חפץ

חָמֵץ

דגן שבא במים והחמיץ

חמץ הוא כל אחד מחמשת מיני הדגן (חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) שבא במגע עם מים והניחוהו להחמיץ ולתפוח. התורה אוסרת להחזיק חמץ, לאכלו או ליהנות ממנו בשבעת ימי הפסח (שמות יב, טו; יב, יט). לאיסור כמה פנים: מצוות עשה לסלק את החמץ לפני הפסח (ביעור חמץ), מצוות לא תעשה שלא ייראה ולא יימצא ברשותו (בל ייראה ובל יימצא), ואיסור הנאה גמור משהגיע זמן האיסור. ייחודו של החמץ בכך שאיסור ההנאה בו חל כבר בערב פסח, מן השעה השישית ואילך.

היכן זה מופיע

6 משניות

  1. פְּסָחִים א:אבדיקת חמץ — אור לארבעה עשרהחמץ הוא האיסור המרכזי של הפסח, וכל הפרק הראשון סובב סביב סילוקו בפועל, ולא רק ביטולו בלב.
  2. פְּסָחִים ב:אהנאה מן החמץ — קו הגבולכל הפרק סובב סביב הרגע שבו החמץ עובר מהיתר לאיסור, והמשפט הפותח קובע את נקודת המוצא: כל עוד מותר לאכלו — מותר גם כל שימוש אחר בו.
  3. פְּסָחִים ב:בחמץ של מי — דין הבעלותשאלת הבעלות היא העיקר: חמץ שהיה של נכרי בכל ימי הפסח לא נעברה בו עבירה כלל, ולכן הוא נשאר מותר לגמרי לאחר החג.
  4. פְּסָחִים ג:אאלו עוברין בפסחהחומרים האלה טעונים ביעור אף שאינם נאכלים כמאכל רגיל. איסור החמץ נוגע לבעלות ולהשהיה, ולא לאכילה בלבד.
  5. פְּסָחִים ט:גבין פסח ראשון לפסח שניההבדל בדיני החמץ הוא ההבדל המעשי החד ביותר בין פסח ראשון לפסח שני: הראשון אוסר כל חמץ בבית, והשני מתירו.
  6. מְנָחוֹת ז:אלחם התודהרוב המנחות במקדש היו חייבות להיות מצה. התודה היא היוצא מן הכלל הגדול: עשר מארבעים חלותיה הן חמץ במתכוון — ובכך היא חריגה בין הקרבנות הקשורים למזבח.