קטגוריה

הֶקְדֵּשׁ

נכסים שהוקדשו למקדש

חפצים או פירות שהוקדשו למקדש. כל זמן שהם ברשות ההקדש הם פטורים ממתנות העניים שבשדה ומן המעשרות.

היכן זה מופיע

53 משניות

  1. פֵּאָה ד:זמתי ההקדש פוטר את היבולנכס שבבעלות בית המקדש פטור ממתנות העניים; המשנה תלויה בשאלה אם היבול היה ביד ההקדש או ביד הבעלים בדיוק בשלב שבו חלה חובתה של כל מתנה.
  2. פֵּאָה ז:חהקדש, עוללות עניים, ושכחה בעריספירות שהוקדשו לבית המקדש פטורים בדרך כלל ממתנות עניים. המשנה שואלת אם הפטור הזה גורף עמו גם את העוללות — והתשובה תלויה בשאלה אם כבר חלה בהן זכות העניים.
  3. תְּרוּמוֹת ג:טנכרי וכותי שתרמוהקדש — רכוש שהוקדש לבית המקדש — הוא הפריט השלישי שהמשנה מאשרת בידיהם של נכרי וכותי, לצד תרומתם ומעשרותיהם.
  4. תְּרוּמוֹת ו:דהגונב תרומה ואכלההמקרה מרכיב שני איסורים זה על זה: תרומה שהכהן הקדיש אותה לבית המקדש. מכיוון שבהקדש יש חומש משלו על ההנאה ממנו, ואילו תשלומי כפל אין בו, נובע ממנו ישירות הצירוף החריג של שני חומשים וקרן אחת בלבד.
  5. תְּרוּמוֹת ח:בתרומה שבתוך הפההקדש — פירות שהוקדשו לבית המקדש — אין אוכלים אותם כחולין עד שייפדו. כטבל וכמעשרות, אף הוא מן המקרים שהיו אסורים עוד לפני שהגיעו לפה, ובהם הכול מודים שיפלוט.
  6. תְּרוּמוֹת ט:דגידולי תרומה תרומה, וגידוליהם של השארהקדש הוא פירות שהוקדשו לבית המקדש. גידוליו חולין, ומכיוון שיש לתת את הדעת על קדושתו של הזרע המקורי — פודה אותם בשווי הזרע שזרע.
  7. חַלָּה ג:גהקדישה ופדתהעיסה של הקדש פטורה מן החלה; וכל המשנה תלויה בשאלה אם בשעת הגלגול הייתה העיסה הקדש או חולין רגילים.
  8. שַׁבָּת יח:אמפנין מקום לאורחיםהקדש שנפדה כדין חזר להיות מאכל רגיל ומותר בטלטול; הקדש שלא נפדה (ביחידה הבאה) אסור.
  9. שְׁקָלִים ב:בשליח ששקל לעצמומעותיו כבר היו הקדש, מיועדות לבדק הבית. העברתן למימון קרבן היא העברת ממון קודש משימוש קדוש אחד למשנהו — ואין היא נעשית מעילה אלא משקרבה הבהמה בפועל.
  10. שְׁקָלִים ד:גמותר שיירי הלשכהרבי ישמעאל מפנה את רווח המכירה בחזרה אל ההקדש — אוצר המקדש. היחידה הבאה תביא את התנגדותו של רבי עקיבא, שאין ההקדש עוסק בהשתכרות.
  11. שְׁקָלִים ד:טקביעת השערהכלל "יד הקדש על העליונה" פירושו שההקדש נהנה תמיד מן השער הטוב יותר. ספק שסגר מחיר חייב לספק את הכמות הגדולה יותר גם אם השוק זז לצד השני.
  12. שְׁקָלִים ה:דכיצד פעלו החותמותחשבון הערב מוכרע על פי הכלל ש"יד הקדש על העליונה": המותר נשאר במקדש, וכל גירעון הוא הפסדו הפרטי של הממונה.
