סדר קָדָשִׁים · 73 משניות

בְּכוֹרוֹת

בכורות עוסקת בזכר הראשון שנולד לאמו, שהתורה מקדשת אותו. היא נפתחת בפטר חמור: הבעלים פודה אותו בשה שהוא נותן לכהן, ואם לא פדאו, עורף אותו. מן הפרק השני ואילך עניינה בכור בהמה טהורה, עגל, טלה או גדי, הניתן לכהן: אם הוא תמים, הוא קרב על המזבח, ואם יש בו מום, הכהן אוכל אותו. פרקים אלה בוחנים את גבולות קדושתו, כגון בהמה שיש לנכרי שותפות בה, ושואלים מי רשאי לקבוע שהמום קבוע. הפרק השישי מונה את המומים המתירים לשחוט את הבכור, והשביעי מחיל אותם על הכהן, שבעל מום אינו עובד במקדש. השמיני עובר לבכור אדם: כבכור לאביו הוא נוטל פי שניים בירושה, וכפטר רחם הוא נפדה מן הכהן בחמש סלעים. המסכת נחתמת במעשר בהמה, כל עשירי מן העגלים, הטלאים והגדיים, שהוא קודש.

פֶּטֶר רֶחֶם

פרק אהַלּוֹקֵחַ עֻבַּר חֲמוֹרוֹ

פטר חמור ופדיונו

סימןפֶּטֶר חֲמוֹר

התורה מקדשת את הזכר הראשון שנולד לבהמה. אם היא בהמה טהורה, כגון פרה או כבשה, הבכור ניתן לכהן. החמור הוא הבהמה היחידה שאסורה באכילה ובכל זאת בכורה קדוש: הבעלים פודה אותו בשה שהוא נותן לכהן, ואם אינו רוצה לפדותו — עליו לערוף אותו. הפרק עוסק בפטר החמור: מתי חלק של נכרי בבהמה פוטר אותה מן הבכורה, כמה טלאים חייבים כשאין ידוע איזה ולד יצא ראשון, באילו בהמות פודים, ומה הדין כשמת השה או החמור.

  1. א:אחמור הפטור מן הבכורהחלק של נכרי בחמורה או בעוברה פוטר את הוולד מן הבכורה, וכהנים ולוויים פטורים מלפדות את פטרי החמורים שלהם.סימןחמורו של נכרי
  2. א:בהאם והוולד — מין אחדדין פטר חמור חל רק כשהאם והוולד שניהם חמורים; וולד שאינו דומה לאמו מותר או אסור באכילה לפי אמו ולא לפי מראהו, וכן דג שנבלע שומר על דינו.סימןשילדה כמין חמור
  3. א:גספקות: כמה טלאיםחמורות שלא ביכרו וילדו זכרים ונקבות — המשנה מונה כמה טלאי פדיון מגיעים לכהן בוודאות, ומתי הבעלים מפריש טלה ומשאירו לעצמו.סימןחמור שלא בכרה
  4. א:דכל שה פודה; והנשאר — שלוהכתוב "תפדה בשה" מכשיר כל שה, טלה אחד פודה פעמים רבות, וטלה שהבעלים הפריש על ספק ושמר לעצמו — שלו לכל דבר.סימןתפדה בשה
  5. א:הרק שה ודאי פודהאין פודים פטר חמור בעגל, בחיה, בשחוטה, בטריפה, בכלאיים או בכוי — אלא בשה חי ודאי; ורבי אלעזר מתיר בכלאיים.סימןאין פודים
  6. א:ומי נושא בהפסדרבי אליעזר וחכמים נחלקו אם הבעלים חייב להביא שה אחר תחת שה פדיון שמת, ומה דינם של החמור ושל הטלה כשמת פטר החמור עצמו.סימןהמפריש פדיון
  7. א:זפדייה תחילה, ואם לא — עריפהפטר חמור שלא נפדה — עורפים אותו וקוברים; והמשנה מצרפת עוד מצוות שאחת מהן קודמת לחברתה: פדייה לעריפה, ייעוד לפדייה, ייבום וחליצה, ופדיון הבעלים לפני כל אדם.סימןעורפו בקופיץ

