קטגוריה
הֶקְדֵּשׁ
נכסים שהוקדשו למקדש
חפצים או פירות שהוקדשו למקדש. כל זמן שהם ברשות ההקדש הם פטורים ממתנות העניים שבשדה ומן המעשרות.
היכן זה מופיע
53 משניות
- פֵּאָה ד:זמתי ההקדש פוטר את היבולנכס שבבעלות בית המקדש פטור ממתנות העניים; המשנה תלויה בשאלה אם היבול היה ביד ההקדש או ביד הבעלים בדיוק בשלב שבו חלה חובתה של כל מתנה.
- פֵּאָה ז:חהקדש, עוללות עניים, ושכחה בעריספירות שהוקדשו לבית המקדש פטורים בדרך כלל ממתנות עניים. המשנה שואלת אם הפטור הזה גורף עמו גם את העוללות — והתשובה תלויה בשאלה אם כבר חלה בהן זכות העניים.
- תְּרוּמוֹת ג:טנכרי וכותי שתרמוהקדש — רכוש שהוקדש לבית המקדש — הוא הפריט השלישי שהמשנה מאשרת בידיהם של נכרי וכותי, לצד תרומתם ומעשרותיהם.
- תְּרוּמוֹת ו:דהגונב תרומה ואכלההמקרה מרכיב שני איסורים זה על זה: תרומה שהכהן הקדיש אותה לבית המקדש. מכיוון שבהקדש יש חומש משלו על ההנאה ממנו, ואילו תשלומי כפל אין בו, נובע ממנו ישירות הצירוף החריג של שני חומשים וקרן אחת בלבד.
- תְּרוּמוֹת ח:בתרומה שבתוך הפההקדש — פירות שהוקדשו לבית המקדש — אין אוכלים אותם כחולין עד שייפדו. כטבל וכמעשרות, אף הוא מן המקרים שהיו אסורים עוד לפני שהגיעו לפה, ובהם הכול מודים שיפלוט.
- תְּרוּמוֹת ט:דגידולי תרומה תרומה, וגידוליהם של השארהקדש הוא פירות שהוקדשו לבית המקדש. גידוליו חולין, ומכיוון שיש לתת את הדעת על קדושתו של הזרע המקורי — פודה אותם בשווי הזרע שזרע.
- חַלָּה ג:גהקדישה ופדתהעיסה של הקדש פטורה מן החלה; וכל המשנה תלויה בשאלה אם בשעת הגלגול הייתה העיסה הקדש או חולין רגילים.
- שַׁבָּת יח:אמפנין מקום לאורחיםהקדש שנפדה כדין חזר להיות מאכל רגיל ומותר בטלטול; הקדש שלא נפדה (ביחידה הבאה) אסור.
- שְׁקָלִים ב:בשליח ששקל לעצמומעותיו כבר היו הקדש, מיועדות לבדק הבית. העברתן למימון קרבן היא העברת ממון קודש משימוש קדוש אחד למשנהו — ואין היא נעשית מעילה אלא משקרבה הבהמה בפועל.
- שְׁקָלִים ד:גמותר שיירי הלשכהרבי ישמעאל מפנה את רווח המכירה בחזרה אל ההקדש — אוצר המקדש. היחידה הבאה תביא את התנגדותו של רבי עקיבא, שאין ההקדש עוסק בהשתכרות.
- שְׁקָלִים ד:טקביעת השערהכלל "יד הקדש על העליונה" פירושו שההקדש נהנה תמיד מן השער הטוב יותר. ספק שסגר מחיר חייב לספק את הכמות הגדולה יותר גם אם השוק זז לצד השני.
- שְׁקָלִים ה:דכיצד פעלו החותמותחשבון הערב מוכרע על פי הכלל ש"יד הקדש על העליונה": המותר נשאר במקדש, וכל גירעון הוא הפסדו הפרטי של הממונה.