  13. כְּתֻבּוֹת ה:דהמקדיש את מעשה ידי אשתוהבעל מנסה להקדיש — למסור לבית המקדש — את שכר מלאכתה, והמשנה מבררת באיזה חלק ההקדש תופס ובאיזה אינו תופס.
  14. נְדָרִים ד:במעשים המותרים אף במודר הנאהכששני הצדדים קשורים בנדרי הנאה הדדיים, אין שכר המוצא יכול להגיע לאחד מהם בלא לעקור נדר. לפיכך הוא מוסט אל ההקדש — נכסי המקדש — שהוא היעד הנייטרלי.
  15. נְדָרִים ה:ומעשה בית חורוןאין אדם יכול להכריז "הקדש" — להקדיש חפץ לבית המקדש — אלא על דבר שהוא באמת שלו. לפיכך מהלכו של החבר הוא המבחן המושלם למתנה: אם ניתנה באמת, ההקדשה חלה; ואם לא הייתה אלא הערמה, לא היה בידו מה להקדיש.
  16. נָזִיר ה:אהקדש שנעשה בטעותהקדש הוא נכס שאדם מקדיש בפיו לבית המקדש ומוציאו מכלל שימוש של חול. כל הפרק תלוי בשאלה אם הקדשה כזאת חלה גם כשהמקדיש טעה בעובדות.
  17. בָּבָא קַמָּא א:בכלל השמירה — ועל אילו נכסים הוא חלחיוב הנזיקין חל רק על נכסי חולין — ולא על נכסים שהוקדשו למקדש, שבהם נוהג דין מעילה במקומו, ולפיכך המזיק נכסי הקדש אינו משלם תשלומי נזק.
  18. בָּבָא קַמָּא ד:גנגיחה בין בעלים שונים — הקדש, נוכרי וישראלדיני הנגיחה מדברים בשור המזיק את 'שור רעהו', ממון פרטי; ולפיכך שור של הקדש עומד מחוץ לדין לגמרי, בין שנגח ובין שנגחוהו.
  19. בָּבָא קַמָּא ד:זשורו של מי נסקלאף שור של הקדש בכלל המיתה כאן, אף שהוא פטור מדיני הממון שבמשנה שלעיל — שאין מיתת השור תלויה בכך שיהיו לו בעלים פרטיים.
  20. בָּבָא קַמָּא ד:חהקדשת שור שנגמר דינו לסקילהההקדש מעביר את שוויו של החפץ לבית המקדש; ושור שנגמר דינו אין בו שווי מותר להעביר, ונמצא מעשה ההקדשה ריק.
  21. בָּבָא קַמָּא ז:במקרים שבהם הקנס הכבד עומד בעינוהקדשת הבהמה הייתה עושה את המעשה שלאחריה שחיטת ממון הקדש ולא ממון הבעלים; חידושה של המשנה הוא שכאן בא ההקדש לאחר הטביחה, ולפיכך אינו מונע את הקנס.
  22. בָּבָא קַמָּא ז:דאימתי אין אלא תשלומי כפלכל חידושו של רבי שמעון עומד על בהמות קודש שנגנבו: אין הקנס חל אלא כשמי שהקדיש אותן עדיין נושא באחריות ממונית להביא אחרות תחתיהן, ונמצא שהן עדיין בכלל "בית האיש".
  23. בָּבָא קַמָּא ז:זבהמה דקה, תרנגולים, חזירים, כלבים ונשבים ליוניםהתרנגולים נאסרו בירושלים מפני הקודשים — בשר הקרבנות הנאכל בכל העיר; החשש הוא שהתרנגולים המחטטים יגררו דבר טמא ויטמאו את בשר הקודש.
  24. בָּבָא מְצִיעָא ד:זחמש פרוטותהנהנה אפילו בשווה פרוטה מנכסי הקדש — הרי זו מעילה, הוצאת קודש לשימוש של חול, והמועל חייב קרבן אשם ותשלומים.
  25. בָּבָא מְצִיעָא ד:חחמישה חומשיןהמקדיש נכסים לבית המקדש וחוזר ופודה אותם לעצמו מוסיף חומש על השווי שנשום (ויקרא כז, יט) — ודווקא כשהוא פודה את הקדשו שלו.