פרק בהַלּוֹקֵחַ עֻבַּר פָּרָתוֹ

גבולות קדושת הבכורה

סימןפְּטוּרִים וּסְפֵקוֹת

מכאן ואילך עוסקת המסכת בבכור של בהמה טהורה: פרה, כבשה או עז. הזכר הראשון שלה קדוש וניתן לכהן; אם הוא תמים — הוא קרב על המזבח, ואם יש בו מום — הכהן אוכל אותו. הדין חל רק על בהמה שכולה של ישראל, והכהן יכול לתבוע רק בכור ודאי. הפרק בוחן את הגבולות האלה: חלק של נכרי בבהמה, קדשים שנפל בהם מום לפני שהוקדשו או אחרי כן, ולד שאינו דומה לאמו, ולידות שאין ידוע בהן מי יצא ראשון.

  1. ב:אאין בכורה בשותפות נכריחמש עסקאות שמשאירות לנכרי חלק בפרה או בעוברה מבטלות את קדושת הבכורה; וכהנים ולוויים חייבים בבכור בהמה טהורה, ופטורים רק מפדיון הבן ומפטר חמור.סימןפרתו של נכרי
  2. ב:במום שקדם להקדשבהמה שהיה בה מום קבוע לפני שהוקדשה קדושה רק בקדושת דמים, ולכן משנפדתה היא חוזרת להיות בהמה רגילה לכל דבר — חוץ מן הבכור וממעשר בהמה.סימןשקדם מום קבוע
  3. ב:גהוקדשו, ואחר כך נפל בהם מוםהמקרה ההפוך: קדשים שהוקדשו לפני שנפל בהם מום קבוע קנו קדושת הגוף, ולכן אף לאחר פדיונם ולדם וחלבם אסורים, ואם מתו — נקברים.סימןשקדם הקדשן
  4. ב:דהפטור שבצאן ברזלישראל שקיבל צאן ברזל מנכרי — הנכרי יכול לגבות את חובו מן הוולדות, ולכן הפטור מן הבכורה נמשך דור אחד או שניים; ורבן שמעון בן גמליאל פוטר אפילו עד עשרה דורות.סימןצאן ברזל
  5. ב:הרחל שילדה כמין עזקדושת הבכורה דורשת שהוולד ידמה למין אמו: ולד שאינו דומה לה כלל פטור, ואם יש בו מקצת סימנים — חייב.סימןשילדה כמין עז
  6. ב:ותאומים זכרים, בכור אחדרחל שלא ביכרה ילדה שני זכרים שיצאו ראשיהם כאחד: רבי יוסי הגלילי נותן את שניהם לכהן; חכמים אומרים שאחד לבעלים ואחד לכהן, ורבי טרפון ורבי עקיבא נחלקו כיצד מכריעים בספק.סימןשני ראשיהן כאחד
  7. ב:זשתי רחלות וולדותיהןשתי רחלות שלא ביכרו ילדו: שני זכרים — שניהם לכהן; זכר ונקבה — הזכר לכהן; ומשנולדה נקבה עם שני זכרים נולד ספק, ובו נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא.סימןשתי רחלות
  8. ב:חכשרק רחל אחת לא ביכרהרחל אחת כבר ביכרה ואחת לא ביכרה, וילדו שני זכרים — רק אחד מהם בכור, אחד לבעלים ואחד לכהן; ובמתנות הכהונה נחלקו רבי יוסי ורבי מאיר.סימןאחת בכרה
  9. ב:טשניהם אינם בכורולד שיצא בניתוח והוולד שנולד אחריו: רבי טרפון מסתפק, ושניהם רועים עד שייפול בהם מום; ורבי עקיבא פוסק ששניהם אינם בכור, שהבכור צריך להיוולד ראשון וגם לפטור את הרחם.סימןיוצא דפן