- כְּתֻבּוֹת ה:דהמקדיש את מעשה ידי אשתוהבעל מנסה להקדיש — למסור לבית המקדש — את שכר מלאכתה, והמשנה מבררת באיזה חלק ההקדש תופס ובאיזה אינו תופס.
- נְדָרִים ד:במעשים המותרים אף במודר הנאהכששני הצדדים קשורים בנדרי הנאה הדדיים, אין שכר המוצא יכול להגיע לאחד מהם בלא לעקור נדר. לפיכך הוא מוסט אל ההקדש — נכסי המקדש — שהוא היעד הנייטרלי.
- נְדָרִים ה:ומעשה בית חורוןאין אדם יכול להכריז "הקדש" — להקדיש חפץ לבית המקדש — אלא על דבר שהוא באמת שלו. לפיכך מהלכו של החבר הוא המבחן המושלם למתנה: אם ניתנה באמת, ההקדשה חלה; ואם לא הייתה אלא הערמה, לא היה בידו מה להקדיש.
- נָזִיר ה:אהקדש שנעשה בטעותהקדש הוא נכס שאדם מקדיש בפיו לבית המקדש ומוציאו מכלל שימוש של חול. כל הפרק תלוי בשאלה אם הקדשה כזאת חלה גם כשהמקדיש טעה בעובדות.
- בָּבָא קַמָּא א:בכלל השמירה — ועל אילו נכסים הוא חלחיוב הנזיקין חל רק על נכסי חולין — ולא על נכסים שהוקדשו למקדש, שבהם נוהג דין מעילה במקומו, ולפיכך המזיק נכסי הקדש אינו משלם תשלומי נזק.
- בָּבָא קַמָּא ד:גנגיחה בין בעלים שונים — הקדש, נוכרי וישראלדיני הנגיחה מדברים בשור המזיק את 'שור רעהו', ממון פרטי; ולפיכך שור של הקדש עומד מחוץ לדין לגמרי, בין שנגח ובין שנגחוהו.
- בָּבָא קַמָּא ד:זשורו של מי נסקלאף שור של הקדש בכלל המיתה כאן, אף שהוא פטור מדיני הממון שבמשנה שלעיל — שאין מיתת השור תלויה בכך שיהיו לו בעלים פרטיים.
- בָּבָא קַמָּא ד:חהקדשת שור שנגמר דינו לסקילהההקדש מעביר את שוויו של החפץ לבית המקדש; ושור שנגמר דינו אין בו שווי מותר להעביר, ונמצא מעשה ההקדשה ריק.
- בָּבָא קַמָּא ז:במקרים שבהם הקנס הכבד עומד בעינוהקדשת הבהמה הייתה עושה את המעשה שלאחריה שחיטת ממון הקדש ולא ממון הבעלים; חידושה של המשנה הוא שכאן בא ההקדש לאחר הטביחה, ולפיכך אינו מונע את הקנס.
- בָּבָא קַמָּא ז:דאימתי אין אלא תשלומי כפלכל חידושו של רבי שמעון עומד על בהמות קודש שנגנבו: אין הקנס חל אלא כשמי שהקדיש אותן עדיין נושא באחריות ממונית להביא אחרות תחתיהן, ונמצא שהן עדיין בכלל "בית האיש".
- בָּבָא קַמָּא ז:זבהמה דקה, תרנגולים, חזירים, כלבים ונשבים ליוניםהתרנגולים נאסרו בירושלים מפני הקודשים — בשר הקרבנות הנאכל בכל העיר; החשש הוא שהתרנגולים המחטטים יגררו דבר טמא ויטמאו את בשר הקודש.
- בָּבָא מְצִיעָא ד:זחמש פרוטותהנהנה אפילו בשווה פרוטה מנכסי הקדש — הרי זו מעילה, הוצאת קודש לשימוש של חול, והמועל חייב קרבן אשם ותשלומים.
- בָּבָא מְצִיעָא ד:חחמישה חומשיןהמקדיש נכסים לבית המקדש וחוזר ופודה אותם לעצמו מוסיף חומש על השווי שנשום (ויקרא כז, יט) — ודווקא כשהוא פודה את הקדשו שלו.