  26. בָּבָא בַּתְרָא ד:טהמכר אינו כולל הכול, והנותן נותן הכולהמקדיש שדה למקדש נותן בעין יפה, כנותן מתנה — ולפיכך לדעה הראשונה השדה כולה, ובכללה בורה ואילנותיה, נעשית הקדש. ורבי שמעון מצמצם, ועושה את ההקדש כמכר.
  27. שְׁבוּעוֹת ו:דאין נשבעים על טענת מי שאינו בר דעת; אבל נשבעים לקטן ולהקדשהבא לגבות מנכסי קטן או מנכסי הקדש חייב להישבע בעצמו — ולפיכך ההקדש מופיע כאן כמי שנשבעים לו.
  28. שְׁבוּעוֹת ו:העבדים, שטרות, קרקעות והקדשות — מחוץ לשבועהנכסי ההקדש יצאו מפני שפסוק השבועה מדבר באיש הנותן "אל רעהו" — ולא למקדש — ולפיכך ההקדש מחוץ לדין השבועה.
  29. עֲרָכִין א:גכשאין לאדם שווי בשוקרבי יוסי עומד על כך שהנידון למיתה עדיין בר דעת ובר חיובים לכל דבר: הוא מקדיש נכסים להקדש ומתחייב בממון, ומעמדו אינו מוחק את חובותיו.
  30. עֲרָכִין ד:געושר שבדרך אינו נחשבהמקרה תלוי במה שאוצר המקדש יכול לתבוע. עושר שבא לידו אחרי שנתחייב — ירושה שנפלה לו, ספינה שבאה ברבואות — אינו נותן להקדש שום חלק, ולכן עומד הקרבן הזול של המצורע העני.
  31. עֲרָכִין ו:אכמה ימים מכריזים על נכס שבית הדין מוכרנכסי הקדש, כגון שדה מקנה שהוקדשה למקדש, נמכרים בשוויים, ומכריזים עליהם שישים יום — פי שניים מעל קרקע של יתומים.
  32. עֲרָכִין ו:בכיצד גובים האשה ובעל החוב מנכסי הקדשמאחר שההקדש מעביר את הבעלות למקדש, אין אשה או בעל חוב יכולים פשוט לתפוס מן ההקדש; תחילה צריכים הנכסים לשוב לידי הדיוט בפדיון.
  33. עֲרָכִין ו:המה אינו נגבה, ושומה לפי כאן ועכשיוההקדש נשום אך ורק לפי המקום והזמן שהוא עומד בהם עכשיו, ולעולם לא לפי עלייה עתידית משוערת — שהתורה אומרת "ביום ההוא".
  34. עֲרָכִין ז:אהקדשת שדה אחוזה סמוך ליובלההקדש — נכסים שהוקדשו לבדק הבית — נידון בחומרה בחשבון הפדיון: חלק משנה מעוגל לשנה שלמה, כדי שהמקדש לא יפסיד לעולם.
  35. עֲרָכִין ח:אפתח אתה ראשוןנכסי הקדש נפדים לא רק במטבע אלא בכל דבר שיש בו שווי כסף — ולכן יכול רבי יוסי למסור שהאיש פדה את השדה בביצה, ולא באיסר.
  36. עֲרָכִין ח:זהמחרים את קדשיו, והבכורעל הבכור חל הקדש עילוי — הקדשת שוויו לאוצר ההקדש — אבל לא הקדש מזבח, שאין מקדישים בכור שוב לזבח אחר.
  37. עֲרָכִין ט:בגואלים לפי המכירה הראשונה — או האחרונהכשהשדה הוקדשה לאוצר המקדש ולא נמכרה לאדם פרטי, אין חלות הגבלות הגאולה החמורות — רשאי ללוות, למכור קרקע אחרת או לגאול את השדה בשלבים.