פרק גהַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה

זיהוי הבכור, ושערו וצמרו

סימןחֲזָקָה וְצֶמֶר

בכור קדוש רק אם הוא באמת הוולד הראשון של אמו, ובהמה שנקנתה מן הנכרי באה בלי ידיעה אם כבר ילדה. בכך פותח הפרק: רבי ישמעאל הולך אחר גילה של האם, ורבי עקיבא מראה שגם הריון שהופל נחשב, ולכן אף בהמה צעירה עשויה להיות בספק; ובהמה מניקה — בחזקת שילדה. אחר כך עובר הפרק לצמר הבכור, שהתורה אסרה לגזוז אותו: כיצד מפנים את הצוואר לשחיטה, והאם מותר להשתמש בצמר שנשר או בצמר המשתלשל ממנו.

  1. ג:אהקונה מן הנכרי — לפי הגילבהמה שנקנתה מן הנכרי ואין ידוע אם ילדה: רבי ישמעאל מכריע לפי גילה, ורבי עקיבא מראה שסימני הריון קודם — טינוף, שליא, שפיר — משאירים ספק, והספק נאכל במומו לבעלים.סימןהלוקח בהמה מן הנכרי
  2. ג:בבהמה מניקה — אין לחשושבהמה מניקה בחזקת שילדה את הוולד שהיא מניקה, ובעדר מעורב משייכים כל ולד לאם שהוא צמוד לה, בלי לחשוש שהוולדות התחלפו.סימןבהמה מניקה
  3. ג:גשחיטת הבכורכדי לשחוט בכור מותר לתלוש את שער הצוואר, ובלבד שהשער יישאר במקומו ולא ייראה כגזיזה האסורה; וכן מותר לתלוש שער כדי לראות את מקום המום.סימןתולש השער
  4. ג:דצמר שנשר — מותר?עקביא וחכמים נחלקו אם מותר להשתמש בצמר שנשר מבכור בעל מום, וצמר המשתלשל מן הבכור תלוי בכך שהוא נראה כחלק מן הגיזה.סימןשער בכור

מוּמִין

פרק דעַד כַּמָּה

הטיפול בבכור, ומומחה המומים

סימןמֻמְחִין וַחֲשׁוּדִין

בכור זכר של פרה, כבשה או עז שייך לכהן. בזמן שהמקדש היה קיים, בכור תמים קרב על המזבח; ומשנפל בו מום קבוע, הכהן רשאי לשחוט אותו ולאכלו בכל מקום — אבל רק מומחה רשאי לקבוע שהמום קבוע. הפרק שואל כמה זמן מגדלים הבעלים את הבכור לפני שנותנים אותו לכהן, ועד מתי מותר להחזיק בכור בעל מום. אחר כך הוא עובר אל המומחים — מה הדין כשאחד מהם טעה, והאם מותר להם ולדיינים ליטול שכר — ואל מי שחשוד שהוא עובר על הדין: מה מותר לקנות ממנו, ואיזה חשד גורר אחריו חשד אחר.

