילת קודשים בימי אנינותו. המשנה קובעת שקרבן פסח — שהמבטלו חייב כרת — דוחה את הרחבת האנינות ללילה מדברי חכמים, ואילו שאר הקודשים אינם דוחים אותה.
- זְבָחִים ב:אעובד פסול, נתינה פסולהאונן — מי שמת לו אחד מקרוביו באותו יום — פסול לעבודת הקודש. אנינותו פוסלת את עבודתו בדם.
- זְבָחִים יב:ארק הכהן הראוי נוטל חלקאונן — מי שמת לו אחד מקרוביו באותו יום — אינו טמא, ולכן רשאי לגעת בקודשים; אבל אנינותו פוסלת אותו מן העבודה ומן החלוקה בבשר.