  38. תְּמוּרָה א:האין דור שניחכמים מותחים את הקו בהקדש — רק בהמה שהקדיש בעליה בעצמו יש בה הכוח להוליד תמורה. לא הוולד הנגזר ולא התמורה הנגזרת נושאים את הכוח הזה הלאה.
  39. תְּמוּרָה ו:דכסף, פירות ועופותנכסים שהוקדשו היו קדושים עוד לפני שנתנם, ולכן מסירתם כשכר אינה אוסרת אותם.
  40. תְּמוּרָה ז:בהיקפה של קדושת בדק הביתהקדש סתם, שלא פורש לשם מה, הולך לבדק הבית ולא למזבח; נמצא שבדק הבית הוא ביתו הטבעי של כל מה שהוקדש — היקף שאין למזבח.
  41. מְעִילָה ג:דדישון המזבח הפנימי, והתוריםבהקדשתו יוצר האדם על הדשן קדושה חדשה — והיא המחייבת במעילה.
  42. מְעִילָה ג:הקודשי מזבח וקודשי בדק הביתקודשי בדק הבית — מה שהוקדש לתחזוקת המקדש, ודמיו נכנסים לאוצר. שם הדבר מוחזק בשביל שוויו בכסף, ולכן גם מה שהוא מוציא הוא חלק מאותו שווי, ומועלים בו.
  43. מְעִילָה ג:והמקדיש דבר מלאלדעת רבי שמעון כל מה שצומח מקרקע או מאילן שהוקדשו הוא עצמו הקדש — גידול של הדבר המוקדש — ולכן מועלים בו.
  44. מְעִילָה ג:זקודש וחולין זה בצד זההקדש הוא רכוש שהוקדש. כאן שורשים עוברים את הגבול שבין קרקע של הדיוט לקרקע של הקדש, והמשנה מלמדת שאין בהם מעילה.
  45. מְעִילָה ג:חמה ההקדש כוללהאילן שהוקדש הוא הקדש, אבל העוף בנה את הקן מזרדים שהביא ממקום אחר, ולכן הקן עצמו לא הוקדש מעולם, ואין בו מעילה.
  46. מְעִילָה ד:אהקודשים המצטרפיםקודשי בדק הבית — מה שהוקדש לתחזוקת המקדש, ודמיו נכנסים לאוצר — הם סוג שני של הקדש, ואף הם מצטרפים למעילה.
  47. מְעִילָה ה:אמתי ההנאה לבדה מחייבתמעילה אינה נוהגת אלא בהקדש — רכוש שהוקדש למקדש — ואותו מזכירה השורה הזאת כדבר שמועלים בו.
  48. מְעִילָה ה:דמתי המעילה נעשיתהאבן והקורה הן הקדש; המעילה תלויה ברגע שהן יוצאות לחולין.
  49. מְעִילָה ו:בכשהחנווני הוא המועלרק ההקדש נושא את הקדושה שיש להעביר; פדיונו על תחליף מסלק את חשש המעילה.
  50. מְעִילָה ו:והפרוטה הראשונה, או הכיס כולוקדושתה של פרוטה אחת של הקדש, החבויה בין מעות רגילות, היא שהופכת את ההוצאה מן הכיס לשאלה של מעילה — הוצאת הקדש לשימוש של חול בשגגה.
  51. פָּרָה ב:גמומים, לידה ומלאכהדיני המומים של הפרה מעוגנים ברשימת המומים הפוסלים בקודשים. יחידה זו קובעת את הקשר הזה במישרין.
  52. פָּרָה ד:דטומאה, מלאכה, ודין שנמשך עד האפרבפרה האדומה נוהג דין מעילה — איסור ההנאה מן ההקדש — לעולם; זה אחד הדינים שנאספו ביחידה החותמת הזאת.
  53. נִדָּה ה:ונדרים שנבדקים ונדרים שקיימיםהקדש, כנדר, הוא מעשה שבדיבור, ותוקפו תלוי במעמדו של המדבר כגדול; קודם הבגרות, אפילו הקדש שהבינו אותו היטב אינו מקדיש את החפץ.