  1. ד:אהטיפול בבכורכמה זמן מגדלים הבעלים את הבכור לפני שנותנים אותו לכהן — שלושים יום או חמישים — ומתי רשאי הכהן לבקש אותו מוקדם.סימןלהטפל בבכור
  2. ד:בהחזקת בכור בעל מוםנפל מום בבכור בתוך שנתו — הבעלים מחזיק בו שנים עשר חודש; נפל לאחר השנה — רשאי להחזיק בו עוד שלושים יום בלבד.סימןנולד לו מום
  3. ד:גהכרעה לפני השחיטה ואחריההשוחט בכור לפני שהראה את מומו: רבי יהודה מתיר במומים שבגוף, ורבי מאיר אוסר.סימןמראה את מומו
  4. ד:דכשהכרעה משתבשתמי שאינו מומחה והכריע בבכור — משלם; ומעשה פרתו של רבי טרפון מלמד שמומחה שבית הדין הסמיך פטור על טעות בתום לב.סימןשאינו ממחה
  5. ד:השכרו של רואה הבכורותאין סומכים על בודק בכורות הנוטל שכר — חוץ ממומחה נאמן כאילא ביבנה, שנטל שכר קצוב בין שהבהמה בעלת מום בין שהיא תמימה.סימןרואה בכורות
  6. ד:ושכר המבטל את המעשהדיין, עד, או המזה ומקדש מי חטאת, שנוטל שכר — מעשהו בטל; אבל השלמת הפסד של ממש, ותשלום כשכר פועל על הזמן שאבד — מותרים.סימןשכרו לדון
  7. ד:זסחורת החשוד על הבכורותמכהן החשוד על הבכורות אין קונים בשר צבאים ועורות שלא עובדו, וכן צמר שרק כובס; אבל סחורה שיש בה עבודה של ממש — עורות מעובדים, טווי ולבדים — מותרת.סימןהחשוד על הבכורות
  8. ד:חפשתן מן החשוד על השביעיתמן החשוד על השביעית אין קונים פשתן, אפילו מסורק, אבל טווי וחבלים קלועים מותרים — ככל שהעבודה כבדה יותר, בטוח יותר לקנות.סימןפשתן ואפלו סרק
  9. ד:טסחורת החשוד על התרומהמן החשוד שהוא מוכר תרומה כחולין רבי יהודה אוסר לקנות אפילו מים ומלח, ורבי שמעון אוסר רק דבר שיכול להיות תרומה.סימןמוכר תרומה
  10. ד:יעד היכן מגיע החשדאיזה חשד גורר איזה: שביעית ומעשרות נפרדים זה מזה, ושניהם יחד גוררים חשד בטהרות; וכל החשוד על דבר אינו דן בו ואינו מעיד עליו.סימןאינו חשוד על המעשרות

פרק הכָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין

מכירת בכור בעל מום ושחיטתו

סימןמְכִירָה וּשְׁחִיטָה

בהמה מוקדשת שנפל בה מום שוב אינה קרבה; פודים אותה, ואז מותר לאכול את בשרה. הבכור אינו נפדה: הוא שייך לכהן, ומאז שחרב המקדש אי אפשר להקריבו, ולכן מחזיקים בו עד שייפול בו מום, ורק אז שוחטים ואוכלים אותו. מכאן הפיתוי של כהן להטיל בו מום בעצמו, והדבר אסור. הפרק שואל כיצד מוכרים בשר כזה ומי רשאי לאכלו, מה הדין כשאדם הטיל מום בבכור, מי נאמן שהמום בא מאליו, ומה הדין כשבשר אסור כבר נמכר.

  1. ה:אמכירת פסולי המוקדשיןפסולי המוקדשין שנפדו נמכרים באטליז ונשקלים בליטרא, חוץ מן הבכור ומן המעשר, שהרווח מהם הולך לבעלים פרטיים.סימןפסולי המקדשין
  2. ה:בבכור בעל מוםמי רשאי לאכול בכור בעל מום, ומחלוקת משולשת בהקזת דם לבכור שהדם מסכן אותו.סימןבכור שאחזו דם
  3. ה:גהפגיון של הקסדורכהן שצרם באוזן בכור אינו שוחט אותו על מום זה; ושני מעשים ידועים מלמדים שהעיקר הוא דעת הבעלים.סימןהצורם באזן הבכור
  4. ה:דנאמנות הרועהמום שנעשה בשעת הגנה עצמית מתיר את השחיטה, ורועה ישראל — אבל לא רועה כהן — נאמן שהמום בא מעצמו.סימןרודפו ובעטו
  5. ה:העל מי סומכים במומיםכהן נאמן למסור את הכרעת המומחה, הכול נאמנים על מומי מעשר בהמה, ובמום גלוי די בשלושה מבני הכנסת; ורבי יוסי דורש מומחה בכל מקרה.סימןנאמן הכהן
  6. ה:וכשהמכירה מתבטלתבשר של בכור שלא הוצג לפני מומחה, או של טריפה, היה אסור מלכתחילה, ולכן המכירה מתבטלת והכסף מוחזר.סימןנודע שלא הראהו