- בָּבָא בַּתְרָא ד:טהמכר אינו כולל הכול, והנותן נותן הכולהמקדיש שדה למקדש נותן בעין יפה, כנותן מתנה — ולפיכך לדעה הראשונה השדה כולה, ובכללה בורה ואילנותיה, נעשית הקדש. ורבי שמעון מצמצם, ועושה את ההקדש כמכר.
- שְׁבוּעוֹת ו:דאין נשבעים על טענת מי שאינו בר דעת; אבל נשבעים לקטן ולהקדשהבא לגבות מנכסי קטן או מנכסי הקדש חייב להישבע בעצמו — ולפיכך ההקדש מופיע כאן כמי שנשבעים לו.
- שְׁבוּעוֹת ו:העבדים, שטרות, קרקעות והקדשות — מחוץ לשבועהנכסי ההקדש יצאו מפני שפסוק השבועה מדבר באיש הנותן "אל רעהו" — ולא למקדש — ולפיכך ההקדש מחוץ לדין השבועה.
- עֲרָכִין א:גכשאין לאדם שווי בשוקרבי יוסי עומד על כך שהנידון למיתה עדיין בר דעת ובר חיובים לכל דבר: הוא מקדיש נכסים להקדש ומתחייב בממון, ומעמדו אינו מוחק את חובותיו.
- עֲרָכִין ד:געושר שבדרך אינו נחשבהמקרה תלוי במה שאוצר המקדש יכול לתבוע. עושר שבא לידו אחרי שנתחייב — ירושה שנפלה לו, ספינה שבאה ברבואות — אינו נותן להקדש שום חלק, ולכן עומד הקרבן הזול של המצורע העני.
- עֲרָכִין ו:אכמה ימים מכריזים על נכס שבית הדין מוכרנכסי הקדש, כגון שדה מקנה שהוקדשה למקדש, נמכרים בשוויים, ומכריזים עליהם שישים יום — פי שניים מעל קרקע של יתומים.
- עֲרָכִין ו:בכיצד גובים האשה ובעל החוב מנכסי הקדשמאחר שההקדש מעביר את הבעלות למקדש, אין אשה או בעל חוב יכולים פשוט לתפוס מן ההקדש; תחילה צריכים הנכסים לשוב לידי הדיוט בפדיון.
- עֲרָכִין ו:המה אינו נגבה, ושומה לפי כאן ועכשיוההקדש נשום אך ורק לפי המקום והזמן שהוא עומד בהם עכשיו, ולעולם לא לפי עלייה עתידית משוערת — שהתורה אומרת "ביום ההוא".
- עֲרָכִין ז:אהקדשת שדה אחוזה סמוך ליובלההקדש — נכסים שהוקדשו לבדק הבית — נידון בחומרה בחשבון הפדיון: חלק משנה מעוגל לשנה שלמה, כדי שהמקדש לא יפסיד לעולם.
- עֲרָכִין ח:אפתח אתה ראשוןנכסי הקדש נפדים לא רק במטבע אלא בכל דבר שיש בו שווי כסף — ולכן יכול רבי יוסי למסור שהאיש פדה את השדה בביצה, ולא באיסר.
- עֲרָכִין ח:זהמחרים את קדשיו, והבכורעל הבכור חל הקדש עילוי — הקדשת שוויו לאוצר ההקדש — אבל לא הקדש מזבח, שאין מקדישים בכור שוב לזבח אחר.
- עֲרָכִין ט:בגואלים לפי המכירה הראשונה — או האחרונהכשהשדה הוקדשה לאוצר המקדש ולא נמכרה לאדם פרטי, אין חלות הגבלות הגאולה החמורות — רשאי ללוות, למכור קרקע אחרת או לגאול את השדה בשלבים.
