מקום
חָצֵר
חצר סגורה שהבתים פתוחים אליה
החצר הסגורה שהבתים פתוחים אליה — יחידה יסודית של מרחב הלכתי. בהלכות שבת, דיירי החצר צריכים לערב אותה בעירוב לפני שיטלטלו בין בתיהם לחצר המשותפת. בהלכות מעשרות, הכנסת פירות לחצרו או לביתו קובעת אותם למעשר, כנלמד מ"בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו, יג), ושוב אין אוכלים מהם אכילת עראי. כל מסכת מבררת אילו חצרות יש בהן הכוחות האלה.
היכן זה מופיע
19 משניות
- תְּרוּמוֹת ח:גאשכול הענבים — בכניסה לחצר ועם חשכההחצר קובעת את הפירות למעשר: משנכנס יבול תלוש לחצר, אף אכילת עראי אסורה עד שיפרישו ממנו תרומה ומעשרות. האשכול שנגס בו בחופשיות בגינה נעשה בעיה ברגע שנכנס פנימה.
- מַעַשְׂרוֹת א:ההגורן של כל מין ומיןהבית עצמו הוא סימן קביעה: פירות המובלים הביתה נשארים מותרים באכילת עראי רק עד שיגיעו לבית, ומשהגיעו — נקבעו למעשר.
- מַעַשְׂרוֹת ב:א"טלו תאנים" — מתנה מול הכנסה לביתהכנסת פירות לתוך ביתו של אדם היא אחד הסימנים הקובעים אותם למעשרות. עד לאותו רגע השאירה אותם מתנת החינם פטורים.
- מַעַשְׂרוֹת ב:בבעל השער ובעל החנות חייביםהמקום הקובע את הפירות למעשר הוא מקום דירתו של אדם. השער או החנות הם מקומו של הבעלים, ולכן הם קובעים לו את התאנים אף שאינם קובעים לנוטלים האורחים.
- מַעַשְׂרוֹת ב:גאכילת עראי בדרך עד שמגיעיםרבי יהודה מזהה איזה מבנה נחשב "ביתו" הקובע של ההולך בדרך: הבית הראשון שהוא מגיע אליו בעיר, שהרי אדם רוצה להניח שם את חפציו ולהתיישב ללילה.
- מַעַשְׂרוֹת ג:אמתי אין החצר קובעת למעשרהחצר, כמו הבית, קובעת בדרך כלל את הפירות, עד שאי אפשר עוד לאכול מהם עראי בלי מעשרות. הפרק כולו עוסק בכלל הזה, והוא נפתח דווקא בגבולו: אין החצר קובעת אלא פירות שכבר נגמרה מלאכתם.
- מַעַשְׂרוֹת ג:האיזו חצר קובעת למעשרחצר קובעת את הפירות למעשר רק אם היא מקום פרטי ושמור כמו בית. המשנה הזאת אוספת כמה מבחנים של חכמים לשאלה איזו חצר נחשבת כזאת.
- מַעַשְׂרוֹת ג:והגגות פטורים, בית שער ומרפסת כחצרחצר החייבת קובעת את הפירות למעשר, והמשנה הזאת ממפה אילו מבנים הצמודים לה שותפים לכוח הזה. הגג אינו שותף לו, גם כשחצרו קובעת.
- מַעַשְׂרוֹת ג:זסוכות השדה פטורות, שאינן דירהרק מקום שמור ודומה לבית קובע את הפירות למעשר. מבני השדה הארעיים האלה אינם דירה של ממש, ולכן — כמו חצר שאינה שמורה — הם משאירים את הפירות במצבם הארעי, בלא מעשר.
- מַעַשְׂרוֹת ג:חתאנה אחת אחת בחצר, וצירוף מחייבחצר החייבת קובעת את הפירות למעשר, אבל רק לאחר שנאספו. תאנה הגדלה בחצר עדיין מחוברת לאילן, ולכן אכילה של אחת אחת נשארת עראית ופטורה.
- מַעַשְׂרוֹת ג:טענבים, רימונים ועשבים שבחצרחצר החייבת קובעת את הפירות משנאספו, ומכאן השאלה כיצד עדיין אפשר לאכול עראי מצמח הגדל בתוכה. רבי טרפון ורבי עקיבא נחלקים כמה מותר ליטול בבת אחת לפני שהדבר נחשב קביעה.
- מַעַשְׂרוֹת ג:יהעיקר או הנוף — מה קובע את דין האילן?החצר קובעת את הפירות למעשר והגינה הפתוחה אינה קובעת. כשאילן אחד עומד בין שתיהן, על המשנה להכריע איזו רשות קובעת את דין התאנים התלויות בכל צד.
- נְדָרִים ה:אשותפים שנדרו זה מזה — הכניסה לחצרהחצר היא השטח שהבתים פתוחים אליו, והיא קנויה לשני השותפים יחד. לפיכך כל צעד שאחד מהם פוסע בה נעשה בקרקע שמקצתה של חברו — וזה בדיוק מה שהנדר אסר.
- גִּטִּין ח:אחצרה, חיקה וקלתהחצרה של האישה משמשת לה כיד: גט הנופל למקום שהוא שלה נקנה לה כאילו הונח בכף ידה. זהו הקונה הראשון שהפרק מציג.
- בָּבָא קַמָּא א:בכלל השמירה — ועל אילו נכסים הוא חלהחצר המשותפת היא מקרה הגבול של החיוב: נזק שנעשה ברשות שהיא של המזיק בלבד פטור, ואילו נזק ברשות המשותפת לשני הצדדים עשוי עדיין לחייב את המזיק בתשלום.
- בָּבָא קַמָּא ב:בהשן: האכילה, החצר, ודמי ההנאההשן, וכמוה הרגל, אינה מחייבת תשלום מלא אלא כשהבהמה אכלה בחצרו או בשדהו של הניזק; ברשות הרבים הבעלים פטור, שהתורה אומרת "ובער בשדה אחר".
- בָּבָא קַמָּא ב:הרבי טרפון וחכמים, וכלל "דיו"כל המחלוקת היא בקרן שנעשתה בחצרו של הניזק: רבי טרפון תובע שם נזק שלם, וחכמים מעמידים את הדין על חציו.
- בָּבָא קַמָּא ה:בהקדר, הפירות והרשותכל המשנה סובבת סביב החצר כרשות פרטית: המכניס לתוכה חפצים בלא רשות מפסיד את תביעת הנזק, שהרי הבהמה עמדה במקומה כדין והחפצים לא.
- בָּבָא קַמָּא ה:גהשור, הבור, ודינו של רבי בקבלת שמירהכמו במשנה הקודמת, החצר היא רשותו של בעל הבית; ולשור שהוכנס לתוכה בלא רשות אין תביעה אם הזיקו לו שם בהמותיו של בעל הבית.