פרק ועַל אֵלּוּ מוּמִין

המומים המתירים לשחוט את הבכור

סימןמוּמֵי בְּהֵמָה

בכור זכר של פרה, כבשה או עז קדוש, והוא שייך לכהן. בזמן שהמקדש היה קיים, בכור תמים קרב על המזבח; ובכור שנפל בו מום קבוע שוב אינו קרב, ולכן הכהן רשאי לשחוט אותו ולאכול את בשרו בכל מקום, כבשר רגיל. נמצא שהכול תלוי בשאלה מהו מום. התורה מונה כמה מומים, כגון פיסח או עיוור, וחכמים למדו מהם שאין מום אלא פגם הנראה לעין ואינו חוזר ומתרפא. הפרק מונה את המומים האלה מן הראש ועד הזנב, ובהם שלושה שהוסיף אילא, מומחה למומים, ביבנה, ונחתם בפגמים הנראים כמומים ואינם מומים.

  1. ו:אמומי האוזןכלל הפרק — על אלו מומין שוחטים את הבכור — ובראש הרשימה מומי האוזן: פגם בסחוס, סדק, חור כגרגיר כרשינה, ואוזן שיבשה.סימןנפגמה אזנו
  2. ו:במומי העפעף והעיןעפעף שניקב, נפגם או נסדק, וגידולים על העין, הם מומים; ותבלול — חוט לבן החוצה את הטבעת ונכנס לשחור — מום, אבל אין מומים בלבן.סימןריס של עין
  3. ו:גהחורוד והמים הקבועיםכתמים לבנים ומים בעין אינם מום אלא כשהם קבועים: החורוד — כששהה שמונים יום, והמים — כשלא נרפאו אף שהבהמה אכלה לח ואחריו יבש משדה של גשמים.סימןחורוד והמים הקבועים
  4. ו:דהחוטם, השפה והשינייםחוטם ושפה שניקבו, נפגמו או נסדקו, שיניים קדמיות שנפגמו או נשחקו, וטוחנות שנעקרו — ורבי חנינא בן אנטיגנוס פוטר את השיניים הנסתרות שבעומק הפה.סימןחטמו שנקב
  5. ו:ההזובן, הערווה והזנבנרתיק הגיד שנפגם, ערוות נקבה בקודשים, זנב שנפגם בעצם, זנב שקצהו מגלה את העצם, ומרווח של אצבע בין חוליה לחוליה — כולם מומים.סימןנפגם הזנב
  6. ו:ואין לו ביציםבכור שחסרה לו ביצה הוא בעל מום; המשנה דנה כיצד מגלים ביצה נסתרת, וחותמת במעשה שבו התיר רבי עקיבא ואסר רבי יוחנן בן נורי.סימןאין לו ביצים
  7. ו:זחמש רגליים או שלושרגל יתרה או חסרה, פרסות סגורות כשל חמור, השחול והכסול הם מומים.סימןבעל חמש רגלים
  8. ו:חאילא ביבנהעצם רגל קדמית או אחורית שנשברה היא מום אף כשהשבר אינו ניכר; את המומים האלה מנה אילא ביבנה, והוסיף עוד שלושה שחכמים לא שמעו, ובית דין שאחריהם אישר אותם.סימןמנה אילא ביבנה
  9. ו:טהלסת, האוזן הכפולה והזנבשלוש הכרעות: לסת תחתונה העודפת על העליונה, אוזן כפולה של גדי שהיא עצם אחת, וזנב גדי הדומה לשל חזיר או שאין בו שלוש חוליות — כולם מומים.סימןהלחי התחתון עודף
  10. ו:ייבלת, עצם ועין גדולה וקטנהרבי חנינא בן אנטיגנוס מוסיף יבלת בעין ועצמות פגומות; עין או אוזן גדולה מחברתה היא מום רק כשהדבר ניכר במראה ולא במדידה; ובביצה הגדולה כשתיים לא הודו חכמים לרבי יהודה.סימןשיבלת בעינו
  11. ו:יאזנב העגל וחתימת הרשימהזנב עגל שאינו מגיע לערקוב הוא מום, והפרק חוזר על כללו: על כל המומים האלה שוחטים את הבכור, ופודים עליהם את פסולי המוקדשין.סימןזנב העגל
  12. ו:יבואלו שאין שוחטין עליהםרשימה שכנגד: פגמים שאין שוחטים עליהם את הבכור לא במקדש ולא מחוצה לו, והיא נחתמת בטומטום ובאנדרוגינוס ובמחלוקת על מעמדו של האנדרוגינוס.סימןשאין שוחטין עליהן