- תְּמוּרָה א:האין דור שניחכמים מותחים את הקו בהקדש — רק בהמה שהקדיש בעליה בעצמו יש בה הכוח להוליד תמורה. לא הוולד הנגזר ולא התמורה הנגזרת נושאים את הכוח הזה הלאה.
- תְּמוּרָה ו:דכסף, פירות ועופותנכסים שהוקדשו היו קדושים עוד לפני שנתנם, ולכן מסירתם כשכר אינה אוסרת אותם.
- תְּמוּרָה ז:בהיקפה של קדושת בדק הביתהקדש סתם, שלא פורש לשם מה, הולך לבדק הבית ולא למזבח; נמצא שבדק הבית הוא ביתו הטבעי של כל מה שהוקדש — היקף שאין למזבח.
- מְעִילָה ג:דדישון המזבח הפנימי, והתוריםבהקדשתו יוצר האדם על הדשן קדושה חדשה — והיא המחייבת במעילה.
- מְעִילָה ג:הקודשי מזבח וקודשי בדק הביתקודשי בדק הבית — מה שהוקדש לתחזוקת המקדש, ודמיו נכנסים לאוצר. שם הדבר מוחזק בשביל שוויו בכסף, ולכן גם מה שהוא מוציא הוא חלק מאותו שווי, ומועלים בו.
- מְעִילָה ג:והמקדיש דבר מלאלדעת רבי שמעון כל מה שצומח מקרקע או מאילן שהוקדשו הוא עצמו הקדש — גידול של הדבר המוקדש — ולכן מועלים בו.
- מְעִילָה ג:זקודש וחולין זה בצד זההקדש הוא רכוש שהוקדש. כאן שורשים עוברים את הגבול שבין קרקע של הדיוט לקרקע של הקדש, והמשנה מלמדת שאין בהם מעילה.
- מְעִילָה ג:חמה ההקדש כוללהאילן שהוקדש הוא הקדש, אבל העוף בנה את הקן מזרדים שהביא ממקום אחר, ולכן הקן עצמו לא הוקדש מעולם, ואין בו מעילה.
- מְעִילָה ד:אהקודשים המצטרפיםקודשי בדק הבית — מה שהוקדש לתחזוקת המקדש, ודמיו נכנסים לאוצר — הם סוג שני של הקדש, ואף הם מצטרפים למעילה.
- מְעִילָה ה:אמתי ההנאה לבדה מחייבתמעילה אינה נוהגת אלא בהקדש — רכוש שהוקדש למקדש — ואותו מזכירה השורה הזאת כדבר שמועלים בו.
- מְעִילָה ה:דמתי המעילה נעשיתהאבן והקורה הן הקדש; המעילה תלויה ברגע שהן יוצאות לחולין.
- מְעִילָה ו:בכשהחנווני הוא המועלרק ההקדש נושא את הקדושה שיש להעביר; פדיונו על תחליף מסלק את חשש המעילה.
- מְעִילָה ו:והפרוטה הראשונה, או הכיס כולוקדושתה של פרוטה אחת של הקדש, החבויה בין מעות רגילות, היא שהופכת את ההוצאה מן הכיס לשאלה של מעילה — הוצאת הקדש לשימוש של חול בשגגה.
- פָּרָה ב:גמומים, לידה ומלאכהדיני המומים של הפרה מעוגנים ברשימת המומים הפוסלים בקודשים. יחידה זו קובעת את הקשר הזה במישרין.
- פָּרָה ד:דטומאה, מלאכה, ודין שנמשך עד האפרבפרה האדומה נוהג דין מעילה — איסור ההנאה מן ההקדש — לעולם; זה אחד הדינים שנאספו ביחידה החותמת הזאת.
- נִדָּה ה:ונדרים שנבדקים ונדרים שקיימיםהקדש, כנדר, הוא מעשה שבדיבור, ותוקפו תלוי במעמדו של המדבר כגדול; קודם הבגרות, אפילו הקדש שהבינו אותו היטב אינו מקדיש את החפץ.