דמות

נֶאֱמָן

מי שקיבל עליו להיות נאמן על המעשרות

אדם שקיבל עליו בפומבי להיות נאמן על המעשרות, כך שדבריו שהפירות מעושרים נאמנים, ופירותיו אינם נחשבים עוד דמאי. הנאמן מעשר את מה שהוא אוכל, את מה שהוא מוכר משדותיו ואת מה שהוא לוקח כדי למכור, ואינו אוכל מאכל שאינו מעושר על שולחנו של עם הארץ. הנאמנות היא התחייבות מצומצמת מן החברות: הנאמן נאמן על המעשרות בלבד, ולא על דיני הטהרה הרחבים יותר.

היכן זה מופיע

6 משניות

  1. דְּמַאי ב:במה מקבל עליו הנאמןמשנה זו מגדירה את הנאמן — האדם הנאמן על המעשרות, שכל שיטת הדמאי נשענת עליו; שלוש חובותיו (לעשר את שהוא אוכל, את שהוא מוכר ואת שהוא לוקח) קובעות את רף האמון שהמסכת כולה מסתמכת עליו.
  2. דְּמַאי ד:אהקולא של שבתהנאמנות על המעשרות היא הציר של הפרק כולו. המוכר שכאן אינו נאמן מעצם הגדרתו, ואף על פי כן אימת השבת מעניקה לדבריו אמון חד־פעמי.
  3. דְּמַאי ד:המתי השליח נאמןכל המשנה סובבת סביב ה"נאמן" — מי שסומכים עליו במעשרות ובטהרה. השליח עצמו אינו נאמן, והשאלה היא אם אפשר לסמוך על דיווחו — וזה תלוי בדיוק ההוראה שקיבל.
  4. דְּמַאי ד:והנכנס לעיר זרהאורח שאינו מכיר את המקום נאלץ לסמוך כולו על השמועה בדבר מי כאן נאמן על המעשרות. המשנה מקילה עמו הקלה מיוחדת, שלא הייתה מקילה עם תושב המקום.
  5. דְּמַאי ד:זטענותיהם של שני החמריםשוב עומדת כאן השאלה אם החשודים נאמנים. השבח ההדדי נראה כקנוניה, ולכן קובעים חכמים, בניגוד לרבי יהודה, שאינם נאמנים.
  6. דְּמַאי ו:זענבים של מעשר שנתערבו בשל שאינו מעשרנאמן הוא מי שסומכים עליו שעישר את פירותיו. כל המקרה נסוב על הפער בין השותף הנאמן לשותף שאינו נאמן — ועירוב הענבים בגת אחת מאיים לערער את ודאותו של המעשר.