פרק זמוּמִין אֵלּוּ

אותם מומים הפוסלים את הכהן

סימןמוּמֵי כֹּהֲנִים

כהן שיש בו מום אינו עובד במקדש, כשם שבהמה שיש בה מום אינה קרבה על המזבח. התורה מונה כמה מן המומים האלה, כגון עיוור או פיסח. הפרק מלמד שכל המומים שבפרק הקודם פוסלים גם את הכהן, כל זמן שהם עליו, ואחר כך מונה מומים שאינם אלא באדם: בצורת הראש, בגבות, בחוטם, בעיניים, באוזניים, בשפתיים, בגוף, ברגליים ובאצבעות. יש מהם שפוסלים רק מפני מראית העין. הפרק נחתם במה שפוסל באדם ולא בבהמה ולהפך, ובכהן שנשא אישה האסורה לו או שנטמא למתים.

  1. ז:אמומים באדםהמומים הפוסלים את הבכור פוסלים גם כהן מן העבודה, בין קבועים בין עוברים; ובאדם יש עוד מומים, ובראשם צורות ראש משונות ובעל חטוטרת.סימןפוסלין באדם
  2. ז:בהקרח והגבןכהן שאין לו שורת שער מאוזן לאוזן, או שאין לו גבות, פסול; ושלושה חכמים נחלקו מהו הגבן האמור בתורה.סימןהקרח / גבן
  3. ז:גהחרום ומומי העינייםחרום — שחוטמו שקוע בין עיניו — ושורה של מומי עיניים פוסלים כהן; והאחרון שבהם, מי שנשרו ריסי עיניו, פסול רק מפני מראית העין.סימןהחרום
  4. ז:דהצמם והצמעעיניים גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז, גוף או חוטם שאינם במידת שאר האיברים, ושני מומי אוזניים — אוזניים קטנות ואוזניים כווצות כספוג — פוסלים כהן.סימןעיניו גדולות
  5. ז:ההשפתיים, השיניים ומרוח אשךשפה עודפת, שיניים שניטלו ושורה של מומי גוף פוסלים כהן, והמשנה נחתמת ב"מרוח אשך", ששלושה חכמים מפרשים אותו בשלוש דרכים.סימןשפתו העליונה / מרוח אשך
  6. ז:והמקיש בקרסוליו, האצבעות והכושימומי רגליים ואצבעות פוסלים כהן, ורשימה ארוכה של מצבים — בצבע העור, בקומה ובדעת — פוסלים באדם אבל כשרים בבהמה.סימןהמקיש בקרסליו
  7. ז:זכשרים באדם ופסולים בבהמהמצבים הפוסלים בהמה ולא כהן, ושני פסולים התלויים בהתנהגות הכהן — נישואין אסורים וטומאת מתים — חותמים את הפרק.סימןאלו כשרין באדם

בֵּן וּמַעֲשֵׂר

פרק חיֵשׁ בְּכוֹר

בכור אדם — נחלה ופדיון

סימןנַחֲלָה וּפִדְיוֹן

התורה נותנת לבן בכור שני דברים נפרדים. כבנו הראשון של אביו, הוא יורש פי שניים. וכוולד הראשון שפתח את רחם אמו, הוא צריך פדיון: כשמלאו לו שלושים יום, אביו נותן לכהן חמש סלעים, מטבעות כסף. בדרך כלל אותו בן הוא גם זה וגם זה, אבל לא תמיד. הפרק מברר מתי הם נפרדים — אחרי הפלה, בלידה דרך הדופן, אחרי גיור, או כשתינוקות נתערבו בלידתם — ואחר כך עוסק במועד הפדיון ובמה פודים, בגבולות החלק הכפול, ובקרקע שנשארת בידי בעליה ביובל, כשקרקע שנמכרה חוזרת למשפחתה.

  1. ח:אבכור לנחלה, בכור לכהןהבכור לנחלה, הנוטל פי שניים, נמדד לפי האב, והבכור לכהן, הנפדה בחמש סלעים, נמדד לפי הפותח את רחם האם — ולכן בן יכול להיות בכור לאחד מהם בלי השני.סימןבכור לנחלה
  2. ח:ביוצא דופן והבא אחריו — בבכור אדםתאומים שהראשון יצא בניתוח והשני נולד אחריו כדרך לידה — שניהם אינם בכור, לא לנחלה ולא לכהן; ורבי שמעון חולק.סימןיוצא דפן
  3. ח:גאישה אחת ותאומים זכריםתאומים זכרים שילדה אישה שלא ילדה קודם — אחד מהם ודאי בכור, ולכן חייבים חמש סלעים; ומיתת אחד מהם בתוך שלושים יום, מיתת האב, או זכר ונקבה — משנים את הדין.סימןשלא בכרה אשתו
  4. ח:דשתי נשים — כמה פדיונותשתי נשים של איש אחד שלא ילדו קודם וילדו שני זכרים — שני בכורים ועשר סלעים; ותערובות של זכרים ונקבות ומיתת בן בתוך שלושים יום מקטינות או מבטלות את מה שהכהן מקבל.סימןשתי נשים
  5. ח:השני אבות ובנים שנתערבוכששני האבות נפרדים, כל אחד חייב חמש סלעים משלו; זכר ונקבה פוטרים את שני האבות, אבל הבן חייב לפדות את עצמו.סימןשני אנשים
  6. ח:ומתי חל חיוב הפדיוןחיוב הפדיון חל רק לאחר שלושים יום, וממנו נגזרים דיני ההחזר, החזקות כשמת האב, והשאלה אם פדיונו של אדם קודם לפדיון בנו.סימןמת הבן בתוך שלשים
  7. ח:זחמש הסלעים ושאר הסכומים שבתורהפדיון הבן והסכומים הקצובים של העבד, האונס, המפתה והמוציא שם רע — כולם נמנים בשקל הקודש, במנה צורי, בכסף מזוקק.סימןחמש סלעים של בן
  8. ח:חמטבע ולא שטראין פודים בכור אדם בעבדים, בשטרות, בקרקעות או בהקדשות; שטר התחייבות מחייב את האב אבל אינו פודה, עד שיגיע מטבע של ממש לידי הכהן.סימןאין פודין
  9. ח:טבמה אין הבכור נוטל פי שנייםהבכור נוטל פי שניים רק בנכסים שהיו ביד אביו בשעת מיתתו — לא בנכסי האם, לא בשבח ולא בראוי — ואותם גבולות חלים על הכתובה, על מזונות הבנות ועל היבם.סימןפי שנים
  10. ח:יקרקעות שאינן חוזרות ביובלחלק הבכורה, ירושת הבעל את אשתו, חלקו של היבם והמתנה — נחלקו התנאים אם הם חוזרים ביובל.סימןשאינן חוזרין ביובל

פרק טמַעְשַׂר בְּהֵמָה

מעשר בהמה

סימןהָעֲשִׂירִי קֹדֶשׁ

התורה מצווה על בעל העדר למנות את העגלים, הטלאים והגדיים שנולדו לו בשעה שהם עוברים תחת השבט, ולהקדיש כל עשירי. העשירי הזה, מעשר בהמה, קרב על המזבח, והבעלים אוכלים אותו בירושלים, כשלמים. המניין נעשה במועדים קבועים בשנה, כדי שיימצאו בהמות לעולי הרגל בחגים. הפרק עוסק באילו בהמות נמנות יחד ואילו אינן נכנסות למניין, מתי חלים המועדים, כיצד מונים, ומה הדין כשהבעלים טועה במניין העשירי.

  1. ט:אמעשר בהמה — תחומומעשר בהמה נוהג בכל מקום ובכל דור, ורק בבהמות חולין; כבשים ועיזים מתעשרים אלה על אלה, אבל בקר וצאן, וכן החדש והישן, אינם מתעשרים זה על זה.סימןמעשר בהמה נוהג
  2. ט:בשישה עשר מיל — תחומו של רועה אחדבהמות מצטרפות למעשר בהמה עד מרחק שישה עשר מיל זו מזו; בשלושים ושניים מיל אינן מצטרפות, אלא אם יש לבעלים עדר באמצע — ולרבי מאיר הירדן מפסיק תמיד.סימןששה עשר מיל
  3. ט:גמי חייב במעשר בהמהבהמה שנקנתה או שניתנה במתנה פטורה, ואחים שותפים חייבים בקלבון ופטורים ממעשר בהמה; אבל אחים שלא חלקו מעולם את ירושת אביהם חייבים לעשר.סימןהאחים השתפין
  4. ט:דמי נכנס לדיר להתעשרהכול נכנס לדיר להתעשר, חוץ מן הכלאיים, הטריפה, יוצא הדופן, מחוסר הזמן והיתום; ורבי יהושע אומר שאם עור האם שנשחטה קיים — אין זה יתום.סימןהכל נכנס לדיר
  5. ט:השלוש גרנות — מועדי מעשר בהמהשלושה מועדים בשנה, לפני פסח, שבועות וסוכות, נקבעו לעישור הבהמות, ורבי עקיבא, בן עזאי, ורבי אליעזר ורבי שמעון נחלקו בתאריכיהם המדויקים.סימןשלש גרנות
  6. ט:ושנת מעשר בהמה והגורןהנולדים משני צדי ראש השנה אינם מצטרפים, אבל הנולדים משני צדי הגורן מצטרפים; הגורן — מועד שממנו אין שוחטים בלי לעשר, ולא גבול בין שנה לשנה.סימןהנולדים מאחד בתשרי
  7. ט:זכיצד מעשרים את הבהמותכונס את העדר לדיר, מוציא את הבהמות בזו אחר זו בפתח צר, מונה אותן בשבט ומסמן את היוצא עשירי בסיקרא; מניין שלא כסדר מועיל בדיעבד, אבל נטילת עשרה בלי מניין אינה מעשר בהמה.סימןסוקרו בסקרא
  8. ט:חטעויות במנייןיצאו שניים כאחד — מונה זוגות; קרא לתשיעי "עשירי", לעשירי "תשיעי" ולאחד עשר "עשירי" — שלושתם מקודשים, ורבי מאיר ורבי יהודה נחלקו אם האחד עשר עושה תמורה.סימןיצאו שנים כאחד